"מאחז" יכול להיות אוטובוס ישן, שתי מכולות משומשות, כלב, משפחה אחת ושני רווקים, עם דרך עפר אל ההתנחלות הקרובה, וגם - יישוב של 30-40 משפחות בקרוונים סופר-מודרנים, עם מוסדות ציבור בנויים אבן, גן ילדים וישיבה, מחוברים בכביש אספלט, עם חשמל, מים וטלפון. יש מאחזים בעלי וותק של 5 שנים ויותר, והם יישובים עצמאיים לכל דבר.
כל המאחזים כמעט הוקמו על אדמות מדינה, בידיעת והסכמת השלטונות ובעידודו החם של אריאל שרון. במקרים הספורים שמאחזים הוקמו על קרקע ערבית פרטית, קנו את השטח (כפי שקרה במיגרון ובגבעת אסף, צפונית לירושלים) אם לא הם התפנו ("חוות גלעד" בשומרון התפנתה לשטח סמוך בבעלות יהודית; "גינות אריה" ליד עופרה נמסרה לצבא והתושבים עברו למאחז חדש, על אדמות מדינה).
"גינות אריה" ו"גבעת אסף" הוקמו ע'ש אריה הרשקוביץ ובנו אסף הי'ד, שנרצחו ע'י טרוריסטים, כל אחד בתקרית אחרת. לזאת קוראים המתנחלים "תשובה ציונית", מסר לטרוריסטים: לא רק שלא השגתם את מטרתכם לגרש אותנו מכאן, אלא אף העמקתם את שורשינו במקום הזה.
האישורים הרשמיים שניתנו למאחזים לא תמיד הושלמו, בגלל לחץ האמריקנים, ובמיוחד השגריר קרצר (וותיק "שלום עכשיו" עוד מארה'ב), המתעסק אישית בכל יישוב ומאחז. ב"מפת הדרכים" נאמר: "ממשלת ישראל מפרקת מאחזים שהוקמו מאז מרץ 2001 ". התאריך הזה נכפה על שרון עפ"י הבטחה שנתן לאמריקנים, ללא ידיעת מפלגתו וממשלתו
.
המאחזים הראשונים קמו עוד בימי רבין ז"ל, כדי להבטיח את שטח התכנון שהוקצה ליישובים מפני פלישות ערביות וגזירות מדיניות. ואכן, ביוני 2003 התחייב ראש לשכת רוה"מ, וייסגלס, בפני הגב. קונדוליסה רייס להקפיא את הפיתוח אפילו בתוך היישובים היהודיים (החוקיים!), ובמכתבו לנשיא ארה'ב במסגרת "ההתנתקות", התחייב שרון להגיש לשגריר קרצר תצלומי אויר של כל יישוב ויישוב , עם סימון הקווים המגבילים.
לא ייפלא, שמועצת יש'ע, ארגון הגג של ההתנחלויות ו"אמנה", הגוף המבצע את ההתיישבות, ראו בכך פגיעה בזכויות האזרח והאדם של המתיישבים - המשרתים בצבא, משלמים מסים וכפופים לחוקי ישראל ככל האזרחים האחרים. התשובה שניתנה ל"גטואיזציה" הזאת היתה פריצת הגדרות והתישבות בגבעות. לא אחר מאשר אריאל שרון בעצמו, בנאום פומבי, קרא בימים ההם למתנחלים לצאת לגבעות, כי מה שלא יתפסו ילך לערבים!
את התהליך החיש הגזל הפרוע של אדמות מדינה ע"י ערבים, שתפסו עשרות אלפי דונמים, בעוד השלטון מעלים עין. האפלייה הזאת מצד אחד ביצוע פינויים אלימים נגד המאחזים היהודים, ומהצד השני התרה למעשה של בנייה ערבית בלתי חוקית, מקוממת את המתנחלים וגורמת להם לגחך נוכח הטענות שהם פוגעים "בשלטון החוק". המתנחלים רואים את עצמם נאלצים "לדאוג לעצמם" במירוץ על כל פיסת קרקע, בעוד ידי הממשלה כבולות ע"י לחצים בינלאומיים.
במקביל קמה בקרב הדור הצעיר של המתנחלים תנועת "נוער הגבעות", שמאסה בחיים בורגניים ביישובים מסודרים, ששאפה "לשוב אל האדמה", לחיי חקלאות פשוטים של גידול צאן ותוצרת אורגנית, עם לבוש פשוט ומגורים פרימיטיביים:"בדואים" יהודים ליד בדואים ערבים.
