"נעמי שלנו", זועקת כותרת באחד העתונים. האמנם שלנו?
אפילו הליכתה לבית עולמה של הנשמה הגדולה הזאת, שביטאה את כל הטוב, היפה והייחודי ביהודיות הישראלית והארצישראלית לא עצרה אפילו לרגע אחד את חרושת השינאה אצל אלה, שאצלם "שלנו" אינו העם כולו, כ'א הכת שלנו, הקליקה שלנו, הברנשה שלנו, שלנו ולא שלהם, על משקל הרשע בהגדה של פסח.
וכך, בכל כלי התקשורת ניסו לעקוף בזהירות פרק מסויים אחד בביוגרפיה של המשוררת והמלחינה הגדולה את הפרק של גוש אמונים וארץ ישראל השלמה. ניסו, ולא הצליחו, מפני שאהבת ארץ ישראל עולה מכל שירתה: מ"בשדות בית לחם" ועד ל"בורות המים", מ"שבחי מעוז", "בהיאחזות הנח'ל בסיני", "לשיר זה כמו ירדן", "סימן שעוד לא הגענו" ועד ל"ייבנה המקדש" ו"ירושלים של זהב". על הזדהותה המפורשת עם המתנחלים המשוקצים ועם מפעלם, ההתנחלות בארץ ישראל ההיסטורית, מדברים אנשי "משלנו" כאלו היה זה כתם, מעין רישום פלילי ברקורד שלה. וכך כותב אחד אורי סלעי בעט מטפטף רעל: "אפילו התייצבותה לצידו של הימין הפוליטי ושל גוש אמונים בשנות ה-70 לא הצליחה לפגוע בצמרמורת שהצליחה לגרום לכל ישראלי"..., ואשר לשיר "ירושלים של זהב" - הוא "מיטיב לתרגם את השחצנות ואת האופוריה של מלחמת ששת הימים (עם "כיכר השוק ריקה", השנוי במחלוקת)"...
אכן, "שנוי במחלוקת": סקר "מעריב" דירג את חמשת השירים הכי פופולריים של נעמי שמר, זכרונה לברכה, ואלה התוצאות: "עוד לא אהבתי די" 4%; "העיר באפור" 8%; "על הדבש ועל העוקץ" 15%; "לו יהי" 24% ו"ירושלים של זהב" 49% ! שימו לב שהדירוגים הגבוהים ביותר אחרי הרוב המאסיבי ל"ירושלים של זהב" התייחסו גם הם לשירתה הלאומית, העקירה מסיני ומלחמת יום הכיפורים. לכן , כמו ש"משלנו", זו התקשורת השמאלנית, כך "שנוי במחלוקת" זה מה שאנחנו, המיעוט הפוסט-ציוני, חולקים עליו. כך הם מתיימרים לדבר בשם העם ומנכסים לעצמם את מה שאינו שלהם. נעמי שמר נולדה בקיבוץ, אך אין בשיריה שמץ של סוציאליזם, היא יצרה בשיא קדחת משיחיות-השלום, אך מיקסם- השוא הזה לא עבד עליה.
עד כמה מחלחלת מלחמת התרבות אף לתוך התת-מודע, ניתן לראות בדברי ההספד של הנשיא, משה קצב, שבימים הרחוקים, כאשר "ליכוד" עוד היה שם נרדף לימין, נחשב איש ליכוד. וכך אמר הסתגלן האולטימטיבי הזה - לכל מה שמכתיבה הפוליטיקלי קורקטנס של השמאל: "שיריה של נעמי שמר ביטאו אהבה עזה למדינת ישראל ולעם לשראל." צמד המלים "ארץ ישראל" מתקשה, כנראה, לצאת מפיו, למרות שהארץ, ארץ ישראל, היתה "ארץ אהבתה"."הוי ארצי מולדתי", היא שרה, והנשיא מתקן לה:
"הוי מדינתי מולדתי".
לאמיתו של דבר, מרגע שהצטרפה למחנה ארץ ישראל השלמה, היא הוחרמה ונרדפה ע'י רבים בחוג שלה, חוג האמנים נושאי בשורת פלסטין במקום חיבת ארץ ישראל. "השיר 'על כל אלה', שהפך לשירם של עקורי סיני הרחיק אותה מלב הקונסנסוס", מתבכיינת בעתון אחת מהן. ומי הוא הקונסנסוס? הם ורק הם, כמובן!
