מירושלים, ממלחמת ששת הימים, מהשמחה של מלחמת ששת הימים, אנחנו ממשיכים לחג השבועות. והערב, ר"ח סיון, נכנסים לשלב חדש של התכוננות לקראת חג השבועות.
חג השבועות הוא יום אחד בלבד. איכותי ומרוכז מאוד מאוד. בפסח ישנם שבעה ימי חג, ובשבועות יש ריכוז של הקדושה ביום אחד. זה לא שיש פחות קדושה בחג הזה, אלא להיפך הקדושה כולה מרוכזת ביום אחד. כדי למצות את היום הזה אנחנו מתכוננים לחג חמישים יום, סופרים מיום ליום ומתכוננים, והחג הזה נקרא 'חג שבועות' על שם כל השבועות שמביאים אותנו לקראת היום הזה.
בראש חודש באו ישראל למדבר סיני. הגיע השלב המתקדם שבו מקבלים את התורה. "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר". וחז"ל אומרים לנו: התורה נתנה במדבר לא במקרה, זה בא לגלות לנו שאדם צריך לעשות עצמו כמדבר כדי לקבל את התורה. היום זו גם השבת האחרונה לפני חג השבועות, השבת השישית אחרי פסח, אומרים בפרקי אבות את הפרק השישי שהוא הכנה למתן תורה.
פרקי אבות הם חמשה פרקים של משניות, והפרק האחרון הוא ברייתא, כמו שכתוב בהתחלה: "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם" כלומר זה לא המשנה בעצמה אלא זה חכמים שנו בלשון המשנה. הפרק הזה פותח בדברי ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו: נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה... ונותנת לו מלכות, וממשלה וחקור דין". כל המידות ביחד.
מי שלומד תורה לשמה, מצד אחד מלבשתו ענווה, ומצד שני נותנת לו גבורה, מלכות וממשלה. איך זה הולך ביחד? זה בא ע"י לימוד תורה לשמה. אדם בא ומבטל את עצמו לפני התורה, וכל מה שהוא עוסק בתורה זה בשביל שיופיע דבר ה' בעולם, ואדם עושה רצונו כרצון הקב"ה, אמנם רצונו בטל אבל רצון ה' ממלא אותו, ורצון ה' הוא גדול מאוד, רצון ה' הוא חזק מאוד, וכשאדם בא בשם ה' יש לו כוחות אדירים. "נותנת לו מלכות וממשלה, נותנת לו גבורה".
הגבורה באה עם ענוה - כי הוא לא הולך בשם עצמו, הוא לא משתלט, הוא לא תופס שלטון, הוא הולך בשם ה', וכוחו הולך וגובר, ותלמידי חכמים שלומדים תורה לשמה הם באמת מנהיגים, הם משפיעים על העולם. לא שהם יושבים על כסא המלכות, אבל דבריהם נשמעים, והשפעתם הולכת וגוברת, וזו בחינה מסויימת שמצאנו אצל מו"ר הרצי"ה.
מי הביא את כל המהלך הזה של ההתיישבות? מי היה הרוח הפנימית הגדולה שדחפה? מיהו שתלמידיו היו הראשונים שהתחילו את ההתיישבות ביהודה ושומרון? זה הרצי"ה. הוא לא היה שר, והוא לא היה ח"כ, הוא לא היה בשום תפקיד רשמי, והוא יצר מהלך שהממשלות לא יכולות לעצור אותו, ואפילו מלכויות אחרות לא מצליחות לעצור אותו. מי עשה את כל זה? למי נותנים מלכות וממשלה? מי מנהל את הדברים? מי קובע איך תהיה צורתה של ארץ ישראל? תלמידי חכמים. אבל בשביל זה צריך להיות באמת תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ולומדים את התורה לשמה.
כבר אמרו חכמים אם אדם רוצה לדעת האם הוא לומד באמת לשמה יש מבחן: אם נעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ומידותיו כמידות האלה שר' מאיר מדבר עליהן, זה מורה שהאדם הזה עוסק בתורה לשמה. מוכרחות להיות התוצאות הללו. זה הכיוון שאנחנו צריכים להתכוון אליו בימים האלו לקראת חג מתן תורה. הגענו לר"ח, יש לנו ימים מספר, ימים של התכוננות מיוחדת במינה מוגברת.
בהתחלה ר"ח, אחר כך ישנם שלושת ימי ההגבלה. ככל שאנחנו נתכונן יותר במידות טובות, בהתבטלות כלפי אורה של תורה, בהתבוננות על יום מתן תורה, נזכה שבעשרים וארבע שעות הקודש המיוחדות הללו שהפעם הם צמודות לשבת והקדושה כפולה, יו"ט ושבת, נזכה לספוג את מלוא החופניים של האור. האור של החג ושל השבת ונמשיך אחר כך עם זה במעלות הקודש ולעלות מעלה מעלה.
