שר הוא אישיות ממלכתית גם למי שלא בחר בו. כל אזרח נדרש- ובצדק- לכבוד כלפי מי שמייצג את מדינת ישראל. אולם, מותר לדרוש מאותו שר שגם הוא יכבד את מעמדו, אם לא את עצמו. ושגם הוא יבין שהאיצטלא מחייבת אותו. במיוחד אמור הדבר בדיבורים ואמרות פומביות או מעמדים מייצגים. שם הוא מופיע כשר בממשלה ולא כראש פלג, אם קטון או גדול. שאלה זו של ייצוגיות עולה בכל חריפותה סביב התנהגותו של ח"כ וראש "שינוי", שר המשפטים יוסף- טומי לפיד.
טומי לפיד אינו פולט דברים בטעות. שר המשפטים הוא איש קר ושקול שכעיתונאי מודע היטב לערכן של מילים. ועם זאת נראה שהוא טרם הפנים שהופעותיו אינן נמדדות ברייטינג של פופוליטיקה. אמורה להיות לו אחריות ממלכתית ודבריו נלמדים על שולחנם של צוותים במודיעין ובמשרדי התעמולה של אויבי ישראל. לפיד גם אינו נזקק לכותב נאומים. וממילא ברור שגיוסה של סבתו להופעה ברשות הרבים, הייתה מעשה מכוון ושקול שלו. ניתן להניח, אגב, בוודאות שלו הייתה היא נשאלת על כך, היתה קוראת את נכדה לסדר. וכבר הגיבו רבים לעצם העניין. ובמיוחד זכורה לטוב תגובתו של דני נווה המערערת על הסמכות- יונקת- השואה שלפיד מקפיד להצמיד לעצמו.
אין זו פליטת הפה המכוונת הראשונה של כבוד השר בשבוע הלחימה ברפיח. הקודמת מיהרה לתפוס את הכותרות עוד בטרם בירור העובדות (אני מדבר, סימן שאני קיים) באשר לערבים המפגינים שנפגעו ברפיח. לכל ישראלי למוד ניסיון וחסר אשליה היה ברור שהדברים אינם כצעקתה של עזה הסדומית. (אם כי הפעם הירי הגלוי של הערבים, בילדיהם שלהם לנוכח המצלמות מוכיח שסוחרי המוות הללו סומכים על הלויאליות של צלמי התקשורת או שביטחונם העצמי הרב הביא להפרזה ואיבוד של בלמי הזהירות. - וכאן יש דווקא פתח של תקווה).
אך נשוב לטומי. הוא לא האיש שיאכל את הכובע, גם כשמתברר שהעובדות היו שונות לחלוטין. לפיד שבשרות המיקרופון מהרדיו, הפך את המיקרופון גופא למשאת הנפש שלו. העיקר הוא לתפוס אותו למירב הזמן האפשרי. ולעזאזל העובדות כמו גם הנזק שהוא גורם למדינה, בה הוא עצמו אמור להיות שומר החותם.
המדאיג הוא, לתשומת לבו של ראש הממשלה, שמדובר בשר המשפטים של ישראל. אם הממונה על מערכת הצדק במדינת ישראל, רומז ברמז עבה שמדובר בפשע מלחמה על פי החוק הבינלאומי, מה צריך לחשוב אפילו גוי הגון, בתקווה שיש כאלה. מה צריך זר לחשוב אם שר בישראל מאשים את הצבא שהוא ממונה עליו בתוקף תפקידו, ברצח מיותר של חפים מפשע, ילדים ואחרים. דווקא פגוע האנטישמיות מוסיף שמן למדורת האנטישמים עצמם.
