היה היתה מפלגת פועלים, שבלב מישנתה הציונית היו ההתישבות והבטחון. אבותיה המייסדים הקימו יישובים, הגירו עליהם את זיעתם ודמם,"גאלו" ו"כבשו" כדי לקבוע את הגבול רחוק ככל האפשר.
היה היתה מפלגה רוויזיוניסטית שבלב מישנתה היו "שלמות הארץ" ותורת "קיר הברזל": "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי א'י אי אפשר לחלום. לא עתה ולא בעתיד הנראה באופק... ההתישבות יכולה להתפתח.. (רק) מאחורי קיר ברזל שלא יהא בכוחה של האוכלסיה המקומית לפרוץ אותו".
והיה היתה "הפועל המזרחי", שבלב מישנת "תורה ועבודה" שלה היו האידיאלים של תנועת הפועלים.
היום, מפלגת העבודה אינה גואלת וכובשת עוד, ואת החלוצים שלה ניתן למצוא בעיקר במוזיאונים. חזונה החדש, השלום עם הערבים, נמוג במלחמת אוסלו והותיר אותה ככלי ריק.
גם תורתו של ז'בוטינסקי ננטשה ע"י רוב תלמידיו, שביצעו נסיגות ומקימים מדינה פלסטינית. ומתנועת "תורה ועבודה" נותרה רק עסקונה דתית.
זה הרקע ל"מהפכת גוש אמונים" של תלמידי הרב קוק, ופרדיגמה של תנועת ההתנחלות שהיא חוללה הוא גוש קטיף, המגשים היום את האידיאל החלוצי של "א"י העובדת". לא במקרה מככב במופע אור-קולי במוזיאון בכפר גלעדי "נח"ל קטיף" כהמשכם של ארגון "השומר" ו"גדוד העבודה".
גוש קטיף הוא גם "קיר ברזל" ז'בוטינסקאי, שעל נחישות מתיישביו כבר התנפצו 4000 טילים ופצמ"רים, ויצוק מברזל הוא האיש משם, ששיכל את אשתו וארבעת ילדיו, ואינו זז ממקומו.
גוש קטיף, סופר-מודרני בחקלאות, אך חי עפ"י התורה, עונה גם על האתגר השלישי של היהדות הדתית-לאומית: ארץ ישראל לעם ישראל ע'פי תורת ישראל. "בלי עין הרע", אבות הציונות הדתית לא היו יכולים להעלות על דעתם בנים יותר מושלמים.
עד שהטילו עין רעה קפיטליסטים מכפר שמריהו וסביון, נדל"ניסטים קיבוצניקים, סוציאליסטים מהשוק האפור ועושי רווחים מתעשיית השלום - כל מי שמסתופף היום תחת דגל "א'י העובדת", לעקור משורש את הגוש הזה, שעצם הווייתו מפריעה להם, מפני שהוא מציב ראי מול פניהם.
ושמו בו עין רעה גם תלמידי ז'בוטינסקי, קורבנות הסיזון, שנמשכו אל רודפיהם במעין "סינדרום שטוקהולם", ועברו לצד השני. אך שם הם כבר לא מצאו את היריבים האידיאולוגים מאתמול, כי אם עסקנים ונהנתנים, הוזי "שלום" ושונאי מתנחלים.
לתנועת העבודה שירדה מן הפסים ולמחנה הלאומי שהתפרק, מבקש שרון לערוך נישואין פסולים. את החופה השחורה יעמיד על חורבות גוש קטיף, מקום קבורת האידיאלים האבודים של שניהם.
עדים לטכס יהיו שרידי "המזרחי", שמעולם לא השלימו עם מהפכת גוש אמונים, לא רצו להישלף ממושב הטרמפיסט הנצחי ולשבת ליד הגה המדינה בהתישבות, בבטחון ובהתוויית המדיניות הלאומית. לחתן-כלה החדשים, שחיסול מיפעל גוש-אמונים הוא שמחת כלולותיהם, נוחה חברתם של עסקני-הדת הוותיקים. הם עשויים מאותם החמרים ומדברים באותה השפה.
מפלגות העבודה, הליכוד והמפד"ל כפי שהן נראות היום - הפטריוטיזם, אומץ-הלב, נקיון הדעת והיושרה, ערכיהם של מתנחלי גוש קטיף, מטילים עליהם צל, וסוף סוף נמצא להם כורת שיפטור אותם מן המועקה הזאת.
רק, שביחד עם העץ הגדוע תיכרת גם תקוותה של המדינה הזאת להתנער מן הזיקנה שקפצה עליה שלא בעיתה ולהתחדש בנעורים חדשים, שימזגו את כל הטוב שהורו והגו אבותיהם, ולא ידעו כיצד להעלות בקנה אחד: ארץ, לאום, מורשת אבות.
אם נותרו עוד אי שם בנים אמיתיים ל"א"י העובדת", אם לז'בוטינסקי שרדו תלמידים נאמנים, אם במפד"ל של אורלב עוד מהבהב נר של "תורה ועבודה", עכשיו הוא הזמן וגוש קטיף הוא המקום - לבוא ולהציל: עם שסבל בגבורה למען נצחון במלחמה ומנהיגיו מנחילים לו תבוסה, מדינה בתהליך של פירוק, ארץ הנמסרת לזרים, וגם את המפלגות עצמן - שעם צאת נשמתן גם גופן יירקב ויתפורר.
