אחת הטעויות הגדולות שיש להסירה בתחילת הדרך לתשובה, הינה תפיסת התורה כדבר לא טבעי, ולא עצמי לאדם. שנים רבות של בלבול אמוני, יצרו תחושה מוטעית בקרב לא מעט אנשים, כאילו תורה הינה דבר מיושן, כפייתי, המנוגד לרצונותיו העצמיים של האדם, משהו לא טבעי, הנוטל מהחיים את יפיים.
על כן חשוב מאד בתחילת הדרך, ובמהלכה, להבהיר ולהסביר שוב ושוב, כי תורה נועדה לחבר את היהודי אל עצמו, ללמד אותו איך חיים טבעי יותר, נכון יותר, בריא יותר. להמחיש כיצד חוקי התורה, מבקשים להיטיב עימו, לעשותו רוחני ורגוע, שמח ואוהב. לומר, כי למעשה באנו ללמוד על תוכן עצמותנו אנו, ולא על משהו שמחוץ לנו.
כך למעשה בחר ר' יהודה הלוי לפתוח את ספרו "הכוזרי". מלך כוזר חולם חלום, בו מודיע לו המלאך כי כוונתו רצויה אך מעשהו אינו רצוי. ומה יעשה מי שלא חלם חלום? אלא שראשית לכל יש ללמד את האדם, כי תורה היא למעשה החלום הפנימי האישי העצמי שלנו. היא מכוונת אל מול הכיסופים הטבעיים הקיימים בנו אל הטוב, אל עולם שלם יותר, ולא רק מבחינה מחשבתית חלקית אלא גם מבחינה מעשית מקיפה ומלאה. אמנם זה כביכול מלאך מדבר אלינו, כביכול ישות חיצונית לעצמי שלנו, אך למעשה הוא מדבר אלינו מתוך עצמותנו הטבעית והקדושה, שאיננו מספיק מודעים לה.
לראות איך היהדות מתחברת אל העצמי שלנו. איך כול כולה נועדה לטובתנו. "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, מסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו אל שורש נשמתו.." (אורות התשובה, טו' י'). לא באנו ללמד אותך דבר שאינו טבעי לך, יתירה מכך, לא באנו ללמד אותך דבר שבא אליך מן החוץ. באנו ללמוד וללמד על עצמנו, על טבענו, על תוכן נשמתנו.
לדוגמא, אפשר לתפוס את השבת, כדבר מגביל. אסור ליסוע, אסור לבשל, אסור להדליק אור. לזה קוראים יום חופש? הרי זה יום של איסורים? טבעית, היינו רוצים לעשות הרבה דברים. כפייתית, אוסרים זאת עלינו. ואיך תאמר שהיהדות עצמית וטבעית לנו? אך אם מכירים תורה לעומקה הפנימי, מגלים שהתמונה בדיוק הפוכה.
אנשים רבים עושים מדיטציה. יושבים בתנוחה רגועה, מוודאים שכל איבר ואיבר בגוף נוח ורגוע. מנקים את הראש ממחשבות על העבודה, ועל דברים מטרידים למיניהם, אסור לדבר, ובטח שלא להתעסק במלאכות למיניהם. עליך להתרכז ולהרגע. אף אחד לא שואל מדוע באמצע המדיטציה הוא אינו יכול להיכנס למכונית ולנסוע, או אולי לבשל, ואפילו לא יתלונן מדוע מחשבתו צריכה להיות פנויה מענייני עבודה, וטירדות העולם. מדיטציה אינה אלא חיקוי קלוש של השבת.
מנוחת הגוף, אין לעשות מלאכה, נמנעים "ממצוא חפצך ודבר דבר", מפנים את המחשבה, ולעומת המדיטציה המוגבלת שבשלב זה היא נעצרת, בשבת אנו זוכים ליניקת אור פנימי אלוקי נשמתי, בתוך עצמותנו, התחדשות רוחנית, לגימה ממעיין החיים, ועוצמה אדירה של אהבה, של תחושת ההרמוניה המופלאה של המציאות כולה, לאהוב את הכל ממש, ברזא דאחד.
מי שמבין את השבת באור טבעי ועצמי שכזה, באור של יניקת חיות ואהבה, לא ישאל מדוע אינו יכול באמצע ה"מדיטציה" היהודית השבתית, לקום ולנסוע במכוניתו לטייל. הרי הוא יקלקל לעצמו את הכל. הוא ינתק את עצמו ממעיין חייו הוא. ומי רוצה בהתנתקות.
