בוחן תנועה
הכאב הנורא על אובדן של חיים ונשמות, של הרוגי תאונות הדרכים, אם כאב אמיתי הוא, אין הוא נשאר בתחושת חורבן אלא גורם לתחושה עזה של צורך בתשובה ולרצון עז של תיקון. ואין תיקון ללא בירור נוקב בשורשי סוגיית הנהיגה, אופייה ותוצאותיה. אמנם, גורמים רבים מנסים לעסוק במניעת התאונות ובמזעור נזקיהן, וחשיבות רבה לכך - אבל יש צורך להרחיב באיכות ובכמות את מהלך הטיפול בנגע הנורא, כי ללא טיפול שורש, אין סילוק הנגע.
את הצורך בתיקון, ניתן לבחון כבר מן התהליכים הראשונים של הוצאת רשיון הנהיגה. תחילה יש ללמוד נהיגה מעשית אצל מורה לנהיגה, לאחר מכן בא המבחן העיוני (התיאוריה) העוסק בעיקר בהשתלבות הטכנית הנכונה בכביש ולבסוף - המבחן המעשי (הטסט) שעמידה בו מקנה רשיון נהיגה.
לתוך המערכת הזאת, נכנסים בהמשך גם בוחנים ופקחי תנועה האחראים על כשירות הרכב, הכביש והנהיגה.
אולם, האם אין זה ברור כי עוד לפני הנהיגה יש צורך ללמד התנהגות?! מדוע אין משלבים לימוד אצל 'מורה להתנהגות', אם באופן פרטי או כחלק מבית ספר להתנהגות, במבחן העיוני והמעשי עד לקבלת רשיון להתנהגות?! ועוד, אולי ראוי להתנות את מתן רשיון הנהיגה ברשיון התנהגות תחילה!
ולפני שנשאל כיצד למדוד ולבחון - ננסה להבין את הבסיס להגדרות אלו.
נהיגה כשרה למהדרין
לכשרות המזון והסעודה, המלונות והמסעדות יש הדרכות רבות. אולי הגיע הזמן ליישם מעין הדרכות דומות גם בתחום הנהיגה.
התורה עצמה, כשהיא מאירה את זיכרון מעמד הר סיני ורישומו במהלך הדורות, מדגישה בפירוש את ענייני החיים והנפש (דברים ד, א) - "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אנכי ה' אלקי אבותיכם נותן לכם"
.
חיים אלו בעת ירושת הארץ אינם סתמיים ופרטיים, אלא "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (שם ד, ד). ובהמשך: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט).
דווקא מכאן למד רמב"ם אחת מהלכות שמירת הנפש "...וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר - 'השמר לך ושמור נפשך'..." (רמב"ם, הלכות שמירת הנפש, פרק יא, הלכה ד).
ומי שרוצה לזכור באמת את המעמד, ולהידבק באמת אל תורת החיים, צריך לנהוג אפוא באופן כשר, להיות אחראי לכך שלא תצא תקלה מתחת נהיגתו ולא יהיה אדיש כלפי התקלות אלא יתקנן.
אדם ניכר בכוסו, כיסו, כעסו ונהיגתו
מדוע קשה כל כך לקיים את דברי רמב"ם כלשונם, כפשוטם וכמשמעותם, ולמה נוח להשאיר את רישומו של מעמד הר סיני רק ברבדים של כשרות האוכל והדומה להם? כי בעניינים של כשרות המאכל, אינני צריך לשנות את אישיותי, או להתמודד עם תאוותי, או לשלוט בעצמי.
כי כל שאלת הכשרות יכולה להסתכם עבורי בתעודות ובמקומות, בכתובות לקניה, במסגרות של חותמות וכיו"ב, אבל בכשרות הנהיגה, עלי להשתנות בתוכי. עלי להקים בית ספר להתנהגות בתוך נפשי שלי, וזה קשה, ומדוע? כי גודל ההשקעה שלי אינו ניכר כלפי חוץ ואינו נמדד או מוערך מבחוץ על ידי תעודה כלשהי, אין בעבודה זו על עצמי חלוקת תארים של "דתי", "חרדי" ושאר קטלוגים מלאכותיים שנוח לי להסתתר - גם אם לא במזיד - מאחוריהם (הרחבה במאמרי הראי"ה א', 86 ).
לא בכדי חכמי האמת מאירים את המבחן הערכי האמיתי של האדם, "בכוסו, כיסו וכעסו" (ערובין ס"ה). בשעה של כעס למשל, האדם פוגש את עצמו ברגע של אמת, כשהמציאות טופחת על פניו ואין הוא משיג את מבוקשו. חומו הפנימי עולה, והשאלה שהוא ניצב מולה היא אם ישלוט בעצמו שליטה פנימית ולא יאבד את עשתונותיו, או ייתן למציאות העגומה על פי ציפיותיו ודמיונותיו, לסחוף אותו לדיבורים ולהתנהגות שלא על פי עולמו המוסרי, האמוני, התורני.
כך גם בנהיגתו של האדם, ניכרת אישיותו ומערכות האמונה והטוהר שלה הבאה לידי ביטוי - בשיקול דעת של שניות ספורות, בהתחשבות בזולת, בנקיטת כל ההכנות הנדרשות וכל אמצעי הזהירות כדי להתנהג כראוי ולנהוג בכשרות, וממילא לשמור כראוי על הנפש ועל החיים.
מתוך "קווים להקמתו של בית ספר להתנהגות".
מאמר זה פורסם, לעילוי נשמת אורית פילבר (לבית אטינגר) ז"ל.