היה היתה מפלגה רוויזיוניסטית שבלב מישנתה היו "שלמות הארץ" ותורת "קיר הברזל": "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי א'י אי אפשר לחלום. לא עתה ולא בעתיד הנראה באופק... ההתישבות יכולה להתפתח.. (רק) מאחורי קיר ברזל שלא יהא בכוחה של האוכלסיה המקומית לפרוץ אותו".
והיה היתה "הפועל המזרחי", שבלב מישנת "תורה ועבודה" שלה היו האידיאלים של תנועת הפועלים.
היום, מפלגת העבודה אינה גואלת וכובשת עוד, ואת החלוצים שלה ניתן למצוא בעיקר במוזיאונים. חזונה החדש, השלום עם הערבים, נמוג במלחמת אוסלו והותיר אותה ככלי ריק.
גם תורתו של ז'בוטינסקי ננטשה ע"י רוב תלמידיו, שביצעו נסיגות ומקימים מדינה פלסטינית. ומתנועת "תורה ועבודה" נותרה רק עסקונה דתית.
זה הרקע ל"מהפכת גוש אמונים" של תלמידי הרב קוק, ופרדיגמה של תנועת ההתנחלות שהיא חוללה הוא גוש קטיף, המגשים היום את האידיאל החלוצי של "א"י העובדת". לא במקרה מככב במופע אור-קולי במוזיאון בכפר גלעדי "נח"ל קטיף" כהמשכם של ארגון "השומר" ו"גדוד העבודה".
גוש קטיף הוא גם "קיר ברזל" ז'בוטינסקאי, שעל נחישות מתיישביו כבר התנפצו 4000 טילים ופצמ"רים, ויצוק מברזל הוא האיש משם, ששיכל את אשתו וארבעת ילדיו, ואינו זז ממקומו.
גוש קטיף, סופר-מודרני בחקלאות, אך חי עפ"י התורה, עונה גם על האתגר השלישי של היהדות הדתית-לאומית: ארץ ישראל לעם ישראל ע'פי תורת ישראל. "בלי עין הרע", אבות הציונות הדתית לא היו יכולים להעלות על דעתם בנים יותר מושלמים.
עד שהטילו עין רעה קפיטליסטים מכפר שמריהו וסביון, נדל"ניסטים קיבוצניקים, סוציאליסטים מהשוק האפור ועושי רווחים מתעשיית השלום - כל מי שמסתופף היום תחת דגל "א'י העובדת", לעקור משורש את הגוש הזה, שעצם הווייתו מפריעה להם, מפני שהוא מציב ראי מול פניהם.
ושמו בו עין רעה גם תלמידי ז'בוטינסקי, קורבנות הסיזון, שנמשכו אל רודפיהם במעין "סינדרום שטוקהולם", ועברו לצד השני. אך שם הם כבר לא מצאו את היריבים האידיאולוגים מאתמול, כי אם עסקנים ונהנתנים, הוזי "שלום" ושונאי מתנחלים.
לתנועת העבודה שירדה מן הפסים ולמחנה הלאומי שהתפרק, מבקש שרון לערוך נישואין פסולים. את החופה השחורה יעמיד על חורבות גוש קטיף, מקום קבורת האידיאלים האבודים של שניהם.
עדים לטכס יהיו שרידי "המזרחי", שמעולם לא השלימו עם מהפכת גוש אמונים, לא רצו להישלף ממושב הטרמפיסט הנצחי ולשבת ליד הגה המדינה בהתישבות, בבטחון ובהתוויית המדיניות הלאומית. לחתן-כלה החדשים, שחיסול מיפעל גוש-אמונים הוא שמחת כלולותיהם, נוחה חברתם של עסקני-הדת הוותיקים. הם עשויים מאותם החמרים ומדברים באותה השפה.
מפלגות העבודה, הליכוד והמפד"ל כפי שהן נראות היום - הפטריוטיזם, אומץ-הלב, נקיון הדעת והיושרה, ערכיהם של מתנחלי גוש קטיף, מטילים עליהם צל, וסוף סוף נמצא להם כורת שיפטור אותם מן המועקה הזאת.
רק, שביחד עם העץ הגדוע תיכרת גם תקוותה של המדינה הזאת להתנער מן הזיקנה שקפצה עליה שלא בעיתה ולהתחדש בנעורים חדשים, שימזגו את כל הטוב שהורו והגו אבותיהם, ולא ידעו כיצד להעלות בקנה אחד: ארץ, לאום, מורשת אבות.
אם נותרו עוד אי שם בנים אמיתיים ל"א"י העובדת", אם לז'בוטינסקי שרדו תלמידים נאמנים, אם במפד"ל של אורלב עוד מהבהב נר של "תורה ועבודה", עכשיו הוא הזמן וגוש קטיף הוא המקום - לבוא ולהציל: עם שסבל בגבורה למען נצחון במלחמה ומנהיגיו מנחילים לו תבוסה, מדינה בתהליך של פירוק, ארץ הנמסרת לזרים, וגם את המפלגות עצמן - שעם צאת נשמתן גם גופן יירקב ויתפורר.