קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? אך לא רק קורח הלך בדרך השטות. "ויקח - אין ויקח אלא משיכת הדברים רכים שנמשכו כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו" (במדבר רבא יח).
כיצד זה שגדולי ישראל נמשכים אחרי טעות גדולה כל כך? איך, אחרי יציאת מצרים בהנהגת משה, אפשר לחשוב על מרד במשה?
כאשר משה שולח לקרוא לדתן ואבירם הם מגיבים באומרם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר... אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו". בפשטות, אמת טענו דתן ואבירם. הרי משה אומר להם לאחר חטא המרגלים כי הדור הזה ימות במדבר ולא יעלה לארץ ישראל. הם ימותו במדבר ולא יעלו לארץ זבת חלב ודבש.
דור זה הרגיש כי אין מטרה לחייו. משה רבינו שלל מהם את היכולת להגיע אל המנוחה והנחלה. הם מרגישים שאין כל משמעות לחייהם במדבר אם אינם מגיעים לארץ זבת חלב ודבש. לא איכפת להם אם ארץ זו היא ארץ ישראל או ארץ אחרת ובלבד שתהיה זבת חלב ודבש.
מבחינת אותו הדור הם מיצו את ההליכה במדבר, הם סיימו את הכוח להלחם והם רוצים להגיע לסוף. במצב זה קל היה לקורח למשוך את גדולי ישראל. כאשר אדם מרגיש אבוד, כאשר הוא מרגיש שאין סוף להליכתו במדבר הוא מחפש פתרונות אחרים גם אם הם פתרונות שווא. גם אם מצרים אינה בדיוק ארץ זבת חלב ודבש הוא מוכן להתייחס אליה כך ובלבד שלא להישאר במדבר.
גדולי ישראל שבאותו הדור היו בטוחים שהגיע הזמן להפסיק ללכת במדבר. "וקדוש ישראל התוו". הם דמיינו את מהלכי הגאולה לפי ראות עיניהם ורצו "להכריח" ולהתוות לבורא עולם את דרכם. כאשר זה לא הלך על פי דרכם, הם היו בטוחים שצריך לשנות את היעד. הם לא ראו לנגד עיניהם את טובת הדור הבא, ולא חשבו על ההכנה שבהליכה במדבר. במובן מסוים הם היו מדורשי ה'שלמות עכשיו'.
גם היום אנו רואים את מחליפי היעדים חדשים לבקרים, בגלל הרצון להפסקת המלחמות כבר עכשיו ו"מזרח תיכון חדש" יופיע וייראה מיד. הפחד מכך שלא רואים "את הסוף למאבק", אפיסת הכוחות הנובעת משאלת "הלנצח תאכל חרב" - אלו מביאים לראות בכל שטות 'ארץ זבת חלב ודבש'.
הניסיון לקבוע זמנים לתהליך הגאולה ולחזרת ישראל לארצו כאילו חמישים שנה זה כמעט נצח ולא יתכן להמשיך במאבק "כל החיים" - הוא המביא לשטות של פקחים.
הרצון להגיע כבר לסוף הדרך הוא מובן אך מוטעה. המחשבה כאילו אפשר לקצר תהליכים, כאילו אפשר לעשות שלום בעולם על ידי מילים ומסמכים, היא מחשבה ילדותית הרואה לטווח קצר ביותר.
אכן, יבואו ימים שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. אך עד אז יש דרך שגם לה יש יעדים וגם היא בונה את עם ישראל.
קורח מנצל את המצב בחכמה כיאה לפיקח. הוא מושך את גדולי ישראל "בדברים רכים". משיכה בדברים רכים - זוהי משיכה בדברים שיש בהם אמת. הם רכים ונוחים להיקלט כי הם במובן זה או אחר "בקונסנזוס". וזוהי משיכה איטית. לא בבת אחת מגיעים למלחמה ולקצה האחר, שינוי עמדות שכזה לא היה מתקבל, אלא מעמידים עמדה המציגה תזוזה קטנה לעומת העמדה הקיימת, מתרגלים אליה ואח"כ "עושים עוד צעד" וכן הלאה.
כדרכו של יצר הרע אשר יודע שעליו "לנגוס" באדם לאט לאט וגם לתת הצדקה לנגיסות כך דרכו של קורח. הוא מציב אידיאולוגיה בראש: "כל העדה כולם קדושים", ומבחינה מעשית הוא בונה לאט לאט את משיכת הסנהדרין והעם אחריו.
קורח מצליח להביא את רוב העם להסכמה או לשתיקה, בדבר שהיה נראה לא הגיוני ובלתי אפשרי. איך יתכן שעם שלם אשר ראה את משה בשליחותו ובהשראת השכינה עליו יחשוב כקורח?...
היעדים של עם ישראל וערכי התורה הם שצריכים לעמוד נר לרגלנו. לאורם נצעד, עליהם ניאבק ולא נעמוד לריבונו של עולם עם "סטופר" ביד.
