יורם אטינגר, מומחה ליחסי ישראל ארה"ב, אמר אתמול לערוץ 7 כי יחסה של ממשלת ישראל לפאוול, העומד בראש מחלקת המדינה של ארה"ב, תמוה, וזאת מפני שהיא נמצאת בשפל המדרגה מבחינת יחסי הכוחות בממשל האמריקני, ומפני שבדרך קבע היא עוינת את מדינת ישראל. פאוול הגיע כדי לממש את תפיסת עולמה של מחלקת המדינה, הדוגלת בהסגתה של ישראל לקוי 67', לחלוקת ירושלים ולהקמת מדינה אש"פית, מוסיף אטינגר.
יחד עם זאת, מציין אטינגר, מדובר במזכיר מדינה שמאז פיגועי 11 בספטמבר 01' איבד מהשפעתו בממשל, ועוד יותר מאז מלחמתה של ארה"ב באפגניסטן ובעירק. לפני ספטמבר 01' הוא ניהל מדיניות של אי תגובה למעשי טרור, ותוצאותיה נראו בעליל. כאמור, הוא גם התנגד למלחמותיה של ארה"ב נגד אפגניסטן ונגד עירק. לדבריו, מי שתוהה שמא יש לייחס חשיבות למדיניותו של פאוול, בהיותו פועל כשלוחו של בוש מוטב כי יבחין בכך שיש כאן בעצם אשליה בלבד. הממשל, אמנם, "משחרר חבל ארוך" למזכיר המדינה, אולם אין בכך משום קביעה כי שאיפותיו של מזכיר המדינה זהות לאלו של הנשיא בוש. לא כך היה הדבר, מוסיף אטינגר, לו את הביקור היה עורך סגן הנשיא דיק צ'ייני, אדם מרכזי בממשל בנושאי חוץ וביטחון, או לו היה זה מזכיר ההגנה דונלד רמספלד, הזוכה להערכה הולכת וגוברת בשל ניהול המלחמה מול עירק. לו היו שני בכירים אלו עורכים ביקורים בישראל היה אפשר לומר אז כי מדינת ישראל עומדת מול הגורמים המשפיעים ביותר בממשל.
פאוול, לעומת זאת, מייצג אסכולה חבוטה בידי זו של צ'ייני ורמספלד, ודעותיהם של אלו השניים ניציות עוד יותר מאלו של מרבית חברי הכנסת של הימין בירושלים, אומר אטינגר.
אטינגר מוסיף כי יש האומרים שתכנית מפת הדרכים היא יצירה של בוש, אך גם אם נכונים הדברים אין בכך הוכחה לעוצמתם הבלתי מעורערת. לדבריו, בשנת 48' הפעילה מחלקת המדינה לחץ ברוטלי על ישראל, שתימנע מהכרזת עצמאותה ושתסכים לקבל את תכנית הנאמנות של האו"ם. אף על פי שהנשיא טרומן לא קיבל את עמדתה זו של מחלקת המדינה הוא בחר שלא להתעמת אתם, וזאת בשל שיקולים פנים אמריקניים. עם זאת עמידתו של בן גוריון אל מול מחלקת המדינה סייעה למעשה לאסכולה של טרומן להביס את הקו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, שהתנגד להקמת המדינה.
לדברי אטינגר, תגובתה הנוכחית של ממשלת ישראל מחזקת דווקא את מחלקת המדינה, ומביכה את צ'ייני ואת רמספלד. עוד אמר אטינגר כי גורמים "כבדים", כלשונו, בממשל האמריקני מביעים תמיהה על תמיכתה העקרונית של מדינת ישראל במפת הדרכים, בעוד ש"מפת הדרכים" האמריקנית הנוגעת לעירק היא אנטיתזה לזו המוצעת באזורנו.
"מפת הדרכים" האמריקנית אינה חותרת להפסקת אש אלא להשמדת התשתית שמזינה את האש. היא קובעת שאין עוסקים במלחמה בטרור תוך נקיטת שיטות מגננה או בלימה אלא בתקיפת האויב בשטחו ובניהול מלחמה מקיפה להשמדת הטרור ולא כזאת המסתפקת בפעילות נקודתית הנעשית מתוך ריסון. לוז מפת הדרכים האמריקנית, אומר אטינגר, מצוי בטענה כי יש ויש פתרון צבאי, וכי לא יהיה מגע מדיני עם טרור.
אטינגר מציע לכל מעצב מדיניות ישראלי ללמוד היטב את מהלכיהם של בן גוריון של אשכול ושל בגין, בעמדם בפני לחץ אמריקני כבד מאד. האמריקנים תבעו מישראל שלא להכריז על הקמת המדינה, שלא לפתוח במלחמת ששת הימים ושלא להפציץ את הכור האטומי בעירק.
אותם מנהיגים קראו תיגר על לחצים אלו, שכללו הטלת אמברגו נשק ואיומים בעלי אופי כלכלי. הם הפרו את תביעות הדיקטט האמריקני, ובכך, באורח פלא, שינו לטובה באופן דרמטי את מעמדה של ישראל בוושינגטון.
