"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם". בשונה מנגע באדם ונגע בבגד שנאמר בהם: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת", "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות", בנגע הבתים נאמר בלשון חיובית "ונתתי". ר' יהודה למד מהבדל זה כי "בשורה היא לכם שנגעים באים עליהם".
מהי הבשורה? יש אומרים שהכנענים הטמינו את ממונם בבתים ועל ידי נגעי הבתים גילו ישראל את האוצרות. ויש אומרים כי צרי העין שלא רצו להשאיל לשכניהם כלים היו חושפים לעין כל את כל תכולת ביתם כאשר היה נגע בביתם. חשש זה גרם לאנשים להשאיל לאחרים ולעזור יותר. אמנם, בשורות טובות אבל הן מגיעות בדרך לא נעימה.
שונים הם הנגעים בארץ ישראל מהנגעים בגלות. בעוד שנגעים בגלות הם אות מבשר רע, הנגעים בארץ ישראל הם בשורה. הנהגת הבורא בארץ ישראל מכוונת כולה אל החיוב והבניין. גם הנגעים והייסורים תפקידם לבנות ולקדם את עם ישראל. "ארץ ישראל נקנית ביסורים".
יש החושבים על ארץ ישראל רק במושגים של טריטוריה. ארץ ישראל היא שטח אדמה שניתן לנו על ידי בורא העולם כדי שנחיה. כל עם זקוק לפיסת אדמה משלו וגם לנו ניתנה פיסת אדמה שכזו. אם נכונים הדברים ברור מדוע אפשר להסכים ל"ויתור" על חלקים כאלה ואחרים מהארץ למען ביטחון. אם מטרת הארץ היא מתן ביטחון וחיים פשוטים הרי שלמען מטרה זו אפשר לחיות גם במקום אחר גם אם זה רק בדיעבד. מדובר במעין אוגנדיזם המדבר על הארץ במונחים של גבולות מדינה ותו לא.
מגילת העצמאות פותחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה מורשתו הרוחנית". לא מדובר במקריות בלבד שדווקא במקום הזה עוצבה מורשתו הרוחנית של העם. לא היה מקום אחר ולא יהיה מקום היכול לעצב ולבטא את המורשת הרוחנית של עם ישראל אלא ארץ ישראל.
זוהי ארץ ייעוד, שבה ורק מכוחה עם ישראל מסוגל לפתח את חייו הרוחניים . כן! זוהי "ארץ הקודש".
ארץ ישראל היא בשורה לעם ישראל ולעולם. מדובר ב"ארץ חיים", ארץ אשר עיני ה' בה תמיד, ארץ שיש לה כוחות השפעה רוחניים על העם. מאז ומעולם חזון ארץ ישראל לא היה חזון "מקלט בטוח". חזון ארץ ישראל היה חזון של בשורת חיים. חיים ברמה מוסרית וערכית שונה מזו שבגלות ובאומות העולם. בשורה של אחדות ויחס נכון בין חיי הקודש וחיי החול.
לארץ ישראל יש מה להגיד בנושא. היא לא סבלה גויים שבאו להתיישב בה, היא הקיאה יהודים שטימאו אותה והבתים נוגעו כאשר חיי החברה לא היו תקינים וטהורים. לשון הרע וצרות עין הביאו נגעי בתים "בארץ אחוזתכם".
המפגש בין קודש לחול, בין רוחניות לגשמיות חייב ליצור משברים וייסורים. כאשר מציאות רוחנית כוללת ומקיפה כל כך נפגשת עם מציאות גשמית מוגבלת ומצומצמת קיים פער בין השניים היוצר קושי בהסתגלות זה לזה. כדי לחבר ולגשר ביניהם חייב הגוף להתייסר ולהתחשל כדי לקלוט את הרוח הגדולה.
"ארץ ישראל, תורת ישראל וגזע ישראל - חד הם. שלשת הדברים הללו מעורים ודבוקים יחד באופן שאין למצוא דוגמא לכך בשום גזע אחר ובשום ארץ אחרת שרק בארץ יחידה זו דווקא, ורק על ידי העם הזה דווקא יכולה מלכות שדי להתפשט על פני כל העולם".
דברים אלה כתב הלורד בלפור.
בימים אלה שאנו מציינים ומודים לבורא העולם על הזכות לחזור לארץ מיוחדת זו לאחר גלות ארוכה, נחזור ונדבר על הארץ במושגים רוחניים ונפסיק לדבר עליה במושגים של טריטוריה וביטחון המורידים את ערכה ומביאים למחשבות על נטישתה. אם לורד בלפור דיבר עליה במונחים של קודש, מחויבים גם אנו לדבר על ארצנו במונחים של קודש וחזון.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).
