הדמוקרטיה הישראלית גוססת כבר זמן רב. אריאל שרון רק קבר אותה קבורת חמור. שרון הוא האספקלריה הברורה המשקפת את בבואתה של החברה הישראלית ללא כחל ושרק.
מבחינה זאת, שרון אכן ממלא תפקיד היסטורי חשוב. חייב להגיע אדם כמוהו למעלת מנהיג, על מנת להוכיח לנו עד כמה הדמוקרטיה הישראלית פרוצה, עד כמה העם שרוי בתוך עבדות ממאירה ועד כמה אנחנו רחוקים מהגשמת היעדים שלשמם שבנו ציונה.
עידן שרון ממחיש למחנה האמוני, השרוי עדיין ברובו תחת השפעתן המשכרת של סיסמאות השמאל, שהדמוקרטיה בישראל היא כלי משחית להשלטת עריצות השמאל. זאת היא המסורת המשטרית המאפיינת את מדינת ישראל החל משיטת הפנקסים האדומים של מפא"י, דרך המהלכים המושחתים של כפיית הסכם אוסלו על הציבור וכלה במשטר העריצות של שרון. אלא שאריאל שרון שכלל את עריצות השמאל והרחיק אותה אל מחוזות לא נודעים של הפקרות שלטונית.
תוכנית "ההתנתקות" היא פרי באושים של משטר עריץ, מושחת ומופקר המתגלם באישיותו של אריאל שרון. לפיכך, חובתו של כל אזרח במדינה היא להתנגד בכל מאודו לעקירת התיישבות עברית. חובה מוסרית עליונה מוטלת על כל כוחות הביטחון - בין אם צבא, משטרה או משמר הגבול - לסרב לכל פקודה של עקירת מתיישבים. שכן, פקודה כזאת היא גחמתו השרירותית של רודן הנחוש בדעתו לכפות את רצונו על העם.
תוכנית הגירוש של תושבי חבל קטיף איננה רק הפרה של חוק כבוד האדם וחירותו אלא היא מרוקנת מתוכנו את רעיון הקמתה של מדינת ישראל. אחרי אלפיים שנות עקירה, גירוש ורדיפות לא ייתכן שיהודים יגורשו על ידי ממשלה יהודית בארצם. לכן, יישר כוח לרבני יש"ע העומדים בפרץ ואשר נוטלים את המנהיגות לידיהם ומגיעים להכרעה המתבקשת מאליה של סירוב גורף לכל פקודה נפשעת של עקירת יהודים.
לעומת עמדתם האמיצה של רבני יש"ע, ניצבים אותם נציגים כביכול של המחנה הלאומי שמתחלחלים מהקריאות לסרב פקודה ולהתנגד בכוח לפינוי. המתנגדים לסירוב פקודה מנמקים את עמדתם בחרדה לגורל הדמוקרטיה. עמדתם "המנומקת" של המתנגדים לסירוב היא אחד משיאי האירוניה של ההוויה הישראלית שזורת האבסורדים.
שכן, רק עבדים מוכים בסנוורי הנאמנות הממלכתית מסוגלים לציית "בשם הדמוקרטיה" לעריצותו של שרון, בעוד הבולדוזר שרון כותש את הדמוקרטיה לאבק דק ועושה ממנה חוכא ואטלולא.
עמדתם של מוקיעי הסירוב ממחישה את המילכוד המוסרי שלתוכו נקלעים כל אלה המפנימים את הביורוקרטיה הממלכתית כערך מקודש. אותו שלד חיצוני של הירארכיה ממלכתית, שבאמצעותו חותר שרון לכפות את עקירת יישובי יש"ע, התרוקן מכל תוכנו הדמוקרטי, החוקי והמוסרי. את העובדה הברורה הזאת מתקשים מקדשי הנאמנות הממלכתית לעכל, ובשם נאמנותם העיוורת הם מוכנים לצעוד אל החורבן כצאן לטבח.
המאבק נגד "ההתנתקות" הוא המאבק על עצם הישרדותה של מדינת ישראל ועל עצם דמותה כמדינה יהודית, דמוקרטית ומוסרית. שום פקודה שרירותית היוצאת מלשכת שרון שוב אינה מחייבת את הציבור. לכן, כל אזרח במדינה חייב לסרב לפקודה כזאת ולהתנגד לה בכל תוקף.
