בסיומו של שבוע, שבו אתה מתחיל להבין שאולי בעצם דודי אפל הוא אדם יותר ישר מעדנה ארבל, ולך תדע מי הטובים ומי הרעים, ואולי הכל הפוך, השאלה הכי מטרידה היא, אם כך למה גלעד שרון שותק? למה הוא מתחמק, למה מהרגע הראשון הוא מפנה גב לכל מצלמה,למה הוא מנהל קרבות משפטיים על כל מסמך ועל כל קלטת.
לכאורה, הוא היה צריך לנהוג בדיוק הפוך: לבוא למשטרה, לפרקליטות, ובעיקר לציבור הרחב ולתקשורת, ולומר מהתחלה את כל מה שמני מזוז סיפר לנו בסוף: הנה אני. לא שוחד ולא בטיח. עבדתי קשה, קיבלתי שכר יפה אבל לא בלתי סביר. הנה לפניכם האמת, הנה המסמכים, הנה ההוכחות. הוא היה צריך ביוזמתו לרוץ אחרי החוקרים ולבקש שיקחו ממנו את המסמכים. הוא היה צריך לחייך למצלמה, לדבר, להתראיין לכל מיקרופון אפשרי, ולהציג את האמת שלו לפני הציבור. למה הוא שתק?
התשובה עגומה ומדכאת עד מאוד: אף אחד לא היה מאמין לו. ניסים משעל היה לועג לו, שלי יחימוביץ היתה עושה ממנו קציצות, אריה גולן היה מתווכח איתו, משסע אותו, דוחק אותו לפינה, שואל אותו על הדוד של ענבל גבריאלי ועל רצח רבין, ומסיים באנחה הרומזת עד מה קשים חייו של עיתונאי הגון שתפקידו מחייב אותו לשבת עם שקרן כזה.
אף אחד לא היה מאמין לו. לא המשטרה, לא הפרקליטות, לא התקשורת. אף אחת מן המערכות האלה לא בנויה לחפש את האמת. לא שאין לה כלים, אין לה עניין.
האמת לא מעניינת, רק המטרה מעניינת, והמטרה כבר סומנה. כל אחת מהמערכות האלה הייתה לוקחת מגלעד שרון את המסמכים, ואת ההוכחות, ואת הכנות, ואת הנכונות לשתף פעולה, ומיד מתחילה לחפש איך להשתמש בהם נגדו.
שאיפה מגונה
וזה לא בגלל שכולם שמאלנים, שרוצים להפיל את משפחת שרון כדי שיוסי ביילין יוכל סוף סוף לנהל משא ומתן עם ערפאת. זה היה פחות מדאיג אילו היתה באמת מאפיה שמאלנית ששולטת בתקשורת ובפרקליטות מתוך מוטיבציה פוליטית. הבחורים האומללים מכפר כנא שהודו ברצח שלא ביצעו, לא היו שייכים למשפחת שרון ולא לליכוד. הם היו רק מטרה שסומנה על ידי אנשי משטרה, שחקר האמת לא מעניין אותם. אף אחד לא לימד אותם בשום קורס משטרתי שתפקידם לחפש אמת. לימדו אותם להגיע למטרה, לפענח את התיק, להשיג הרשעה, לחתור להצלחה, לנצח במשפט.
הקשיבו למילים האיומות "להשיג הרשעה". הלשון העברית מצטמררת כשאונסים אותה להוציא מתוכה צירוף מילים כל כך רע. "להשיג הרשעה", איזו שאיפה מגונה. ייהבאנו אותה מאמריקה, ארץ ההישגיות חסרת הגבולות. לא לעשות צדק, לא להגיע לחקר האמת, לא למצוא את האשמים, לא לדעת, לא לברר. להשיג, להשיג, להשיג.
אלא שבאמריקה יש מתחת לכל זה איזו תרבות אמת תשתיתית, מובנת מאליה, נאיבית. שם כל אדם אומר אמת עד שלא הוכח אחרת. אצלנו, ה"להשיג הרשעה" הונח על תשתית של תרבות הקומבינות והעוונטות, שבה כל אדם עובד עליך אלא אם כן הוכח אחרת. והתוצאה זוועתית.
