אמריקה הגדולה. הכל בחשבון, הכל מתוחכם, מנווט, אין שליפות מהמותן. אין מכירות פומביות, אין בחצי מחיר. עסק זה עסק. כסף זה כסף. שום דבר לא נותנים בחינם, גם אם עוטפים אותו בפרסומת מתוחכמת, כמו"הכל בדולר אחד", או בביטוי מתוק כמו "כספי הסיוע". נשמע פילנטרופי כזה, עדין ומתחשב. אמריקה הגדולה נותנת למדינת ישראל סיוע, כסף, דולרים. יותר מזה? בואו נתבונן בתהליך.
אמריקה מעמידה לרשות ישראל תקציב סיוע בדולרים, ומקבלת בתמורה אגרת חוב נושאת ריבית. דא עקא, מדינת ישראל מחוייבת להשתמש בכסף אך ורק לרכישות ממפעלים אמריקאים. למעשה, אין בכלל צורך להעביר כסף לבנק ישראלי כלשהו, משום שהוא מעולם לא יצא מגבולותיה של אמריקה הגדולה. בסוף היום, הכסף הועבר כסיוע למפעל האמריקאי, והממשל קיבל איגרת חוב נושאת ריבית, בכלל ממדינת ישראל. אבל, זה לא סוף הסיפור.
הצבא הישראלי שהיה יכול תאורטית, לרכוש את אותו מכשיר ביצור מקומי תמורת סכום מסוים, נאלץ לרכשו בשוק האמריקאי תמורת סכום הגבוה לעיתים בעשרות אחוזים, כך שמעבר לאגרת החוב, ומעבר לסיוע ליצרן האמריקאי, ישנה גם תוספת יוקר שמועברת מכספי משלם המיסים הישראלי, אל כיסו של היצרן האמריקאי וממשלתו. נו, אז עכשיו תאמרו לי מי באמת מסייע למי?
הו, אמריקה הגדולה. לצאת כמו אחות גדולה, אם לא האמא הגדולה, המסייעת, העוזרת, התומכת, שכביכול אי אפשר בלעדיה, ולמעשה בפועל, למשוך סיוע מהאחות הקטנה, הפריירית והתמימה.
אם חשבתם שבזה נגמר הסיפור, עוד לא עמדתם על האיכויות המיוחדות של אמריקה הגדולה. כל מוצר שיש בו "סיוע" אמריקאי ואפילו חלקי, חשוף לחלוטין בפני האמריקאים. הווה אומר כל הידע המיוחד שפותח על ידי מדענים ישראלים מוכשרים, הופך למעשה להיות רכוש אמריקאי. מישהו יכול להעריך, כמה באמת שווה המידע הזה? דומני, כי כל הסיוע שישראל נותנת לאמריקאים (כן, כך זה יוצא, לא התבלבלתם..), אינו שווה למחירו של הידע היקר והמסווג שניתן להם חינם אין כסף.
והאבסורד מגיע לאחד משיאיו אנו למעשה "משלמים" בדרך זו או אחרת לאמריקאים, כדי לתת להם מידע בחינם. מישהו עדיין חולק על גדולתם של האמריקאים?
הו אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
חשבתם שבזה תם הסיפור? עדיין לא. כשתשאלו מח"ט גזרה, מדוע אינו מכניס לגזרתו, מכשירים טכנולוגיים מסויימים הקיימים בצה"ל, ובכך מונע סיכונים מיותרים מחיי התושבים, יש סיכוי רב שתקבלו תשובה המתחילה ומסתיימת בכסף. המנגנון דלעיל, המבוסס על ה"סיוע" האמריקאי, מקטין את יכולת ההתעצמות של צבאנו, ומייצר מצב בו כמות המכשירים הטכנולוגיים הקיימים בצה"ל נמוכה משמעותית, מאילו היו מכשירים אלו מיוצרים ביצור מקומי.
ומה עם האבטלה המשתוללת במדינתנו, שיכולנו להורידה באופן דרסטי על ידי יצור מקומי, אילולא הסיוע ליצרנים האמריקאים. ומה עם הווטו שמטילים האמריקאים על רכישת מטוסים ממדינות אחרות, או על השבחת מטוסים של מדינות אחרות. ומה עם התלות הכלכלית, הבלתי טבעית, ומאד לא משתלמת, שיוצרים כספי ה"סיוע".
אין לי טענות כלפי האמריקאים. השאלה הגדולה היא, מה חסר לראשי ממשלות אצלנו, כדי שיהיו מסוגלים לקחת את מדינת ישראל קדימה, ולא במונחי פרסום אמריקאי זול, אלא באמת קדימה. התשובה לעניות דעתי, אינה נעוצה ביכולות צבאיות, ולא בנפח המנוע של טרקטור או בולדוזר כזה או אחר. באלה אין להושיענו.
צריך משהו אמיתי. משהו ערכי. כוח מניע רוחני. מי אמר שראש ממשלה חייב להיות איש צבא? אפשר לומר שכמעט ההיפך הוא הנכון. איש צבא, התרגל במשך השנים לקבלת החלטות בדרך צבאית, ממושמעת. אנשי צבא שהגיעו לשדה הפעולה הפוליטי, לימדו אותנו שוב ושוב, כי הפרגמטיזם, קבלת המשמעת, האמריקאית והבינלאומית, הם שמנחים אותם. גם אם המשמעות היא, איבוד דרך, בריחה מערכים, הם ממלאים פקודות, של בעלי הכח כביכול, האמריקאים, האו"ם, ודומיהם.