שתי ההתבטאויות לעיל אינן הראשונות. משום מה התעלמה התקשורת מנאום שנאם כבוד השר, הנציג של ממשלת ישראל ל"מצעד החיים" האחרון שהיה באושוויץ. שם פתח לפיד את טקסי האזכרה ביום הזכרון לשואה לנוכח כ- שמונת אלפי בני אדם (ומאות אלפים נוספים ברדיו ובטלוויזיה). ובמעמד זה בחר ראש "שינוי", אף שהוגדר כנציג מדינת ישראל, לתקוף את אלוקי ישראל. "היכן היה האלוקים בשואה?", שאל טומי בעברית, באנגלית ובהונגרית. הקהל כולו כעס בשקט. בניגוד לשר, המשתתפים היו מודעים למעמד, למקום ולזמן, לא רצו לפגוע.
ואומללים היו ההונגרים בקהל - שבאו לציין מלאת 60 שנה לתחילת השמדת יהדות הונגריה- שהתפתלו במבוכה. הם לא שמעו את תשובתו המעודנת, אך הברורה, של הרב לאו, שהסתפק בעברית ובאנגלית.
אגב, מר לפיד הוא בסך הכל יהודי מסכן. הוא תהה גם על העדר קולם של עמי העולם ושל האדם. כך שנותר לו להסתמך רק על ...טומי עצמו. ועל זה, גם הוא יודע, קשה לבנות אמון וקיום בכלל, ולטווח הארוך, בפרט.
טומי גם לא שאל, שם בפולין, על שתיקת האפיפיור. אם מתוך נימוס או פחד, לפיד אינו פוגע בגויים. ואילו באשר ליהודים, הכל מותר. גם העובדה שבקהל האלפים באושוויץ נראו בעיקר כיפות, גם הלא דתיים מרגישים צורך בכיפה היהודית שם ליד תאי הגזים של בירקנאו, לא הרתיעה ואולי אפילו איתגרה את מי שעומד בראש "שינוי". לפיד גם לא זעק ושאל על המופתי, ששיתף פעולה ברצח יהודים. כמובן, הוא לא רצה להרגיז את מאמיני אללה באזכרת חלקם בשואה. אם כי, כנציג הממשלה המושלת גם על המיעוטים, לא היה ראוי להתעלם מהם...
ואולי זה המעגל הנסגר. טומי שלא זעק "שם" הוא אותו לפיד שמגונן על האיסלאם הרצחני ברפיח. ולשאלת אשתי: מה קרה ללפיד שהצטייר לפחות, בעבר, כימני, ניתן להשיב אולי בפראפראזה על דברי ראש הממשלה. דברים שראיתי משם אני לא זוכר כבר כאן.
טומי לפיד אינו פולט דברים בטעות. שר המשפטים הוא איש קר ושקול שכעיתונאי מודע היטב לערכן של מילים. ועם זאת נראה שהוא טרם הפנים שהופעותיו אינן נמדדות ברייטינג של פופוליטיקה. אמורה להיות לו אחריות ממלכתית ודבריו נלמדים על שולחנם של צוותים במודיעין ובמשרדי התעמולה של אויבי ישראל. לפיד גם אינו נזקק לכותב נאומים. וממילא ברור שגיוסה של סבתו להופעה ברשות הרבים, הייתה מעשה מכוון ושקול שלו. ניתן להניח, אגב, בוודאות שלו הייתה היא נשאלת על כך, היתה קוראת את נכדה לסדר. וכבר הגיבו רבים לעצם העניין. ובמיוחד זכורה לטוב תגובתו של דני נווה המערערת על הסמכות- יונקת- השואה שלפיד מקפיד להצמיד לעצמו.
אין זו פליטת הפה המכוונת הראשונה של כבוד השר בשבוע הלחימה ברפיח. הקודמת מיהרה לתפוס את הכותרות עוד בטרם בירור העובדות (אני מדבר, סימן שאני קיים) באשר לערבים המפגינים שנפגעו ברפיח. לכל ישראלי למוד ניסיון וחסר אשליה היה ברור שהדברים אינם כצעקתה של עזה הסדומית. (אם כי הפעם הירי הגלוי של הערבים, בילדיהם שלהם לנוכח המצלמות מוכיח שסוחרי המוות הללו סומכים על הלויאליות של צלמי התקשורת או שביטחונם העצמי הרב הביא להפרזה ואיבוד של בלמי הזהירות. - וכאן יש דווקא פתח של תקווה).
