יש פתרון קל, פשוט ונוח לעצלנים. לשבת ולצעוק מעל כל במה ששרון התחרפן. לשים תג שכל מה שקורה זה השיגעון של שרון. או כל הגדרה אחרת הנוגע לכושר השכלי או לגיל המשתלט על הלוחם הותיק, ובזה לצאת ידי חובת אי-ההבנה של המתרחש בעולמנו הנבוך והסוער.
הבעיה היא שזה אינו מוביל לשום מקום. כי תרגום הדברים דורש אשפוז כפוי, ולא נראה שמישהו עומד לעשות זאת.
מאידך גיסא, פירושו של דבר הוא שאין מה לעשות, שזו גזירה שלא ניתן בכלל להיאבק בה. ובכך יש לנו גם תירוץ כלפי עצמנו וכלפי הדור הבא. האיש חולה ולא ניתן להבינו או להשפיע עליו. זו דרך קלה מדי וגם נוחה מדי.
אני מבקש ללכת בדרך אחרת, קשה יותר ואולי בלתי פופולארית. להציע הסבר שיש בו הגיון, גם אם אינו מקובל עלי אישית. ובעצם, הלבשת הגאון האיסטראטגי בבגד של אדם מן הישוב ולא בכתונת כפייה, מאפשרת גם להיאבק נכון יותר ובמגרשו של היריב. דע את היריב, למדנו. וכדאי לנסות להבין אותו.
נראה שהיסוד לכל מחלוקת מדינית נעוץ דווקא במצע הערכי- היסטורי. שורש ההבנה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, היא מוסכמה לכל אלו שהם בכלל ברי שיח. בלעדיה זו רק שאלה של זמן עד שהעולם כולו במישור ההגיוני- יעיף אותנו מכאן לכל הרוחות. ומכאן כולל את ארץ ישראל כולה.
מי שמקבל את שיבת ציון המודרנית ואת זכותנו על הארץ, כזכות בלתי ניתנת לערעור, הולך בדרך אחת. מי שלא, נמצא בנתיב שונה לחלוטין. וההבדל העיקרי הוא ביעד. יעד של "ארץ מקלט" בלבד, מאפשר מו"מ (תרתי משמע) מסחרי, עד כדי מכירה או חילופין מוחלטים. למעשה, אם ההצעה טובה מספיק- למשל, פיצויים מוגדלים למי שיעבור לטכסס- הדרך הזו מחייבת לקבל אותה. לאדם נורמלי והגיוני, כמובן.
ומכאן אל הסבר אפשרי ל"התנתקות" הנראית מנותקת מהמציאות של חיינו.
שרון, לדעתי, רוצה למנוע הקמתה של מדינה פלישתינאית. מדינה כזאת, צמודה למדינת ישראל, עם זהות אינטרסים בין תושביה למיעוט עוין הנמנה על אזרחי ישראל, מהווה מוקד לצרות יום יומיות ומפחידה אותו יותר מכל. יתירה מזאת, עצם הקמתה- ח"ו- יכולה להיות בכייה לדורות, של קיבוע מציאות שקשה מאד לשנותה. כל פעולה, כולל מרדף או תפיסת פושעים בתחומה, עלולה להתפרש כהפרת החוק הבינלאומי.
שרון מעדיף שעזה, תישאר חסרת הגדרה מדינית. מעין שטח לא צבוע במפה, הנתון למרותה של מצרים. היא תיאלץ להתמודד עם שאלות של ביטחון, כלכלה וחברה ברצועה כולה. ממלכת ירדן, לטעמו, תעמוד באותם אתגרים בחלקים מיהודה ושומרון.
שרון מאמין שבכך ירד הלחץ המדיני מעל ישראל. במקביל ימנעו המצרים והירדנים פעולות איבה (לפחות עד לאותה עת שהם יחליטו שהגיעה העת לפעולה מתואמת נגד ישראל) נגדנו. הן משום רצונן להצטייר כבעלות אחריות במסגרות הבינלאומיות המחייבות, והן מתוך רצונן שקט בגזרה. יש להן גם אינטרס נוסף והוא תקוותן לספח את אלו, רשמית, לשטחן. (עובדה היא שגם כאשר הן שלטו שם,שלטון מוחלט, לא אפשרו הקמתה של אוטונומיה או ישות פלישתינאית).