מהי הבשורה? יש אומרים שהכנענים הטמינו את ממונם בבתים ועל ידי נגעי הבתים גילו ישראל את האוצרות. ויש אומרים כי צרי העין שלא רצו להשאיל לשכניהם כלים היו חושפים לעין כל את כל תכולת ביתם כאשר היה נגע בביתם. חשש זה גרם לאנשים להשאיל לאחרים ולעזור יותר. אמנם, בשורות טובות אבל הן מגיעות בדרך לא נעימה.
שונים הם הנגעים בארץ ישראל מהנגעים בגלות. בעוד שנגעים בגלות הם אות מבשר רע, הנגעים בארץ ישראל הם בשורה. הנהגת הבורא בארץ ישראל מכוונת כולה אל החיוב והבניין. גם הנגעים והייסורים תפקידם לבנות ולקדם את עם ישראל. "ארץ ישראל נקנית ביסורים".
יש החושבים על ארץ ישראל רק במושגים של טריטוריה. ארץ ישראל היא שטח אדמה שניתן לנו על ידי בורא העולם כדי שנחיה. כל עם זקוק לפיסת אדמה משלו וגם לנו ניתנה פיסת אדמה שכזו. אם נכונים הדברים ברור מדוע אפשר להסכים ל"ויתור" על חלקים כאלה ואחרים מהארץ למען ביטחון. אם מטרת הארץ היא מתן ביטחון וחיים פשוטים הרי שלמען מטרה זו אפשר לחיות גם במקום אחר גם אם זה רק בדיעבד. מדובר במעין אוגנדיזם המדבר על הארץ במונחים של גבולות מדינה ותו לא.
מגילת העצמאות פותחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה מורשתו הרוחנית". לא מדובר במקריות בלבד שדווקא במקום הזה עוצבה מורשתו הרוחנית של העם. לא היה מקום אחר ולא יהיה מקום היכול לעצב ולבטא את המורשת הרוחנית של עם ישראל אלא ארץ ישראל.
זוהי ארץ ייעוד, שבה ורק מכוחה עם ישראל מסוגל לפתח את חייו הרוחניים . כן! זוהי "ארץ הקודש".
ארץ ישראל היא בשורה לעם ישראל ולעולם. מדובר ב"ארץ חיים", ארץ אשר עיני ה' בה תמיד, ארץ שיש לה כוחות השפעה רוחניים על העם. מאז ומעולם חזון ארץ ישראל לא היה חזון "מקלט בטוח". חזון ארץ ישראל היה חזון של בשורת חיים. חיים ברמה מוסרית וערכית שונה מזו שבגלות ובאומות העולם. בשורה של אחדות ויחס נכון בין חיי הקודש וחיי החול.
לארץ ישראל יש מה להגיד בנושא. היא לא סבלה גויים שבאו להתיישב בה, היא הקיאה יהודים שטימאו אותה והבתים נוגעו כאשר חיי החברה לא היו תקינים וטהורים. לשון הרע וצרות עין הביאו נגעי בתים "בארץ אחוזתכם".
המפגש בין קודש לחול, בין רוחניות לגשמיות חייב ליצור משברים וייסורים. כאשר מציאות רוחנית כוללת ומקיפה כל כך נפגשת עם מציאות גשמית מוגבלת ומצומצמת קיים פער בין השניים היוצר קושי בהסתגלות זה לזה. כדי לחבר ולגשר ביניהם חייב הגוף להתייסר ולהתחשל כדי לקלוט את הרוח הגדולה.
"ארץ ישראל, תורת ישראל וגזע ישראל - חד הם. שלשת הדברים הללו מעורים ודבוקים יחד באופן שאין למצוא דוגמא לכך בשום גזע אחר ובשום ארץ אחרת שרק בארץ יחידה זו דווקא, ורק על ידי העם הזה דווקא יכולה מלכות שדי להתפשט על פני כל העולם".
דברים אלה כתב הלורד בלפור.
בימים אלה שאנו מציינים ומודים לבורא העולם על הזכות לחזור לארץ מיוחדת זו לאחר גלות ארוכה, נחזור ונדבר על הארץ במושגים רוחניים ונפסיק לדבר עליה במושגים של טריטוריה וביטחון המורידים את ערכה ומביאים למחשבות על נטישתה. אם לורד בלפור דיבר עליה במונחים של קודש, מחויבים גם אנו לדבר על ארצנו במונחים של קודש וחזון.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).