יש ביש'ע כ-150 יישובים יהודים וכ-120 מאחזים, הממלאים גם פונקציה בטחונית. "עמונה" יושבת מעל עופרה, "חרשה" מגינה על גוש היישובים דולב-טלמון. הר ארטיס נשקף על בית אל, ומשום כך גם תמך הצבא בהקמתם.
בראייתם של המתנחלים ההיטפלות למאחזים אינה אלא עילה. בהמשך הדרך מחכה גם עקירת יישובים חוקיים, ותכניתו של שרון לעקור 21 יישובים ברצועת עזה ו-4 יישובים בשומרון תוכיח. סגן רוה'מ אולמרט מדבר על עקירת עשרות ישובים וגירוש עשרות אלפי תושבים, כדי להעניק למדינה הפלסטינית שטח "נקי מיהודים".
זה הרקע להחלטתם של המתנחלים להתנגד לפינוי בכל אמצעי, פרט לאלימות ממש - גם מול אלימות קשה של שוטרים ומול מעצרים. הצבא אינו רוצה להיות מעורב בגירוש הכוחני הישיר, נוכח תופעות של סרבנות והתחמקות וחשש מפני קרע, פגיעה במוראל ו"מלחמת-שתי-חזיתות" : נגד המחבלים ונגד... המתנחלים. אי לכך מבוצעים הפינויים ע'י המשטרה, בעוד הצבא מאבטח את הסביבה. חישבו, שיש צורך בארבעה על כל מתנחל המתבצר ומתנגד פאסיבית, והמתנחלים הקימו מנגנוני אזעקה, המחישים במהירות תגבורת למקום. כך מעורבים בכל פינוי מאות, ואף אלפים מכל צד.
אפשר לחלוק על המתנחלים, אך קשה להאשים אותם בחוסר עקביות, ועל כן ראוי להחזיר את הויכוח אל מקומו הנכון. לא טענות צבועות ומתחסדות בדבר "הפרת חוק", כביכול, כי אם השאלה העקרונית והנוקבת המפלגת את העם: האם יש ליהודים הזכות לחיות בקרית ארבע, בבית אל, בשילה ובעופרה, לפחות כמו שערבים גרים ביפו, בעכו, בלוד וברמלה, או שמא נגזר על האזור הקרוי "יהודה ושומרון" להיות היחיד בתבל, שבהגדרה יהיה סגור בפני יהודים.
כל המאחזים כמעט הוקמו על אדמות מדינה, בידיעת והסכמת השלטונות ובעידודו החם של אריאל שרון. במקרים הספורים שמאחזים הוקמו על קרקע ערבית פרטית, קנו את השטח (כפי שקרה במיגרון ובגבעת אסף, צפונית לירושלים) אם לא הם התפנו ("חוות גלעד" בשומרון התפנתה לשטח סמוך בבעלות יהודית; "גינות אריה" ליד עופרה נמסרה לצבא והתושבים עברו למאחז חדש, על אדמות מדינה).
"גינות אריה" ו"גבעת אסף" הוקמו ע'ש אריה הרשקוביץ ובנו אסף הי'ד, שנרצחו ע'י טרוריסטים, כל אחד בתקרית אחרת. לזאת קוראים המתנחלים "תשובה ציונית", מסר לטרוריסטים: לא רק שלא השגתם את מטרתכם לגרש אותנו מכאן, אלא אף העמקתם את שורשינו במקום הזה.
האישורים הרשמיים שניתנו למאחזים לא תמיד הושלמו, בגלל לחץ האמריקנים, ובמיוחד השגריר קרצר (וותיק "שלום עכשיו" עוד מארה'ב), המתעסק אישית בכל יישוב ומאחז. ב"מפת הדרכים" נאמר: "ממשלת ישראל מפרקת מאחזים שהוקמו מאז מרץ 2001 ". התאריך הזה נכפה על שרון עפ"י הבטחה שנתן לאמריקנים, ללא ידיעת מפלגתו וממשלתו
.
המאחזים הראשונים קמו עוד בימי רבין ז"ל, כדי להבטיח את שטח התכנון שהוקצה ליישובים מפני פלישות ערביות וגזירות מדיניות. ואכן, ביוני 2003 התחייב ראש לשכת רוה"מ, וייסגלס, בפני הגב. קונדוליסה רייס להקפיא את הפיתוח אפילו בתוך היישובים היהודיים (החוקיים!), ובמכתבו לנשיא ארה'ב במסגרת "ההתנתקות", התחייב שרון להגיש לשגריר קרצר תצלומי אויר של כל יישוב ויישוב , עם סימון הקווים המגבילים.