אך נשוב לטומי. הוא לא האיש שיאכל את הכובע, גם כשמתברר שהעובדות היו שונות לחלוטין. לפיד שבשרות המיקרופון מהרדיו, הפך את המיקרופון גופא למשאת הנפש שלו. העיקר הוא לתפוס אותו למירב הזמן האפשרי. ולעזאזל העובדות כמו גם הנזק שהוא גורם למדינה, בה הוא עצמו אמור להיות שומר החותם.
המדאיג הוא, לתשומת לבו של ראש הממשלה, שמדובר בשר המשפטים של ישראל. אם הממונה על מערכת הצדק במדינת ישראל, רומז ברמז עבה שמדובר בפשע מלחמה על פי החוק הבינלאומי, מה צריך לחשוב אפילו גוי הגון, בתקווה שיש כאלה. מה צריך זר לחשוב אם שר בישראל מאשים את הצבא שהוא ממונה עליו בתוקף תפקידו, ברצח מיותר של חפים מפשע, ילדים ואחרים. דווקא פגוע האנטישמיות מוסיף שמן למדורת האנטישמים עצמם.
שתי ההתבטאויות לעיל אינן הראשונות. משום מה התעלמה התקשורת מנאום שנאם כבוד השר, הנציג של ממשלת ישראל ל"מצעד החיים" האחרון שהיה באושוויץ. שם פתח לפיד את טקסי האזכרה ביום הזכרון לשואה לנוכח כ- שמונת אלפי בני אדם (ומאות אלפים נוספים ברדיו ובטלוויזיה). ובמעמד זה בחר ראש "שינוי", אף שהוגדר כנציג מדינת ישראל, לתקוף את אלוקי ישראל. "היכן היה האלוקים בשואה?", שאל טומי בעברית, באנגלית ובהונגרית. הקהל כולו כעס בשקט. בניגוד לשר, המשתתפים היו מודעים למעמד, למקום ולזמן, לא רצו לפגוע.
ואומללים היו ההונגרים בקהל - שבאו לציין מלאת 60 שנה לתחילת השמדת יהדות הונגריה- שהתפתלו במבוכה. הם לא שמעו את תשובתו המעודנת, אך הברורה, של הרב לאו, שהסתפק בעברית ובאנגלית.
אגב, מר לפיד הוא בסך הכל יהודי מסכן. הוא תהה גם על העדר קולם של עמי העולם ושל האדם. כך שנותר לו להסתמך רק על ...טומי עצמו. ועל זה, גם הוא יודע, קשה לבנות אמון וקיום בכלל, ולטווח הארוך, בפרט.
טומי גם לא שאל, שם בפולין, על שתיקת האפיפיור. אם מתוך נימוס או פחד, לפיד אינו פוגע בגויים. ואילו באשר ליהודים, הכל מותר. גם העובדה שבקהל האלפים באושוויץ נראו בעיקר כיפות, גם הלא דתיים מרגישים צורך בכיפה היהודית שם ליד תאי הגזים של בירקנאו, לא הרתיעה ואולי אפילו איתגרה את מי שעומד בראש "שינוי". לפיד גם לא זעק ושאל על המופתי, ששיתף פעולה ברצח יהודים. כמובן, הוא לא רצה להרגיז את מאמיני אללה באזכרת חלקם בשואה. אם כי, כנציג הממשלה המושלת גם על המיעוטים, לא היה ראוי להתעלם מהם...
ואולי זה המעגל הנסגר. טומי שלא זעק "שם" הוא אותו לפיד שמגונן על האיסלאם הרצחני ברפיח. ולשאלת אשתי: מה קרה ללפיד שהצטייר לפחות, בעבר, כימני, ניתן להשיב אולי בפראפראזה על דברי ראש הממשלה. דברים שראיתי משם אני לא זוכר כבר כאן.