זה גם הסבר אפשרי להתנגדותה של סוריה ולחימום הגבול הצפוני, כאיתות. סוריה אינה רוצה לסתום את הגולל על חלום "סוריה הגדולה". לשיטתה, עדיף מוקד סכסוך תוסס ופעיל משליטה מצרית או ירדנית.
ניתן להתווכח עם הדרך הזו מליאת המהמורות, אפשר להוכיח שהיא מסוכנת ומובילה למבוי סתום לחלוטין. אבל אי אפשר לבטל אותה לחלוטין. ונראה לי שבכל ויכוח, ובודאי בויכוח המהותי והרה האסון שאנו עומדים בו בימים אלה, חובה- כן, חובה- להיות מוכן בכל חזית. המסוכן הוא לבטל את היריב.
את השגיאה הגורלית הזאת כבר עשינו בעבר. חשבנו שרעיון המדינה הפלישתינאית הוא כל כך מופרך, שאין צורך להילחם בו במידת העוצמה של הסכנה הגלומה בו.
אוסלו היא טרוף, אמרנו. ובצדק גמור. אך במבחן התוצאה, אוסלו ובניו החורגים- ג'נבה, המפקד הלאומי- פוסעים מהצלחה להצלחה.
חלום הבלהות של מדינה פלישתינאית, צובר תאוצה וטיעוני המתנגדים לא זוכים לשום התייחסות משמעותית. הגלגל ממש התהפך ללא שהבחנו כלל בתנועתו. כך גם ידענו בביטחון ש"לא תהיה נסיגה". אלא שהיא כבר התרחשה. ומי שרוצה שיוסיף את הבריחה חסרת ההגיון מלבנון, ללא כל הסכם חתום אפילו.
כל אלו הפכו את המציאות ההגיונית על פיה. אנו הסתפקנו, בדרך כלל, בהצבעה מנומסת על השגיאות והמחדלים. היריבים שלנו עבדו. בתכנון ובתיאום ובעוצמה רבה.
הנושא אינו רק שיטות התעמולה ודרכיה, התקשורת העוינת ובית המשפט בעל ההטיה (סניף מר"צ כדברי שר נכבד) . זו רק רוח גבית, גם אם מונסונית, לעצם הרעיון ולהתמדה בו. אנו מתנתקים מהמציאות ומעדיפים את הבועה שבנינו לעצמנו. אבל כך "לא בונים חומה". אסור לחפש תירוצים. את התירוצים צריך להשאיר ליריב המנוצח. בתנאי שננצח אותו, כמובן. והצעד הראשון הוא להכיר אותו.
הבעיה היא שזה אינו מוביל לשום מקום. כי תרגום הדברים דורש אשפוז כפוי, ולא נראה שמישהו עומד לעשות זאת.
מאידך גיסא, פירושו של דבר הוא שאין מה לעשות, שזו גזירה שלא ניתן בכלל להיאבק בה. ובכך יש לנו גם תירוץ כלפי עצמנו וכלפי הדור הבא. האיש חולה ולא ניתן להבינו או להשפיע עליו. זו דרך קלה מדי וגם נוחה מדי.
אני מבקש ללכת בדרך אחרת, קשה יותר ואולי בלתי פופולארית. להציע הסבר שיש בו הגיון, גם אם אינו מקובל עלי אישית. ובעצם, הלבשת הגאון האיסטראטגי בבגד של אדם מן הישוב ולא בכתונת כפייה, מאפשרת גם להיאבק נכון יותר ובמגרשו של היריב. דע את היריב, למדנו. וכדאי לנסות להבין אותו.
נראה שהיסוד לכל מחלוקת מדינית נעוץ דווקא במצע הערכי- היסטורי. שורש ההבנה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, היא מוסכמה לכל אלו שהם בכלל ברי שיח. בלעדיה זו רק שאלה של זמן עד שהעולם כולו במישור ההגיוני- יעיף אותנו מכאן לכל הרוחות. ומכאן כולל את ארץ ישראל כולה.
מי שמקבל את שיבת ציון המודרנית ואת זכותנו על הארץ, כזכות בלתי ניתנת לערעור, הולך בדרך אחת. מי שלא, נמצא בנתיב שונה לחלוטין. וההבדל העיקרי הוא ביעד. יעד של "ארץ מקלט" בלבד, מאפשר מו"מ (תרתי משמע) מסחרי, עד כדי מכירה או חילופין מוחלטים. למעשה, אם ההצעה טובה מספיק- למשל, פיצויים מוגדלים למי שיעבור לטכסס- הדרך הזו מחייבת לקבל אותה. לאדם נורמלי והגיוני, כמובן.