שוב ושוב אנו רואים כי יש צורך באנשי רוח, אנשים שאינם כבולים לחשיבה הצבאית הפרגמטיסטית הרגילה. אנשים שיוכלו לומר,"ואף על פי כן נעשה זאת". אנשי אמונה.
אמריקה מעמידה לרשות ישראל תקציב סיוע בדולרים, ומקבלת בתמורה אגרת חוב נושאת ריבית. דא עקא, מדינת ישראל מחוייבת להשתמש בכסף אך ורק לרכישות ממפעלים אמריקאים. למעשה, אין בכלל צורך להעביר כסף לבנק ישראלי כלשהו, משום שהוא מעולם לא יצא מגבולותיה של אמריקה הגדולה. בסוף היום, הכסף הועבר כסיוע למפעל האמריקאי, והממשל קיבל איגרת חוב נושאת ריבית, בכלל ממדינת ישראל. אבל, זה לא סוף הסיפור.
הצבא הישראלי שהיה יכול תאורטית, לרכוש את אותו מכשיר ביצור מקומי תמורת סכום מסוים, נאלץ לרכשו בשוק האמריקאי תמורת סכום הגבוה לעיתים בעשרות אחוזים, כך שמעבר לאגרת החוב, ומעבר לסיוע ליצרן האמריקאי, ישנה גם תוספת יוקר שמועברת מכספי משלם המיסים הישראלי, אל כיסו של היצרן האמריקאי וממשלתו. נו, אז עכשיו תאמרו לי מי באמת מסייע למי?
הו, אמריקה הגדולה. לצאת כמו אחות גדולה, אם לא האמא הגדולה, המסייעת, העוזרת, התומכת, שכביכול אי אפשר בלעדיה, ולמעשה בפועל, למשוך סיוע מהאחות הקטנה, הפריירית והתמימה.
אם חשבתם שבזה נגמר הסיפור, עוד לא עמדתם על האיכויות המיוחדות של אמריקה הגדולה. כל מוצר שיש בו "סיוע" אמריקאי ואפילו חלקי, חשוף לחלוטין בפני האמריקאים. הווה אומר כל הידע המיוחד שפותח על ידי מדענים ישראלים מוכשרים, הופך למעשה להיות רכוש אמריקאי. מישהו יכול להעריך, כמה באמת שווה המידע הזה? דומני, כי כל הסיוע שישראל נותנת לאמריקאים (כן, כך זה יוצא, לא התבלבלתם..), אינו שווה למחירו של הידע היקר והמסווג שניתן להם חינם אין כסף.
והאבסורד מגיע לאחד משיאיו אנו למעשה "משלמים" בדרך זו או אחרת לאמריקאים, כדי לתת להם מידע בחינם. מישהו עדיין חולק על גדולתם של האמריקאים?
הו אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
חשבתם שבזה תם הסיפור? עדיין לא. כשתשאלו מח"ט גזרה, מדוע אינו מכניס לגזרתו, מכשירים טכנולוגיים מסויימים הקיימים בצה"ל, ובכך מונע סיכונים מיותרים מחיי התושבים, יש סיכוי רב שתקבלו תשובה המתחילה ומסתיימת בכסף. המנגנון דלעיל, המבוסס על ה"סיוע" האמריקאי, מקטין את יכולת ההתעצמות של צבאנו, ומייצר מצב בו כמות המכשירים הטכנולוגיים הקיימים בצה"ל נמוכה משמעותית, מאילו היו מכשירים אלו מיוצרים ביצור מקומי.
ומה עם האבטלה המשתוללת במדינתנו, שיכולנו להורידה באופן דרסטי על ידי יצור מקומי, אילולא הסיוע ליצרנים האמריקאים. ומה עם הווטו שמטילים האמריקאים על רכישת מטוסים ממדינות אחרות, או על השבחת מטוסים של מדינות אחרות. ומה עם התלות הכלכלית, הבלתי טבעית, ומאד לא משתלמת, שיוצרים כספי ה"סיוע".
אין לי טענות כלפי האמריקאים. השאלה הגדולה היא, מה חסר לראשי ממשלות אצלנו, כדי שיהיו מסוגלים לקחת את מדינת ישראל קדימה, ולא במונחי פרסום אמריקאי זול, אלא באמת קדימה. התשובה לעניות דעתי, אינה נעוצה ביכולות צבאיות, ולא בנפח המנוע של טרקטור או בולדוזר כזה או אחר. באלה אין להושיענו.
צריך משהו אמיתי. משהו ערכי. כוח מניע רוחני. מי אמר שראש ממשלה חייב להיות איש צבא? אפשר לומר שכמעט ההיפך הוא הנכון. איש צבא, התרגל במשך השנים לקבלת החלטות בדרך צבאית, ממושמעת. אנשי צבא שהגיעו לשדה הפעולה הפוליטי, לימדו אותנו שוב ושוב, כי הפרגמטיזם, קבלת המשמעת, האמריקאית והבינלאומית, הם שמנחים אותם. גם אם המשמעות היא, איבוד דרך, בריחה מערכים, הם ממלאים פקודות, של בעלי הכח כביכול, האמריקאים, האו"ם, ודומיהם.
שוב ושוב אנו רואים כי יש צורך באנשי רוח, אנשים שאינם כבולים לחשיבה הצבאית הפרגמטיסטית הרגילה. אנשים שיוכלו לומר,"ואף על פי כן נעשה זאת". אנשי אמונה.