אחת הסיסמאות השגורות בפי מחנה "השלום" להצדקת עקירת יישובי חבל קטיף היא: "מה יש לנו לעשות שם". אותה שאלה רטורית ששואלים אנשי השמאל ביחס למתיישבי חבל קטיף, שואל את עצמו רובו של העולם ביחס למדינת ישראל: מה יש ליהודים לחפש שם בתוך המרחב הערבי. זאת השאלה ששאלו רוב יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים ביחס לקומץ חלוצי הציונות שהתעקשו להתיישב בארץ: מה יש להם לעשות שם בשממת פלשתינה בין פראי המדבר.
"מה יש להם לעשות שם", הייתה השאלה שנשאלה על ידי יהודי העולם ורבים מבני היישוב היהודי בארץ ביחס למתיישבי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שלאחר קרב הגבורה בתל חי במרץ 1920 (י"א באדר) נאלצו לנטוש את יישוביהם אך לאחר כשבעה חודשים שבו אל מקומותיהם. קרב תל חי, שבו נפלו יוסף טרומפלדור וחבריו, הפך להיות סמל להיאחזות העם באדמתו. היה זה דווקא זאב ז'בוטינסקי שסבר כי אין בכוחו של היישוב היהודי להגן על הנקודות היהודיות המבודדות בגליל העליון המזרחי. לעומתו, מנחם אוסישקין, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון עמדו בפרץ נגד הפינוי, מאחר שראו ביישובים אלה סמל ומבחן לקיומו של היישוב היהודי בארץ.
באחת ההתבטאויות האומללות ביותר שהושמעו מבין שורות נבחרת הליכוד, הצהיר שר הביטחון שהקמת חבל קטיף הייתה טעות היסטורית. אלא שההיסטוריה הציונית, אשר הביאה להקמתה של מדינת ישראל, מורכבת מפסיפס של "טעויות היסטוריות", מתיישבים ש"אין להם מה לעשות שם" ומעשי חלוציות כנגד "דעת הרוב". לכל אורך דרכה של התנועה הציונית עמדו חלוציה בפני ביקורת נוקבת מצד קטני האמונה, קצרי הרואי והמתנכרים. ככל שנועזותם של החלוצים הייתה רבה יותר, כך היה "הרוב השפוי" חותר ביתר שאת למזער את דמותם ולסכל את הישגיהם.
מטבע הדברים חשופים מתיישבי יש"ע לאותה מתקפה ציבורית, שהייתה מנת חלקם של חלוצי הציונות לדורותיהם. שכן, המתנחלים ניצבים כיום בחזית העשייה הציונית, בעוד השמאל המגובה בתקשורת המובילה מייצג את אותה יהדות תפוצות שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה התנכרה ברובה לציונות. רבים מתושבי תל אביב ובנותיה נמנים אומנם עם נאמני שלמות העם והארץ, ובכל זאת הבועה התל-אביבית מסמלת את מרחב פעולתו הטבעי של מחנה "השלום".
כיום מנסה השמאל להשריש בדעת הקהל את דימויו של "הקו הירוק" כחוף המבטחים של מדינת ישראל, כשם שעד התרחשותה של השואה טיפחו הזרמים האנטי-ציוניים באירופה את דימויו של סיר הבשר האירופאי כחיק המבטחים של העם היהודי. באותו גן עדן של שוטים, שמעצב השמאל באמצעות שופרותיו התקשורתיים, מצטיירות ההתנחלויות כקולוניות פירטיות נידחות שכל מטרתן היא להטריד את מנוחתה של הבועה התל אביבית. באותה מידה התייחסו מרבית יהודי אירופה לחלוציה של התנועה הציונית כאל הרפתקנים תמהוניים, שהתעקשותם להתנחל מעבר להרי חושך, להתחכך עם הערבים ולהתגרות בעמי העולם עלולה להסב נזק כבד לעם היהודי.
מלחמת העולם השנייה הבהירה באופן טרגי עד כמה צדקו "הרפתקניה התמהוניים" של התנועה הציונית ועד כמה טעתה יהדות סיר הבשר באירופה. כשם שאותה התנחלות ציונית "מעבר להרי החושך" הסתברה כחוף המבטחים האמיתי לתחייתו המחודשת של העם היהודי לאחר השואה, כך מלמדת המציאות הישראלית כי ההתיישבות ביש"ע היא העוגן הלאומי המבטיח את קיומו של העם היהודי בארצו. אלא שלמרות כל תלאות השלום לא עוררה מלחמת אוסלו את השמאל, שממשיך לגרור את העם לתוך מצולותיה החשוכות של קונספצית האופק המדיני.
הנהגת היישוב היהודי בארץ לפני הקמת המדינה ראתה בקיומו של כל יישוב, נידח ומבודד ככל שיהיה, מבחן להצלחתו של המפעל הציוני כולו. למרות תמורות הזמן לא השתנו הדברים במהותם. כיום, שגשוגם של יישובי יש"ע הוא אמת המידה לכושר הישרדותה של מדינת ישראל. הלקח ההיסטורי מלמד שהריסתו של יישוב אחד אינה מבטיחה את קיומו של האחר. נהפוך הוא, כפי שהבינה הנהגת היישוב לפני הקמת המדינה וכפי שיודעים מתיישבי יש"ע ונאמני שלמות הארץ - עקירת יישובים היא סימפטום של גסיסה לאומית.