בתיק שרון הצורך "להשיג הרשעה" היה כמובן הרבה יותר רחב ועמוק מאשר אמביציה של חוקר משטרה שרוצה להתקדם או של פרקליט שרוצה להצטיין. השאיפה המגונה להשיג הרשעה במקרה הזה פיעמה בלבבות של אנשים רבים בפרקליטות, במשטרה, בעיתונות, וכבשה לאט לאט את כל רחבי המשולש. נדמה לי שאין כוח להרע מסוכן יותר מאשר הצירוף משטרה-עיתונות-פרקליטות, כשהוא מונע על ידי מוטיבציה הישגית, ומונח על תשתית של חוסר יושר. הוא לאין ערוך מסוכן יותר מפרשיית שוחד של איש שלטון זה או אחר.
ואגב, הוא גם הרבה יותר מעניין: הרי אין באמת מאפיה, אז מי קובע ומסמן את המטרות? וגם מה בכל זאת המוטיבציה הקיבוצית של המונסטר הזה, שמורכב ממאות אנשים, מעדנה ארבל ועד ניסים משעל. הרי לא מדובר בפוליטיקה.
המטרה הבאה סומנה
אי אפשר לענות על השאלה המרתקת הזו, כפי שאי אפשר לענות על השאלה מי נתן את ההוראה לכל הבחורות בעולם ללבוש הקיץ בגדים בוורוד. למאפיית הבחורות הבינלאומית יש קבוצה קטנה ובלתי מוגדרת של נותני הוראות בקשר לצבע הבגדים בקיץ. אף אחד לא יודע מי הם, אבל יש מערכת קשר מיסתורית שדרכה כל אישה יודעת להתחבר אליהם.
אני משער שהמאפיה השמאלנית הישראלית פועלת בדרך דומה. יש מספר קטן של מסמני מטרות בכירים, שזהותם אינה ידועה, והם קובעים את צבע התאווה להשיג הרשעות בקיץ הבא. אני לא מתיימר לפצח את הצופן הסודי ולגלות מי הם, אבל בהקשר הזה למדתי שני דברים ממסיבת העיתונאים של הויהמ"ש השבוע:
א. עדנה ארבל היא אחת מבכירי מסמני המטרות
ב. המטרה הבאה כבר סומנה. מני מזוז.
לכאורה, הוא היה צריך לנהוג בדיוק הפוך: לבוא למשטרה, לפרקליטות, ובעיקר לציבור הרחב ולתקשורת, ולומר מהתחלה את כל מה שמני מזוז סיפר לנו בסוף: הנה אני. לא שוחד ולא בטיח. עבדתי קשה, קיבלתי שכר יפה אבל לא בלתי סביר. הנה לפניכם האמת, הנה המסמכים, הנה ההוכחות. הוא היה צריך ביוזמתו לרוץ אחרי החוקרים ולבקש שיקחו ממנו את המסמכים. הוא היה צריך לחייך למצלמה, לדבר, להתראיין לכל מיקרופון אפשרי, ולהציג את האמת שלו לפני הציבור. למה הוא שתק?
התשובה עגומה ומדכאת עד מאוד: אף אחד לא היה מאמין לו. ניסים משעל היה לועג לו, שלי יחימוביץ היתה עושה ממנו קציצות, אריה גולן היה מתווכח איתו, משסע אותו, דוחק אותו לפינה, שואל אותו על הדוד של ענבל גבריאלי ועל רצח רבין, ומסיים באנחה הרומזת עד מה קשים חייו של עיתונאי הגון שתפקידו מחייב אותו לשבת עם שקרן כזה.
אף אחד לא היה מאמין לו. לא המשטרה, לא הפרקליטות, לא התקשורת. אף אחת מן המערכות האלה לא בנויה לחפש את האמת. לא שאין לה כלים, אין לה עניין.
האמת לא מעניינת, רק המטרה מעניינת, והמטרה כבר סומנה. כל אחת מהמערכות האלה הייתה לוקחת מגלעד שרון את המסמכים, ואת ההוכחות, ואת הכנות, ואת הנכונות לשתף פעולה, ומיד מתחילה לחפש איך להשתמש בהם נגדו.