אך גם הלחץ והרדיפות לא שינו את דעותיה, וכך אמרה: "התכנסתי חזרה בתוך מאורתי המקצועית, למרות שהרגשותי והשקפותי לא השתנו. אני כבר לא יוצאת להפגנות וגם לא לדיבורים."
כך מדברת אנוסה, מפני שכך נהגו אנשי הקידמה ואבירי הליברליות, הדמוקרטיה וחופש הביטוי באחת הדמויות הגדולות בכל הזמנים בשירה ובזמרה היהודית, הישראלית והארץ-ישראלית.
עשרות שירים הושמעו מרגע היוודע דבר האבידה הגדולה שאבדה לנו עם הסתלקותה, אך אנו נשמיע כאן לזיכרה של נעמי שמר האהובה רק שיר אחד משלה, שהצנזורה האנטי-לאומית גנזה:
הכריש
בחוף אילת או אל עריש
סרדין קטן פגש כריש
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים?
אומרים שלום!
סרדין קטן אומר שלום
והכריש מביט בו דום
תגיד שלום! קורא סרדין
והכריש אינו מבין.
אז הסרדין מרים קולו
אני מוכן תמורת שלום
לתת לך סנפיר שלם
והכריש חרש אילם.
אבל אותו סרדין צעיר
היה גם דיפלומט מזהיר
אשר על כן הוא לא וויתר
ומיום ליום נתן יותר.
נתן זנב תמורת שלום
את שתי עיניו תמורת שלום
תמורת שלום יפה רחב
את כל הבטן והגב.
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים?
אומרים שלום!
שלום, שלום והכריש - רק מחייך ומחריש.
אז הסרדין במר ליבו
הריע באזני אויבו:
תמורת שלום גדול גדול
אני מוכן לתת הכל!
זאת הכריש סוף סוף שמע
והוא סוף סוף שלום אמר
אמר שלום, חשף שיניו
והסרדיו טרוף טורף.
פרחים, שלום ואהבה
לא גל במים לא אדווה
ובחוף אילת או אל עריש
באין מפריע שט כריש
היי שלום, נעמי. גופך הלך מאתנו, אך את הלב השארת לנו, והוא פועם באלף שירים שהיפקדת אצלנו. הם מתנגנים, והם ימשיכו להתנגן בנפש כל אחד מאתנו, כל עוד יהיה עם יהודי ותהיה תרבות יהודית, בארץ ישראל ובכל מקום בעולם, לנצח.
אפילו הליכתה לבית עולמה של הנשמה הגדולה הזאת, שביטאה את כל הטוב, היפה והייחודי ביהודיות הישראלית והארצישראלית לא עצרה אפילו לרגע אחד את חרושת השינאה אצל אלה, שאצלם "שלנו" אינו העם כולו, כ'א הכת שלנו, הקליקה שלנו, הברנשה שלנו, שלנו ולא שלהם, על משקל הרשע בהגדה של פסח.
וכך, בכל כלי התקשורת ניסו לעקוף בזהירות פרק מסויים אחד בביוגרפיה של המשוררת והמלחינה הגדולה את הפרק של גוש אמונים וארץ ישראל השלמה. ניסו, ולא הצליחו, מפני שאהבת ארץ ישראל עולה מכל שירתה: מ"בשדות בית לחם" ועד ל"בורות המים", מ"שבחי מעוז", "בהיאחזות הנח'ל בסיני", "לשיר זה כמו ירדן", "סימן שעוד לא הגענו" ועד ל"ייבנה המקדש" ו"ירושלים של זהב". על הזדהותה המפורשת עם המתנחלים המשוקצים ועם מפעלם, ההתנחלות בארץ ישראל ההיסטורית, מדברים אנשי "משלנו" כאלו היה זה כתם, מעין רישום פלילי ברקורד שלה. וכך כותב אחד אורי סלעי בעט מטפטף רעל: "אפילו התייצבותה לצידו של הימין הפוליטי ושל גוש אמונים בשנות ה-70 לא הצליחה לפגוע בצמרמורת שהצליחה לגרום לכל ישראלי"..., ואשר לשיר "ירושלים של זהב" - הוא "מיטיב לתרגם את השחצנות ואת האופוריה של מלחמת ששת הימים (עם "כיכר השוק ריקה", השנוי במחלוקת)"...