בשיח הציבורי ההזוי, שבהשראת השמאל מפורר את המחיצות בין דמוקרטיה לאנרכיה, בין הסברה לשטיפת מוח ובין מציאות לאידיאולוגיה - לא נשאלת השאלה המתחייבת ביחס לערבים: "מה יש להם לעשות כאן". שכן, רק כאשר מדינת ישראל תמקד את משאביה בפתרון השאלה: מה מחפשים הערבים בארצם של היהודים, רק אז היא תוכל להגשים את יעדה כחוף המבטחים של העם היהודי.
"מה יש להם לעשות שם", הייתה השאלה שנשאלה על ידי יהודי העולם ורבים מבני היישוב היהודי בארץ ביחס למתיישבי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שלאחר קרב הגבורה בתל חי במרץ 1920 (י"א באדר) נאלצו לנטוש את יישוביהם אך לאחר כשבעה חודשים שבו אל מקומותיהם. קרב תל חי, שבו נפלו יוסף טרומפלדור וחבריו, הפך להיות סמל להיאחזות העם באדמתו. היה זה דווקא זאב ז'בוטינסקי שסבר כי אין בכוחו של היישוב היהודי להגן על הנקודות היהודיות המבודדות בגליל העליון המזרחי. לעומתו, מנחם אוסישקין, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון עמדו בפרץ נגד הפינוי, מאחר שראו ביישובים אלה סמל ומבחן לקיומו של היישוב היהודי בארץ.
באחת ההתבטאויות האומללות ביותר שהושמעו מבין שורות נבחרת הליכוד, הצהיר שר הביטחון שהקמת חבל קטיף הייתה טעות היסטורית. אלא שההיסטוריה הציונית, אשר הביאה להקמתה של מדינת ישראל, מורכבת מפסיפס של "טעויות היסטוריות", מתיישבים ש"אין להם מה לעשות שם" ומעשי חלוציות כנגד "דעת הרוב". לכל אורך דרכה של התנועה הציונית עמדו חלוציה בפני ביקורת נוקבת מצד קטני האמונה, קצרי הרואי והמתנכרים. ככל שנועזותם של החלוצים הייתה רבה יותר, כך היה "הרוב השפוי" חותר ביתר שאת למזער את דמותם ולסכל את הישגיהם.
מטבע הדברים חשופים מתיישבי יש"ע לאותה מתקפה ציבורית, שהייתה מנת חלקם של חלוצי הציונות לדורותיהם. שכן, המתנחלים ניצבים כיום בחזית העשייה הציונית, בעוד השמאל המגובה בתקשורת המובילה מייצג את אותה יהדות תפוצות שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה התנכרה ברובה לציונות. רבים מתושבי תל אביב ובנותיה נמנים אומנם עם נאמני שלמות העם והארץ, ובכל זאת הבועה התל-אביבית מסמלת את מרחב פעולתו הטבעי של מחנה "השלום".
כיום מנסה השמאל להשריש בדעת הקהל את דימויו של "הקו הירוק" כחוף המבטחים של מדינת ישראל, כשם שעד התרחשותה של השואה טיפחו הזרמים האנטי-ציוניים באירופה את דימויו של סיר הבשר האירופאי כחיק המבטחים של העם היהודי. באותו גן עדן של שוטים, שמעצב השמאל באמצעות שופרותיו התקשורתיים, מצטיירות ההתנחלויות כקולוניות פירטיות נידחות שכל מטרתן היא להטריד את מנוחתה של הבועה התל אביבית. באותה מידה התייחסו מרבית יהודי אירופה לחלוציה של התנועה הציונית כאל הרפתקנים תמהוניים, שהתעקשותם להתנחל מעבר להרי חושך, להתחכך עם הערבים ולהתגרות בעמי העולם עלולה להסב נזק כבד לעם היהודי.
מלחמת העולם השנייה הבהירה באופן טרגי עד כמה צדקו "הרפתקניה התמהוניים" של התנועה הציונית ועד כמה טעתה יהדות סיר הבשר באירופה. כשם שאותה התנחלות ציונית "מעבר להרי החושך" הסתברה כחוף המבטחים האמיתי לתחייתו המחודשת של העם היהודי לאחר השואה, כך מלמדת המציאות הישראלית כי ההתיישבות ביש"ע היא העוגן הלאומי המבטיח את קיומו של העם היהודי בארצו. אלא שלמרות כל תלאות השלום לא עוררה מלחמת אוסלו את השמאל, שממשיך לגרור את העם לתוך מצולותיה החשוכות של קונספצית האופק המדיני.
הנהגת היישוב היהודי בארץ לפני הקמת המדינה ראתה בקיומו של כל יישוב, נידח ומבודד ככל שיהיה, מבחן להצלחתו של המפעל הציוני כולו. למרות תמורות הזמן לא השתנו הדברים במהותם. כיום, שגשוגם של יישובי יש"ע הוא אמת המידה לכושר הישרדותה של מדינת ישראל. הלקח ההיסטורי מלמד שהריסתו של יישוב אחד אינה מבטיחה את קיומו של האחר. נהפוך הוא, כפי שהבינה הנהגת היישוב לפני הקמת המדינה וכפי שיודעים מתיישבי יש"ע ונאמני שלמות הארץ - עקירת יישובים היא סימפטום של גסיסה לאומית.
בשיח הציבורי ההזוי, שבהשראת השמאל מפורר את המחיצות בין דמוקרטיה לאנרכיה, בין הסברה לשטיפת מוח ובין מציאות לאידיאולוגיה - לא נשאלת השאלה המתחייבת ביחס לערבים: "מה יש להם לעשות כאן". שכן, רק כאשר מדינת ישראל תמקד את משאביה בפתרון השאלה: מה מחפשים הערבים בארצם של היהודים, רק אז היא תוכל להגשים את יעדה כחוף המבטחים של העם היהודי.