אנחנו עומדים בערב יום העצמאות, ימי גאולה, ימים בהם אנחנו קרובים לעתיד לבוא. בחודש הזה אנו חוגגים על שני נסים גדולים שנעשו בתקופתנו, יום העצמאות ויום ירושלים. שני שלבים בתהליך הגאולה, בתהליך החזרה של עם ישראל, הגוף והנשמה כאחד לארץ-ישראל, לארץ ה', לשמים של ארץ-ישראל, לבית המקדש של מעלה העומד כנגד בית המקדש של מטה.
אנחנו, בני-תורה ממשיכי דרכו של מרן הרב, זכינו לראות את הקדושה הנמצאת בהופעה הזו של הגאולה, של התחיה, ולהמשיך לתוכה תוספת של קדושה.
ראיתי כאן הודעות על 'הפנינג' וכד', שיתקיימו בישוב ביום העצמאות. כל שנה מבקשים ממני לדבר באירועים, ואני אומר: "אני מדבר בבית-הכנסת". אני לא אוהב שמלבישים כיפה על דבר חילוני, והכיפה הזו היא הדתיות של הארוע. צריך לעשות דבר מרומם, מתוך הקודש. צריכים לגלות את תוכן הקדושה המיוחד של היום. ב"ה פה בישיבה לא רק התפילות חגיגיות, אלא גם המסיבות הן של תורה, התעסקות בדברי תורה.
אמנם, לא היה כל כך פשוט לעשות את המעבר הזה. היה בישיבה מנהג, שביום העצמאות חייבים לעשות איזשהו טיול, וכדי לעלות מדריגה, נקטתי פעם באופן חריף. היתה צעדה בנצרים, ולמרות שהיה מאד חשוב לנסוע לשם, אמרתי לתלמידים, שמי שנוסע, שיישאר שם כל הזמן. באמת זה היה קצת חריף, בדר"כ בישיבה לא אומרים לא לעשות דברים מסוימים, אלא מתוך הבנה וכו', אבל מהחריפות הזאת יצא שמאז הישיבה עלתה דרגה, ויום העצמאות הוא יום שמתרוממים בו בלימודה של תורה.
יום העצמאות איננו יום, שלאחריו צריך שבועיים מנוחה כדי להיכנס בחזרה ללימוד, אלא הוא חלק מההוויה של הישיבה. ההתרוממות הרוחנית של יום העצמאות, היא רוממות של קדושה, היא חלק מלימוד התורה שלנו, מעצם התורה, מעצם סדר הזמן. הזמן נפתח ביום העצמאות, מפני שיום העצמאות הוא יום של קדושה. זה לא שלמרות יום העצמאות נלמד טוב, אלא בגלל יום העצמאות, על ידי יום העצמאות נלמד טוב. זה לא פוגם בלימוד, אלא חלק מהמהות.
אנחנו לא מתנתקים מהשמחה, להיפך, אנו שמחים שמחה של קדושה, שמחה של התרוממות. צריך לשאוף שהסדר הזה יתפשט הלאה, שזה יהיה הסדר הרגיל. ביום העצמאות, יום שמוטבע בו תוכן עמוק של התרוממות רוחנית, עוסקים בענייני דיומא, בסוגיות הנוגעות לעניינו של יום מבחינה רוחנית, מבחינה הלכתית וכד'. לימוד התורה ויום העצמאות אינם שני דברים מנותקים, שמנסים לחבר אותם באופן מלאכותי, להראות שאנחנו גם דתיים וגם ציוניים, זה חדא! זאת מציאות אחת!
אשרינו מה טוב חלקינו, שעלינו מדריגה, אבל צריך לעבור לשלב חדש. לא רק שלא נוסעים אלא באים אלינו, צריך לעשות מרכז של לימוד, שיהיה יום בו כל הציבור מתכנס אל הישיבות. יום שעוסקים בו בהודאות על העבר ובתפילות על העתיד, בהתבוננות ובבירור הסוגיות החדשות שהדור שלנו נפגש איתם ועוסק בהם. לשלב הזה אנחנו צריכים להגיע.
אנחנו, בני-תורה ממשיכי דרכו של מרן הרב, זכינו לראות את הקדושה הנמצאת בהופעה הזו של הגאולה, של התחיה, ולהמשיך לתוכה תוספת של קדושה.
ראיתי כאן הודעות על 'הפנינג' וכד', שיתקיימו בישוב ביום העצמאות. כל שנה מבקשים ממני לדבר באירועים, ואני אומר: "אני מדבר בבית-הכנסת". אני לא אוהב שמלבישים כיפה על דבר חילוני, והכיפה הזו היא הדתיות של הארוע. צריך לעשות דבר מרומם, מתוך הקודש. צריכים לגלות את תוכן הקדושה המיוחד של היום. ב"ה פה בישיבה לא רק התפילות חגיגיות, אלא גם המסיבות הן של תורה, התעסקות בדברי תורה.
אמנם, לא היה כל כך פשוט לעשות את המעבר הזה. היה בישיבה מנהג, שביום העצמאות חייבים לעשות איזשהו טיול, וכדי לעלות מדריגה, נקטתי פעם באופן חריף. היתה צעדה בנצרים, ולמרות שהיה מאד חשוב לנסוע לשם, אמרתי לתלמידים, שמי שנוסע, שיישאר שם כל הזמן. באמת זה היה קצת חריף, בדר"כ בישיבה לא אומרים לא לעשות דברים מסוימים, אלא מתוך הבנה וכו', אבל מהחריפות הזאת יצא שמאז הישיבה עלתה דרגה, ויום העצמאות הוא יום שמתרוממים בו בלימודה של תורה.
יום העצמאות איננו יום, שלאחריו צריך שבועיים מנוחה כדי להיכנס בחזרה ללימוד, אלא הוא חלק מההוויה של הישיבה. ההתרוממות הרוחנית של יום העצמאות, היא רוממות של קדושה, היא חלק מלימוד התורה שלנו, מעצם התורה, מעצם סדר הזמן. הזמן נפתח ביום העצמאות, מפני שיום העצמאות הוא יום של קדושה. זה לא שלמרות יום העצמאות נלמד טוב, אלא בגלל יום העצמאות, על ידי יום העצמאות נלמד טוב. זה לא פוגם בלימוד, אלא חלק מהמהות.
אנחנו לא מתנתקים מהשמחה, להיפך, אנו שמחים שמחה של קדושה, שמחה של התרוממות. צריך לשאוף שהסדר הזה יתפשט הלאה, שזה יהיה הסדר הרגיל. ביום העצמאות, יום שמוטבע בו תוכן עמוק של התרוממות רוחנית, עוסקים בענייני דיומא, בסוגיות הנוגעות לעניינו של יום מבחינה רוחנית, מבחינה הלכתית וכד'. לימוד התורה ויום העצמאות אינם שני דברים מנותקים, שמנסים לחבר אותם באופן מלאכותי, להראות שאנחנו גם דתיים וגם ציוניים, זה חדא! זאת מציאות אחת!
אשרינו מה טוב חלקינו, שעלינו מדריגה, אבל צריך לעבור לשלב חדש. לא רק שלא נוסעים אלא באים אלינו, צריך לעשות מרכז של לימוד, שיהיה יום בו כל הציבור מתכנס אל הישיבות. יום שעוסקים בו בהודאות על העבר ובתפילות על העתיד, בהתבוננות ובבירור הסוגיות החדשות שהדור שלנו נפגש איתם ועוסק בהם. לשלב הזה אנחנו צריכים להגיע.