הכאב הנורא על אובדן של חיים ונשמות, של הרוגי תאונות הדרכים, אם כאב אמיתי הוא, אין הוא נשאר בתחושת חורבן אלא גורם לתחושה עזה של צורך בתשובה ולרצון עז של תיקון. ואין תיקון ללא בירור נוקב בשורשי סוגיית הנהיגה, אופייה ותוצאותיה. אמנם, גורמים רבים מנסים לעסוק במניעת התאונות ובמזעור נזקיהן, וחשיבות רבה לכך - אבל יש צורך להרחיב באיכות ובכמות את מהלך הטיפול בנגע הנורא, כי ללא טיפול שורש, אין סילוק הנגע.
את הצורך בתיקון, ניתן לבחון כבר מן התהליכים הראשונים של הוצאת רשיון הנהיגה. תחילה יש ללמוד נהיגה מעשית אצל מורה לנהיגה, לאחר מכן בא המבחן העיוני (התיאוריה) העוסק בעיקר בהשתלבות הטכנית הנכונה בכביש ולבסוף - המבחן המעשי (הטסט) שעמידה בו מקנה רשיון נהיגה.
לתוך המערכת הזאת, נכנסים בהמשך גם בוחנים ופקחי תנועה האחראים על כשירות הרכב, הכביש והנהיגה.
אולם, האם אין זה ברור כי עוד לפני הנהיגה יש צורך ללמד התנהגות?! מדוע אין משלבים לימוד אצל 'מורה להתנהגות', אם באופן פרטי או כחלק מבית ספר להתנהגות, במבחן העיוני והמעשי עד לקבלת רשיון להתנהגות?! ועוד, אולי ראוי להתנות את מתן רשיון הנהיגה ברשיון התנהגות תחילה!
ולפני שנשאל כיצד למדוד ולבחון - ננסה להבין את הבסיס להגדרות אלו.
נהיגה כשרה למהדרין
לכשרות המזון והסעודה, המלונות והמסעדות יש הדרכות רבות. אולי הגיע הזמן ליישם מעין הדרכות דומות גם בתחום הנהיגה.
התורה עצמה, כשהיא מאירה את זיכרון מעמד הר סיני ורישומו במהלך הדורות, מדגישה בפירוש את ענייני החיים והנפש (דברים ד, א) - "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אנכי ה' אלקי אבותיכם נותן לכם"
.
חיים אלו בעת ירושת הארץ אינם סתמיים ופרטיים, אלא "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (שם ד, ד). ובהמשך: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט).
דווקא מכאן למד רמב"ם אחת מהלכות שמירת הנפש "...וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר - 'השמר לך ושמור נפשך'..." (רמב"ם, הלכות שמירת הנפש, פרק יא, הלכה ד).
ומי שרוצה לזכור באמת את המעמד, ולהידבק באמת אל תורת החיים, צריך לנהוג אפוא באופן כשר, להיות אחראי לכך שלא תצא תקלה מתחת נהיגתו ולא יהיה אדיש כלפי התקלות אלא יתקנן.
אדם ניכר בכוסו, כיסו, כעסו ונהיגתו
מדוע קשה כל כך לקיים את דברי רמב"ם כלשונם, כפשוטם וכמשמעותם, ולמה נוח להשאיר את רישומו של מעמד הר סיני רק ברבדים של כשרות האוכל והדומה להם? כי בעניינים של כשרות המאכל, אינני צריך לשנות את אישיותי, או להתמודד עם תאוותי, או לשלוט בעצמי.
כי כל שאלת הכשרות יכולה להסתכם עבורי בתעודות ובמקומות, בכתובות לקניה, במסגרות של חותמות וכיו"ב, אבל בכשרות הנהיגה, עלי להשתנות בתוכי. עלי להקים בית ספר להתנהגות בתוך נפשי שלי, וזה קשה, ומדוע? כי גודל ההשקעה שלי אינו ניכר כלפי חוץ ואינו נמדד או מוערך מבחוץ על ידי תעודה כלשהי, אין בעבודה זו על עצמי חלוקת תארים של "דתי", "חרדי" ושאר קטלוגים מלאכותיים שנוח לי להסתתר - גם אם לא במזיד - מאחוריהם (הרחבה במאמרי הראי"ה א', 86 ).
לא בכדי חכמי האמת מאירים את המבחן הערכי האמיתי של האדם, "בכוסו, כיסו וכעסו" (ערובין ס"ה). בשעה של כעס למשל, האדם פוגש את עצמו ברגע של אמת, כשהמציאות טופחת על פניו ואין הוא משיג את מבוקשו. חומו הפנימי עולה, והשאלה שהוא ניצב מולה היא אם ישלוט בעצמו שליטה פנימית ולא יאבד את עשתונותיו, או ייתן למציאות העגומה על פי ציפיותיו ודמיונותיו, לסחוף אותו לדיבורים ולהתנהגות שלא על פי עולמו המוסרי, האמוני, התורני.
כך גם בנהיגתו של האדם, ניכרת אישיותו ומערכות האמונה והטוהר שלה הבאה לידי ביטוי - בשיקול דעת של שניות ספורות, בהתחשבות בזולת, בנקיטת כל ההכנות הנדרשות וכל אמצעי הזהירות כדי להתנהג כראוי ולנהוג בכשרות, וממילא לשמור כראוי על הנפש ועל החיים.
מתוך "קווים להקמתו של בית ספר להתנהגות".
מאמר זה פורסם, לעילוי נשמת אורית פילבר (לבית אטינגר) ז"ל.