חג השבועות הוא יום אחד בלבד. איכותי ומרוכז מאוד מאוד. בפסח ישנם שבעה ימי חג, ובשבועות יש ריכוז של הקדושה ביום אחד. זה לא שיש פחות קדושה בחג הזה, אלא להיפך הקדושה כולה מרוכזת ביום אחד. כדי למצות את היום הזה אנחנו מתכוננים לחג חמישים יום, סופרים מיום ליום ומתכוננים, והחג הזה נקרא 'חג שבועות' על שם כל השבועות שמביאים אותנו לקראת היום הזה.
בראש חודש באו ישראל למדבר סיני. הגיע השלב המתקדם שבו מקבלים את התורה. "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר". וחז"ל אומרים לנו: התורה נתנה במדבר לא במקרה, זה בא לגלות לנו שאדם צריך לעשות עצמו כמדבר כדי לקבל את התורה. היום זו גם השבת האחרונה לפני חג השבועות, השבת השישית אחרי פסח, אומרים בפרקי אבות את הפרק השישי שהוא הכנה למתן תורה.
פרקי אבות הם חמשה פרקים של משניות, והפרק האחרון הוא ברייתא, כמו שכתוב בהתחלה: "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם" כלומר זה לא המשנה בעצמה אלא זה חכמים שנו בלשון המשנה. הפרק הזה פותח בדברי ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו: נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה... ונותנת לו מלכות, וממשלה וחקור דין". כל המידות ביחד.
מי שלומד תורה לשמה, מצד אחד מלבשתו ענווה, ומצד שני נותנת לו גבורה, מלכות וממשלה. איך זה הולך ביחד? זה בא ע"י לימוד תורה לשמה. אדם בא ומבטל את עצמו לפני התורה, וכל מה שהוא עוסק בתורה זה בשביל שיופיע דבר ה' בעולם, ואדם עושה רצונו כרצון הקב"ה, אמנם רצונו בטל אבל רצון ה' ממלא אותו, ורצון ה' הוא גדול מאוד, רצון ה' הוא חזק מאוד, וכשאדם בא בשם ה' יש לו כוחות אדירים. "נותנת לו מלכות וממשלה, נותנת לו גבורה".
הגבורה באה עם ענוה - כי הוא לא הולך בשם עצמו, הוא לא משתלט, הוא לא תופס שלטון, הוא הולך בשם ה', וכוחו הולך וגובר, ותלמידי חכמים שלומדים תורה לשמה הם באמת מנהיגים, הם משפיעים על העולם. לא שהם יושבים על כסא המלכות, אבל דבריהם נשמעים, והשפעתם הולכת וגוברת, וזו בחינה מסויימת שמצאנו אצל מו"ר הרצי"ה.
מי הביא את כל המהלך הזה של ההתיישבות? מי היה הרוח הפנימית הגדולה שדחפה? מיהו שתלמידיו היו הראשונים שהתחילו את ההתיישבות ביהודה ושומרון? זה הרצי"ה. הוא לא היה שר, והוא לא היה ח"כ, הוא לא היה בשום תפקיד רשמי, והוא יצר מהלך שהממשלות לא יכולות לעצור אותו, ואפילו מלכויות אחרות לא מצליחות לעצור אותו. מי עשה את כל זה? למי נותנים מלכות וממשלה? מי מנהל את הדברים? מי קובע איך תהיה צורתה של ארץ ישראל? תלמידי חכמים. אבל בשביל זה צריך להיות באמת תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ולומדים את התורה לשמה.
כבר אמרו חכמים אם אדם רוצה לדעת האם הוא לומד באמת לשמה יש מבחן: אם נעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ומידותיו כמידות האלה שר' מאיר מדבר עליהן, זה מורה שהאדם הזה עוסק בתורה לשמה. מוכרחות להיות התוצאות הללו. זה הכיוון שאנחנו צריכים להתכוון אליו בימים האלו לקראת חג מתן תורה. הגענו לר"ח, יש לנו ימים מספר, ימים של התכוננות מיוחדת במינה מוגברת.
בהתחלה ר"ח, אחר כך ישנם שלושת ימי ההגבלה. ככל שאנחנו נתכונן יותר במידות טובות, בהתבטלות כלפי אורה של תורה, בהתבוננות על יום מתן תורה, נזכה שבעשרים וארבע שעות הקודש המיוחדות הללו שהפעם הם צמודות לשבת והקדושה כפולה, יו"ט ושבת, נזכה לספוג את מלוא החופניים של האור. האור של החג ושל השבת ונמשיך אחר כך עם זה במעלות הקודש ולעלות מעלה מעלה.