כיצד זה שגדולי ישראל נמשכים אחרי טעות גדולה כל כך? איך, אחרי יציאת מצרים בהנהגת משה, אפשר לחשוב על מרד במשה?
כאשר משה שולח לקרוא לדתן ואבירם הם מגיבים באומרם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר... אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו". בפשטות, אמת טענו דתן ואבירם. הרי משה אומר להם לאחר חטא המרגלים כי הדור הזה ימות במדבר ולא יעלה לארץ ישראל. הם ימותו במדבר ולא יעלו לארץ זבת חלב ודבש.
דור זה הרגיש כי אין מטרה לחייו. משה רבינו שלל מהם את היכולת להגיע אל המנוחה והנחלה. הם מרגישים שאין כל משמעות לחייהם במדבר אם אינם מגיעים לארץ זבת חלב ודבש. לא איכפת להם אם ארץ זו היא ארץ ישראל או ארץ אחרת ובלבד שתהיה זבת חלב ודבש.
מבחינת אותו הדור הם מיצו את ההליכה במדבר, הם סיימו את הכוח להלחם והם רוצים להגיע לסוף. במצב זה קל היה לקורח למשוך את גדולי ישראל. כאשר אדם מרגיש אבוד, כאשר הוא מרגיש שאין סוף להליכתו במדבר הוא מחפש פתרונות אחרים גם אם הם פתרונות שווא. גם אם מצרים אינה בדיוק ארץ זבת חלב ודבש הוא מוכן להתייחס אליה כך ובלבד שלא להישאר במדבר.
גדולי ישראל שבאותו הדור היו בטוחים שהגיע הזמן להפסיק ללכת במדבר. "וקדוש ישראל התוו". הם דמיינו את מהלכי הגאולה לפי ראות עיניהם ורצו "להכריח" ולהתוות לבורא עולם את דרכם. כאשר זה לא הלך על פי דרכם, הם היו בטוחים שצריך לשנות את היעד. הם לא ראו לנגד עיניהם את טובת הדור הבא, ולא חשבו על ההכנה שבהליכה במדבר. במובן מסוים הם היו מדורשי ה'שלמות עכשיו'.
גם היום אנו רואים את מחליפי היעדים חדשים לבקרים, בגלל הרצון להפסקת המלחמות כבר עכשיו ו"מזרח תיכון חדש" יופיע וייראה מיד. הפחד מכך שלא רואים "את הסוף למאבק", אפיסת הכוחות הנובעת משאלת "הלנצח תאכל חרב" - אלו מביאים לראות בכל שטות 'ארץ זבת חלב ודבש'.
הניסיון לקבוע זמנים לתהליך הגאולה ולחזרת ישראל לארצו כאילו חמישים שנה זה כמעט נצח ולא יתכן להמשיך במאבק "כל החיים" - הוא המביא לשטות של פקחים.
הרצון להגיע כבר לסוף הדרך הוא מובן אך מוטעה. המחשבה כאילו אפשר לקצר תהליכים, כאילו אפשר לעשות שלום בעולם על ידי מילים ומסמכים, היא מחשבה ילדותית הרואה לטווח קצר ביותר.
אכן, יבואו ימים שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. אך עד אז יש דרך שגם לה יש יעדים וגם היא בונה את עם ישראל.
קורח מנצל את המצב בחכמה כיאה לפיקח. הוא מושך את גדולי ישראל "בדברים רכים". משיכה בדברים רכים - זוהי משיכה בדברים שיש בהם אמת. הם רכים ונוחים להיקלט כי הם במובן זה או אחר "בקונסנזוס". וזוהי משיכה איטית. לא בבת אחת מגיעים למלחמה ולקצה האחר, שינוי עמדות שכזה לא היה מתקבל, אלא מעמידים עמדה המציגה תזוזה קטנה לעומת העמדה הקיימת, מתרגלים אליה ואח"כ "עושים עוד צעד" וכן הלאה.
כדרכו של יצר הרע אשר יודע שעליו "לנגוס" באדם לאט לאט וגם לתת הצדקה לנגיסות כך דרכו של קורח. הוא מציב אידיאולוגיה בראש: "כל העדה כולם קדושים", ומבחינה מעשית הוא בונה לאט לאט את משיכת הסנהדרין והעם אחריו.
קורח מצליח להביא את רוב העם להסכמה או לשתיקה, בדבר שהיה נראה לא הגיוני ובלתי אפשרי. איך יתכן שעם שלם אשר ראה את משה בשליחותו ובהשראת השכינה עליו יחשוב כקורח?...
היעדים של עם ישראל וערכי התורה הם שצריכים לעמוד נר לרגלנו. לאורם נצעד, עליהם ניאבק ולא נעמוד לריבונו של עולם עם "סטופר" ביד.