לא ייפלא, שמועצת יש'ע, ארגון הגג של ההתנחלויות ו"אמנה", הגוף המבצע את ההתיישבות, ראו בכך פגיעה בזכויות האזרח והאדם של המתיישבים - המשרתים בצבא, משלמים מסים וכפופים לחוקי ישראל ככל האזרחים האחרים. התשובה שניתנה ל"גטואיזציה" הזאת היתה פריצת הגדרות והתישבות בגבעות. לא אחר מאשר אריאל שרון בעצמו, בנאום פומבי, קרא בימים ההם למתנחלים לצאת לגבעות, כי מה שלא יתפסו ילך לערבים!
את התהליך החיש הגזל הפרוע של אדמות מדינה ע"י ערבים, שתפסו עשרות אלפי דונמים, בעוד השלטון מעלים עין. האפלייה הזאת מצד אחד ביצוע פינויים אלימים נגד המאחזים היהודים, ומהצד השני התרה למעשה של בנייה ערבית בלתי חוקית, מקוממת את המתנחלים וגורמת להם לגחך נוכח הטענות שהם פוגעים "בשלטון החוק". המתנחלים רואים את עצמם נאלצים "לדאוג לעצמם" במירוץ על כל פיסת קרקע, בעוד ידי הממשלה כבולות ע"י לחצים בינלאומיים.
במקביל קמה בקרב הדור הצעיר של המתנחלים תנועת "נוער הגבעות", שמאסה בחיים בורגניים ביישובים מסודרים, ששאפה "לשוב אל האדמה", לחיי חקלאות פשוטים של גידול צאן ותוצרת אורגנית, עם לבוש פשוט ומגורים פרימיטיביים:"בדואים" יהודים ליד בדואים ערבים.
יש ביש'ע כ-150 יישובים יהודים וכ-120 מאחזים, הממלאים גם פונקציה בטחונית. "עמונה" יושבת מעל עופרה, "חרשה" מגינה על גוש היישובים דולב-טלמון. הר ארטיס נשקף על בית אל, ומשום כך גם תמך הצבא בהקמתם.
בראייתם של המתנחלים ההיטפלות למאחזים אינה אלא עילה. בהמשך הדרך מחכה גם עקירת יישובים חוקיים, ותכניתו של שרון לעקור 21 יישובים ברצועת עזה ו-4 יישובים בשומרון תוכיח. סגן רוה'מ אולמרט מדבר על עקירת עשרות ישובים וגירוש עשרות אלפי תושבים, כדי להעניק למדינה הפלסטינית שטח "נקי מיהודים".
זה הרקע להחלטתם של המתנחלים להתנגד לפינוי בכל אמצעי, פרט לאלימות ממש - גם מול אלימות קשה של שוטרים ומול מעצרים. הצבא אינו רוצה להיות מעורב בגירוש הכוחני הישיר, נוכח תופעות של סרבנות והתחמקות וחשש מפני קרע, פגיעה במוראל ו"מלחמת-שתי-חזיתות" : נגד המחבלים ונגד... המתנחלים. אי לכך מבוצעים הפינויים ע'י המשטרה, בעוד הצבא מאבטח את הסביבה. חישבו, שיש צורך בארבעה על כל מתנחל המתבצר ומתנגד פאסיבית, והמתנחלים הקימו מנגנוני אזעקה, המחישים במהירות תגבורת למקום. כך מעורבים בכל פינוי מאות, ואף אלפים מכל צד.
אפשר לחלוק על המתנחלים, אך קשה להאשים אותם בחוסר עקביות, ועל כן ראוי להחזיר את הויכוח אל מקומו הנכון. לא טענות צבועות ומתחסדות בדבר "הפרת חוק", כביכול, כי אם השאלה העקרונית והנוקבת המפלגת את העם: האם יש ליהודים הזכות לחיות בקרית ארבע, בבית אל, בשילה ובעופרה, לפחות כמו שערבים גרים ביפו, בעכו, בלוד וברמלה, או שמא נגזר על האזור הקרוי "יהודה ושומרון" להיות היחיד בתבל, שבהגדרה יהיה סגור בפני יהודים.