"..שלמותם של החיים היא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי... וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש", על כן התשובה מתקנת את הקלקול, ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו, דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החרות, ועל שם כך מכנים שם ד' - אלוהים חיים" (שם, ה', ו'1).
על כן חשוב מאד בתחילת הדרך, ובמהלכה, להבהיר ולהסביר שוב ושוב, כי תורה נועדה לחבר את היהודי אל עצמו, ללמד אותו איך חיים טבעי יותר, נכון יותר, בריא יותר. להמחיש כיצד חוקי התורה, מבקשים להיטיב עימו, לעשותו רוחני ורגוע, שמח ואוהב. לומר, כי למעשה באנו ללמוד על תוכן עצמותנו אנו, ולא על משהו שמחוץ לנו.
כך למעשה בחר ר' יהודה הלוי לפתוח את ספרו "הכוזרי". מלך כוזר חולם חלום, בו מודיע לו המלאך כי כוונתו רצויה אך מעשהו אינו רצוי. ומה יעשה מי שלא חלם חלום? אלא שראשית לכל יש ללמד את האדם, כי תורה היא למעשה החלום הפנימי האישי העצמי שלנו. היא מכוונת אל מול הכיסופים הטבעיים הקיימים בנו אל הטוב, אל עולם שלם יותר, ולא רק מבחינה מחשבתית חלקית אלא גם מבחינה מעשית מקיפה ומלאה. אמנם זה כביכול מלאך מדבר אלינו, כביכול ישות חיצונית לעצמי שלנו, אך למעשה הוא מדבר אלינו מתוך עצמותנו הטבעית והקדושה, שאיננו מספיק מודעים לה.
לראות איך היהדות מתחברת אל העצמי שלנו. איך כול כולה נועדה לטובתנו. "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, מסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו אל שורש נשמתו.." (אורות התשובה, טו' י'). לא באנו ללמד אותך דבר שאינו טבעי לך, יתירה מכך, לא באנו ללמד אותך דבר שבא אליך מן החוץ. באנו ללמוד וללמד על עצמנו, על טבענו, על תוכן נשמתנו.
לדוגמא, אפשר לתפוס את השבת, כדבר מגביל. אסור ליסוע, אסור לבשל, אסור להדליק אור. לזה קוראים יום חופש? הרי זה יום של איסורים? טבעית, היינו רוצים לעשות הרבה דברים. כפייתית, אוסרים זאת עלינו. ואיך תאמר שהיהדות עצמית וטבעית לנו? אך אם מכירים תורה לעומקה הפנימי, מגלים שהתמונה בדיוק הפוכה.
אנשים רבים עושים מדיטציה. יושבים בתנוחה רגועה, מוודאים שכל איבר ואיבר בגוף נוח ורגוע. מנקים את הראש ממחשבות על העבודה, ועל דברים מטרידים למיניהם, אסור לדבר, ובטח שלא להתעסק במלאכות למיניהם. עליך להתרכז ולהרגע. אף אחד לא שואל מדוע באמצע המדיטציה הוא אינו יכול להיכנס למכונית ולנסוע, או אולי לבשל, ואפילו לא יתלונן מדוע מחשבתו צריכה להיות פנויה מענייני עבודה, וטירדות העולם. מדיטציה אינה אלא חיקוי קלוש של השבת.
מנוחת הגוף, אין לעשות מלאכה, נמנעים "ממצוא חפצך ודבר דבר", מפנים את המחשבה, ולעומת המדיטציה המוגבלת שבשלב זה היא נעצרת, בשבת אנו זוכים ליניקת אור פנימי אלוקי נשמתי, בתוך עצמותנו, התחדשות רוחנית, לגימה ממעיין החיים, ועוצמה אדירה של אהבה, של תחושת ההרמוניה המופלאה של המציאות כולה, לאהוב את הכל ממש, ברזא דאחד.
מי שמבין את השבת באור טבעי ועצמי שכזה, באור של יניקת חיות ואהבה, לא ישאל מדוע אינו יכול באמצע ה"מדיטציה" היהודית השבתית, לקום ולנסוע במכוניתו לטייל. הרי הוא יקלקל לעצמו את הכל. הוא ינתק את עצמו ממעיין חייו הוא. ומי רוצה בהתנתקות.
"..שלמותם של החיים היא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי... וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש", על כן התשובה מתקנת את הקלקול, ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו, דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החרות, ועל שם כך מכנים שם ד' - אלוהים חיים" (שם, ה', ו'1).