שאיפה מגונה
וזה לא בגלל שכולם שמאלנים, שרוצים להפיל את משפחת שרון כדי שיוסי ביילין יוכל סוף סוף לנהל משא ומתן עם ערפאת. זה היה פחות מדאיג אילו היתה באמת מאפיה שמאלנית ששולטת בתקשורת ובפרקליטות מתוך מוטיבציה פוליטית. הבחורים האומללים מכפר כנא שהודו ברצח שלא ביצעו, לא היו שייכים למשפחת שרון ולא לליכוד. הם היו רק מטרה שסומנה על ידי אנשי משטרה, שחקר האמת לא מעניין אותם. אף אחד לא לימד אותם בשום קורס משטרתי שתפקידם לחפש אמת. לימדו אותם להגיע למטרה, לפענח את התיק, להשיג הרשעה, לחתור להצלחה, לנצח במשפט.
הקשיבו למילים האיומות "להשיג הרשעה". הלשון העברית מצטמררת כשאונסים אותה להוציא מתוכה צירוף מילים כל כך רע. "להשיג הרשעה", איזו שאיפה מגונה. ייהבאנו אותה מאמריקה, ארץ ההישגיות חסרת הגבולות. לא לעשות צדק, לא להגיע לחקר האמת, לא למצוא את האשמים, לא לדעת, לא לברר. להשיג, להשיג, להשיג.
אלא שבאמריקה יש מתחת לכל זה איזו תרבות אמת תשתיתית, מובנת מאליה, נאיבית. שם כל אדם אומר אמת עד שלא הוכח אחרת. אצלנו, ה"להשיג הרשעה" הונח על תשתית של תרבות הקומבינות והעוונטות, שבה כל אדם עובד עליך אלא אם כן הוכח אחרת. והתוצאה זוועתית.
בתיק שרון הצורך "להשיג הרשעה" היה כמובן הרבה יותר רחב ועמוק מאשר אמביציה של חוקר משטרה שרוצה להתקדם או של פרקליט שרוצה להצטיין. השאיפה המגונה להשיג הרשעה במקרה הזה פיעמה בלבבות של אנשים רבים בפרקליטות, במשטרה, בעיתונות, וכבשה לאט לאט את כל רחבי המשולש. נדמה לי שאין כוח להרע מסוכן יותר מאשר הצירוף משטרה-עיתונות-פרקליטות, כשהוא מונע על ידי מוטיבציה הישגית, ומונח על תשתית של חוסר יושר. הוא לאין ערוך מסוכן יותר מפרשיית שוחד של איש שלטון זה או אחר.
ואגב, הוא גם הרבה יותר מעניין: הרי אין באמת מאפיה, אז מי קובע ומסמן את המטרות? וגם מה בכל זאת המוטיבציה הקיבוצית של המונסטר הזה, שמורכב ממאות אנשים, מעדנה ארבל ועד ניסים משעל. הרי לא מדובר בפוליטיקה.
המטרה הבאה סומנה
אי אפשר לענות על השאלה המרתקת הזו, כפי שאי אפשר לענות על השאלה מי נתן את ההוראה לכל הבחורות בעולם ללבוש הקיץ בגדים בוורוד. למאפיית הבחורות הבינלאומית יש קבוצה קטנה ובלתי מוגדרת של נותני הוראות בקשר לצבע הבגדים בקיץ. אף אחד לא יודע מי הם, אבל יש מערכת קשר מיסתורית שדרכה כל אישה יודעת להתחבר אליהם.
אני משער שהמאפיה השמאלנית הישראלית פועלת בדרך דומה. יש מספר קטן של מסמני מטרות בכירים, שזהותם אינה ידועה, והם קובעים את צבע התאווה להשיג הרשעות בקיץ הבא. אני לא מתיימר לפצח את הצופן הסודי ולגלות מי הם, אבל בהקשר הזה למדתי שני דברים ממסיבת העיתונאים של הויהמ"ש השבוע:
א. עדנה ארבל היא אחת מבכירי מסמני המטרות
ב. המטרה הבאה כבר סומנה. מני מזוז.