מבחינה זאת, שרון אכן ממלא תפקיד היסטורי חשוב. חייב להגיע אדם כמוהו למעלת מנהיג, על מנת להוכיח לנו עד כמה הדמוקרטיה הישראלית פרוצה, עד כמה העם שרוי בתוך עבדות ממאירה ועד כמה אנחנו רחוקים מהגשמת היעדים שלשמם שבנו ציונה.
עידן שרון ממחיש למחנה האמוני, השרוי עדיין ברובו תחת השפעתן המשכרת של סיסמאות השמאל, שהדמוקרטיה בישראל היא כלי משחית להשלטת עריצות השמאל. זאת היא המסורת המשטרית המאפיינת את מדינת ישראל החל משיטת הפנקסים האדומים של מפא"י, דרך המהלכים המושחתים של כפיית הסכם אוסלו על הציבור וכלה במשטר העריצות של שרון. אלא שאריאל שרון שכלל את עריצות השמאל והרחיק אותה אל מחוזות לא נודעים של הפקרות שלטונית.
תוכנית "ההתנתקות" היא פרי באושים של משטר עריץ, מושחת ומופקר המתגלם באישיותו של אריאל שרון. לפיכך, חובתו של כל אזרח במדינה היא להתנגד בכל מאודו לעקירת התיישבות עברית. חובה מוסרית עליונה מוטלת על כל כוחות הביטחון - בין אם צבא, משטרה או משמר הגבול - לסרב לכל פקודה של עקירת מתיישבים. שכן, פקודה כזאת היא גחמתו השרירותית של רודן הנחוש בדעתו לכפות את רצונו על העם.
תוכנית הגירוש של תושבי חבל קטיף איננה רק הפרה של חוק כבוד האדם וחירותו אלא היא מרוקנת מתוכנו את רעיון הקמתה של מדינת ישראל. אחרי אלפיים שנות עקירה, גירוש ורדיפות לא ייתכן שיהודים יגורשו על ידי ממשלה יהודית בארצם. לכן, יישר כוח לרבני יש"ע העומדים בפרץ ואשר נוטלים את המנהיגות לידיהם ומגיעים להכרעה המתבקשת מאליה של סירוב גורף לכל פקודה נפשעת של עקירת יהודים.
לעומת עמדתם האמיצה של רבני יש"ע, ניצבים אותם נציגים כביכול של המחנה הלאומי שמתחלחלים מהקריאות לסרב פקודה ולהתנגד בכוח לפינוי. המתנגדים לסירוב פקודה מנמקים את עמדתם בחרדה לגורל הדמוקרטיה. עמדתם "המנומקת" של המתנגדים לסירוב היא אחד משיאי האירוניה של ההוויה הישראלית שזורת האבסורדים.
שכן, רק עבדים מוכים בסנוורי הנאמנות הממלכתית מסוגלים לציית "בשם הדמוקרטיה" לעריצותו של שרון, בעוד הבולדוזר שרון כותש את הדמוקרטיה לאבק דק ועושה ממנה חוכא ואטלולא.
עמדתם של מוקיעי הסירוב ממחישה את המילכוד המוסרי שלתוכו נקלעים כל אלה המפנימים את הביורוקרטיה הממלכתית כערך מקודש. אותו שלד חיצוני של הירארכיה ממלכתית, שבאמצעותו חותר שרון לכפות את עקירת יישובי יש"ע, התרוקן מכל תוכנו הדמוקרטי, החוקי והמוסרי. את העובדה הברורה הזאת מתקשים מקדשי הנאמנות הממלכתית לעכל, ובשם נאמנותם העיוורת הם מוכנים לצעוד אל החורבן כצאן לטבח.
המאבק נגד "ההתנתקות" הוא המאבק על עצם הישרדותה של מדינת ישראל ועל עצם דמותה כמדינה יהודית, דמוקרטית ומוסרית. שום פקודה שרירותית היוצאת מלשכת שרון שוב אינה מחייבת את הציבור. לכן, כל אזרח במדינה חייב לסרב לפקודה כזאת ולהתנגד לה בכל תוקף.