ומכאן אל הסבר אפשרי ל"התנתקות" הנראית מנותקת מהמציאות של חיינו.
שרון, לדעתי, רוצה למנוע הקמתה של מדינה פלישתינאית. מדינה כזאת, צמודה למדינת ישראל, עם זהות אינטרסים בין תושביה למיעוט עוין הנמנה על אזרחי ישראל, מהווה מוקד לצרות יום יומיות ומפחידה אותו יותר מכל. יתירה מזאת, עצם הקמתה- ח"ו- יכולה להיות בכייה לדורות, של קיבוע מציאות שקשה מאד לשנותה. כל פעולה, כולל מרדף או תפיסת פושעים בתחומה, עלולה להתפרש כהפרת החוק הבינלאומי.
שרון מעדיף שעזה, תישאר חסרת הגדרה מדינית. מעין שטח לא צבוע במפה, הנתון למרותה של מצרים. היא תיאלץ להתמודד עם שאלות של ביטחון, כלכלה וחברה ברצועה כולה. ממלכת ירדן, לטעמו, תעמוד באותם אתגרים בחלקים מיהודה ושומרון.
שרון מאמין שבכך ירד הלחץ המדיני מעל ישראל. במקביל ימנעו המצרים והירדנים פעולות איבה (לפחות עד לאותה עת שהם יחליטו שהגיעה העת לפעולה מתואמת נגד ישראל) נגדנו. הן משום רצונן להצטייר כבעלות אחריות במסגרות הבינלאומיות המחייבות, והן מתוך רצונן שקט בגזרה. יש להן גם אינטרס נוסף והוא תקוותן לספח את אלו, רשמית, לשטחן. (עובדה היא שגם כאשר הן שלטו שם,שלטון מוחלט, לא אפשרו הקמתה של אוטונומיה או ישות פלישתינאית).
זה גם הסבר אפשרי להתנגדותה של סוריה ולחימום הגבול הצפוני, כאיתות. סוריה אינה רוצה לסתום את הגולל על חלום "סוריה הגדולה". לשיטתה, עדיף מוקד סכסוך תוסס ופעיל משליטה מצרית או ירדנית.
ניתן להתווכח עם הדרך הזו מליאת המהמורות, אפשר להוכיח שהיא מסוכנת ומובילה למבוי סתום לחלוטין. אבל אי אפשר לבטל אותה לחלוטין. ונראה לי שבכל ויכוח, ובודאי בויכוח המהותי והרה האסון שאנו עומדים בו בימים אלה, חובה- כן, חובה- להיות מוכן בכל חזית. המסוכן הוא לבטל את היריב.
את השגיאה הגורלית הזאת כבר עשינו בעבר. חשבנו שרעיון המדינה הפלישתינאית הוא כל כך מופרך, שאין צורך להילחם בו במידת העוצמה של הסכנה הגלומה בו.
אוסלו היא טרוף, אמרנו. ובצדק גמור. אך במבחן התוצאה, אוסלו ובניו החורגים- ג'נבה, המפקד הלאומי- פוסעים מהצלחה להצלחה.
חלום הבלהות של מדינה פלישתינאית, צובר תאוצה וטיעוני המתנגדים לא זוכים לשום התייחסות משמעותית. הגלגל ממש התהפך ללא שהבחנו כלל בתנועתו. כך גם ידענו בביטחון ש"לא תהיה נסיגה". אלא שהיא כבר התרחשה. ומי שרוצה שיוסיף את הבריחה חסרת ההגיון מלבנון, ללא כל הסכם חתום אפילו.
כל אלו הפכו את המציאות ההגיונית על פיה. אנו הסתפקנו, בדרך כלל, בהצבעה מנומסת על השגיאות והמחדלים. היריבים שלנו עבדו. בתכנון ובתיאום ובעוצמה רבה.
הנושא אינו רק שיטות התעמולה ודרכיה, התקשורת העוינת ובית המשפט בעל ההטיה (סניף מר"צ כדברי שר נכבד) . זו רק רוח גבית, גם אם מונסונית, לעצם הרעיון ולהתמדה בו. אנו מתנתקים מהמציאות ומעדיפים את הבועה שבנינו לעצמנו. אבל כך "לא בונים חומה". אסור לחפש תירוצים. את התירוצים צריך להשאיר ליריב המנוצח. בתנאי שננצח אותו, כמובן. והצעד הראשון הוא להכיר אותו.