אכן, "שנוי במחלוקת": סקר "מעריב" דירג את חמשת השירים הכי פופולריים של נעמי שמר, זכרונה לברכה, ואלה התוצאות: "עוד לא אהבתי די" 4%; "העיר באפור" 8%; "על הדבש ועל העוקץ" 15%; "לו יהי" 24% ו"ירושלים של זהב" 49% ! שימו לב שהדירוגים הגבוהים ביותר אחרי הרוב המאסיבי ל"ירושלים של זהב" התייחסו גם הם לשירתה הלאומית, העקירה מסיני ומלחמת יום הכיפורים. לכן , כמו ש"משלנו", זו התקשורת השמאלנית, כך "שנוי במחלוקת" זה מה שאנחנו, המיעוט הפוסט-ציוני, חולקים עליו. כך הם מתיימרים לדבר בשם העם ומנכסים לעצמם את מה שאינו שלהם. נעמי שמר נולדה בקיבוץ, אך אין בשיריה שמץ של סוציאליזם, היא יצרה בשיא קדחת משיחיות-השלום, אך מיקסם- השוא הזה לא עבד עליה.
עד כמה מחלחלת מלחמת התרבות אף לתוך התת-מודע, ניתן לראות בדברי ההספד של הנשיא, משה קצב, שבימים הרחוקים, כאשר "ליכוד" עוד היה שם נרדף לימין, נחשב איש ליכוד. וכך אמר הסתגלן האולטימטיבי הזה - לכל מה שמכתיבה הפוליטיקלי קורקטנס של השמאל: "שיריה של נעמי שמר ביטאו אהבה עזה למדינת ישראל ולעם לשראל." צמד המלים "ארץ ישראל" מתקשה, כנראה, לצאת מפיו, למרות שהארץ, ארץ ישראל, היתה "ארץ אהבתה"."הוי ארצי מולדתי", היא שרה, והנשיא מתקן לה:
"הוי מדינתי מולדתי".
לאמיתו של דבר, מרגע שהצטרפה למחנה ארץ ישראל השלמה, היא הוחרמה ונרדפה ע'י רבים בחוג שלה, חוג האמנים נושאי בשורת פלסטין במקום חיבת ארץ ישראל. "השיר 'על כל אלה', שהפך לשירם של עקורי סיני הרחיק אותה מלב הקונסנסוס", מתבכיינת בעתון אחת מהן. ומי הוא הקונסנסוס? הם ורק הם, כמובן!
אך גם הלחץ והרדיפות לא שינו את דעותיה, וכך אמרה: "התכנסתי חזרה בתוך מאורתי המקצועית, למרות שהרגשותי והשקפותי לא השתנו. אני כבר לא יוצאת להפגנות וגם לא לדיבורים."
כך מדברת אנוסה, מפני שכך נהגו אנשי הקידמה ואבירי הליברליות, הדמוקרטיה וחופש הביטוי באחת הדמויות הגדולות בכל הזמנים בשירה ובזמרה היהודית, הישראלית והארץ-ישראלית.
עשרות שירים הושמעו מרגע היוודע דבר האבידה הגדולה שאבדה לנו עם הסתלקותה, אך אנו נשמיע כאן לזיכרה של נעמי שמר האהובה רק שיר אחד משלה, שהצנזורה האנטי-לאומית גנזה:
הכריש
בחוף אילת או אל עריש
סרדין קטן פגש כריש
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים?
אומרים שלום!
סרדין קטן אומר שלום
והכריש מביט בו דום
תגיד שלום! קורא סרדין
והכריש אינו מבין.
אז הסרדין מרים קולו
אני מוכן תמורת שלום
לתת לך סנפיר שלם
והכריש חרש אילם.
אבל אותו סרדין צעיר
היה גם דיפלומט מזהיר
אשר על כן הוא לא וויתר
ומיום ליום נתן יותר.
נתן זנב תמורת שלום
את שתי עיניו תמורת שלום
תמורת שלום יפה רחב
את כל הבטן והגב.
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים?
אומרים שלום!
שלום, שלום והכריש - רק מחייך ומחריש.
אז הסרדין במר ליבו
הריע באזני אויבו:
תמורת שלום גדול גדול
אני מוכן לתת הכל!
זאת הכריש סוף סוף שמע
והוא סוף סוף שלום אמר
אמר שלום, חשף שיניו
והסרדיו טרוף טורף.
פרחים, שלום ואהבה
לא גל במים לא אדווה
ובחוף אילת או אל עריש
באין מפריע שט כריש
היי שלום, נעמי. גופך הלך מאתנו, אך את הלב השארת לנו, והוא פועם באלף שירים שהיפקדת אצלנו. הם מתנגנים, והם ימשיכו להתנגן בנפש כל אחד מאתנו, כל עוד יהיה עם יהודי ותהיה תרבות יהודית, בארץ ישראל ובכל מקום בעולם, לנצח.