בעקבות הפיגוע הרצחני ליד עפרה פרסם ועד רבני יש"ע קריאה לממשלת ישראל להפסיק כל מו"מ עם מזכיר המדינה האמריקאי פאוול ולהבהיר לו הבהרה נחרצת כי דין הרש"פ הוא כדין ארגון אל קעאידה וכדין הממשל הקודם בעירק.
יחד עם זאת, מציין אטינגר, מדובר במזכיר מדינה שמאז פיגועי 11 בספטמבר 01' איבד מהשפעתו בממשל, ועוד יותר מאז מלחמתה של ארה"ב באפגניסטן ובעירק. לפני ספטמבר 01' הוא ניהל מדיניות של אי תגובה למעשי טרור, ותוצאותיה נראו בעליל. כאמור, הוא גם התנגד למלחמותיה של ארה"ב נגד אפגניסטן ונגד עירק. לדבריו, מי שתוהה שמא יש לייחס חשיבות למדיניותו של פאוול, בהיותו פועל כשלוחו של בוש מוטב כי יבחין בכך שיש כאן בעצם אשליה בלבד. הממשל, אמנם, "משחרר חבל ארוך" למזכיר המדינה, אולם אין בכך משום קביעה כי שאיפותיו של מזכיר המדינה זהות לאלו של הנשיא בוש. לא כך היה הדבר, מוסיף אטינגר, לו את הביקור היה עורך סגן הנשיא דיק צ'ייני, אדם מרכזי בממשל בנושאי חוץ וביטחון, או לו היה זה מזכיר ההגנה דונלד רמספלד, הזוכה להערכה הולכת וגוברת בשל ניהול המלחמה מול עירק. לו היו שני בכירים אלו עורכים ביקורים בישראל היה אפשר לומר אז כי מדינת ישראל עומדת מול הגורמים המשפיעים ביותר בממשל.
פאוול, לעומת זאת, מייצג אסכולה חבוטה בידי זו של צ'ייני ורמספלד, ודעותיהם של אלו השניים ניציות עוד יותר מאלו של מרבית חברי הכנסת של הימין בירושלים, אומר אטינגר.
אטינגר מוסיף כי יש האומרים שתכנית מפת הדרכים היא יצירה של בוש, אך גם אם נכונים הדברים אין בכך הוכחה לעוצמתם הבלתי מעורערת. לדבריו, בשנת 48' הפעילה מחלקת המדינה לחץ ברוטלי על ישראל, שתימנע מהכרזת עצמאותה ושתסכים לקבל את תכנית הנאמנות של האו"ם. אף על פי שהנשיא טרומן לא קיבל את עמדתה זו של מחלקת המדינה הוא בחר שלא להתעמת אתם, וזאת בשל שיקולים פנים אמריקניים. עם זאת עמידתו של בן גוריון אל מול מחלקת המדינה סייעה למעשה לאסכולה של טרומן להביס את הקו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, שהתנגד להקמת המדינה.
לדברי אטינגר, תגובתה הנוכחית של ממשלת ישראל מחזקת דווקא את מחלקת המדינה, ומביכה את צ'ייני ואת רמספלד. עוד אמר אטינגר כי גורמים "כבדים", כלשונו, בממשל האמריקני מביעים תמיהה על תמיכתה העקרונית של מדינת ישראל במפת הדרכים, בעוד ש"מפת הדרכים" האמריקנית הנוגעת לעירק היא אנטיתזה לזו המוצעת באזורנו.
"מפת הדרכים" האמריקנית אינה חותרת להפסקת אש אלא להשמדת התשתית שמזינה את האש. היא קובעת שאין עוסקים במלחמה בטרור תוך נקיטת שיטות מגננה או בלימה אלא בתקיפת האויב בשטחו ובניהול מלחמה מקיפה להשמדת הטרור ולא כזאת המסתפקת בפעילות נקודתית הנעשית מתוך ריסון. לוז מפת הדרכים האמריקנית, אומר אטינגר, מצוי בטענה כי יש ויש פתרון צבאי, וכי לא יהיה מגע מדיני עם טרור.
אטינגר מציע לכל מעצב מדיניות ישראלי ללמוד היטב את מהלכיהם של בן גוריון של אשכול ושל בגין, בעמדם בפני לחץ אמריקני כבד מאד. האמריקנים תבעו מישראל שלא להכריז על הקמת המדינה, שלא לפתוח במלחמת ששת הימים ושלא להפציץ את הכור האטומי בעירק.
אותם מנהיגים קראו תיגר על לחצים אלו, שכללו הטלת אמברגו נשק ואיומים בעלי אופי כלכלי. הם הפרו את תביעות הדיקטט האמריקני, ובכך, באורח פלא, שינו לטובה באופן דרמטי את מעמדה של ישראל בוושינגטון.
בעקבות הפיגוע הרצחני ליד עפרה פרסם ועד רבני יש"ע קריאה לממשלת ישראל להפסיק כל מו"מ עם מזכיר המדינה האמריקאי פאוול ולהבהיר לו הבהרה נחרצת כי דין הרש"פ הוא כדין ארגון אל קעאידה וכדין הממשל הקודם בעירק.