דמורליזציה אצל הפלסטינים: הגירה, ייאוש, הרגשת תבוסה.
פרשן מן השמאל רשם, שלהזזת החומה בירושלים יתנגדו דווקא ערביי מזרח ירושלים, שאינם רוצים להיזרק ל"פלסטין". האם נדע לנצל את הרגע?
ב"מאורעות" 1936 הוכו הכנופיות, הכלכלה נהרסה, ורבים עזבו את הארץ. בא הספר הלבן הבריטי (1939) והנחיל למובסים נצחון. במיבצע סיני ובמלחמת יום הכיפורים אנחנו ניצחנו בשדות הקרב והם ליד שולחן המו"מ. ב-1991 הם הפסידו את אנתיפאדת האבנים, אך אוסלו הפכה את הפסדם לנצחון. עכשיו זה קורה שוב: הטרור על הקרשים, המוראל שלהם על הפנים, באה תכנית שרון ותוקעת לנו חד-צדדית גול עצמי.
עם נורמלי היה ממצה את נצחונו ע"י סילוק כנופיית אוסלו והכשרת לב אויב שאולי הקיץ משכרון-מוות ל"מודוס וויוונדי"- דרך-חיים.
תמרורים בדרך-החיים הזאת הם האינטרסים שלו, וראש וראשון בהם החיים, כלומר הבטחון. בשכם, סייעו לצה"ל לאתר ראשי כנופייה שהפכו את חיי העיר לגיהנום.
בעזה מבשרות החטיפות, מה צפוי מן ה"התנתקות". וכך יוצא, שאת הבטחון, גם להם, יכול לספק רק צה"ל, ותכנית שרון, דווקא היא מוכיחה זאת. כי מה הן החלופות לצה"ל? כנופיית אבו-ריש, החיזבללה, תנזים-חמאס-ג'יהאד, ביחד ולחוד, או - הצבא המצרי, שממנו התושבים חוששים יותר מכל.
ואחרי החיים - המזון. רק תחת גג ישראלי יוכלו להתפרנס רבבות פועלים וחקלאים פלסטינים, שאין להם שוק אחר בעולם לעבודתם ולתוצרתם. וגם לנו מוטב, שהשכן יהיה שבע.
את המים, החשמל והביוב גם שרון אינו יכול לנתק. את כל תשתיות היסוד חייבת לספק מערכת מרכזית אחת, שלה הארגון, הכספים והתשתית התעשייתית להקים בעת הצורך מפעלי התפלה ענקיים לכולם.
הביוב של קרית ארבע, ביחד עם הביוב של חברון, מזהם את סביבת באר שבע.יחד נספוג רעלים וסרחונות אם לא נשמור על סביבתנו המשותפת.
והבריאות. לכו לבתי חולים בירושלים ותראו, למה ערביי מזרח העיר אינם רוצים "להתנתק", ומדוע מערכת הבריאות שלהם זקוקה לעזרתנו. והתיירות. תייר יבוא לבית לחם וליריחו, רק אם יגיע גם לירושלים ולמצדה.
והאינטרסים הערביים בירושלים, בירת ישראל דתיים, תרבותיים, כלכליים.
על הרקע של כל זה, יש בתבוסתם במלחמת הטרור פוטנציאל להביאם לתובנה, שעיתים מגיעים אליה בני זוג לפני גירושין: בנפרד עוד יותר גרוע!
אולם, צד שווה אחד לכל יתרונות דרך-החיים: תחת שלטון פלסטיני אין להם סיכוי. האופק של שרון, עם מדינה פלסטינית כנקודת מוצא, מביא בהכרח לניתוק צינור החיים של הפלסטינים לישראל וממנה, וממילא חיים אם בכלל בזבל.
ואולם, לכל דבר יש מחיר, ומחיר המלחמה שהם פתחו בה והובסו, הוא וויתור על מדינה עצמאית ממערב לירדן ואוטונומיה, שבמסגרתה הם ישלטו על עצמם בכפוף לריבונות-על ישראלית, שתבטיח בטחון, כלכלה ועתיד. הוויתור על "זכות השיבה" יכאיב רק לפליטי המחנות ולנציגם מימסד תוניס. לתושבי הקבע לא כל כך איכפת. הם רק יסבלו מהצפתם בהמוני צאצאי-פליטים.
"דרך-חיים" מחייבת גם חיים יהודיים ביש'ע, כשם שבישראל חיים 20% ערבים. שוויון - כלומר להגיע ל-20% יהודים ביש'ע, פירושו 600,000 מתנחלים, ולכך חסרים עוד 350,000!
לאוטונומיה תוכל להעניק חסות לאומית ממלכת ירדן, שגיאוגרפית ודמוגרפית היא המדינה הפלסטינית. "איפה הימים ההם"? - שואלים ערבים בחברון ובכפרים. אך אחרי שתי אינתיפאדות ואוסלו אחת, החיים תחת מימשל צבאי ומינהל אזרחי לא ישובו, וגם שלטון תוניס ימיו ספורים. למדנו, שעירבוב אנחנו בתוכם והם בתוכנו אי אפשר, אבל גם הפרדה טוטלית אינה אפשרית. אם לא נמצא, אנחנו ושכנינו, דרך-חיים שרון יביא הנה צבאות מצריים, ירדנים ובינלאומיים.
איום תכניתו האובדנית של שרון מעניק לשני הצדדים רגעי חסד אחרונים להרהר באלטרנטיבה. לנו זו גם שאלה קורעת לב: על מה אבדו, מאז ימי אוסלו האפלים, חייהם של 1500 מאתנו - האם על מזבח הקמתה של מדינת-כנופיות פלסטינית ?
פרשן מן השמאל רשם, שלהזזת החומה בירושלים יתנגדו דווקא ערביי מזרח ירושלים, שאינם רוצים להיזרק ל"פלסטין". האם נדע לנצל את הרגע?
ב"מאורעות" 1936 הוכו הכנופיות, הכלכלה נהרסה, ורבים עזבו את הארץ. בא הספר הלבן הבריטי (1939) והנחיל למובסים נצחון. במיבצע סיני ובמלחמת יום הכיפורים אנחנו ניצחנו בשדות הקרב והם ליד שולחן המו"מ. ב-1991 הם הפסידו את אנתיפאדת האבנים, אך אוסלו הפכה את הפסדם לנצחון. עכשיו זה קורה שוב: הטרור על הקרשים, המוראל שלהם על הפנים, באה תכנית שרון ותוקעת לנו חד-צדדית גול עצמי.
עם נורמלי היה ממצה את נצחונו ע"י סילוק כנופיית אוסלו והכשרת לב אויב שאולי הקיץ משכרון-מוות ל"מודוס וויוונדי"- דרך-חיים.
תמרורים בדרך-החיים הזאת הם האינטרסים שלו, וראש וראשון בהם החיים, כלומר הבטחון. בשכם, סייעו לצה"ל לאתר ראשי כנופייה שהפכו את חיי העיר לגיהנום.
בעזה מבשרות החטיפות, מה צפוי מן ה"התנתקות". וכך יוצא, שאת הבטחון, גם להם, יכול לספק רק צה"ל, ותכנית שרון, דווקא היא מוכיחה זאת. כי מה הן החלופות לצה"ל? כנופיית אבו-ריש, החיזבללה, תנזים-חמאס-ג'יהאד, ביחד ולחוד, או - הצבא המצרי, שממנו התושבים חוששים יותר מכל.
ואחרי החיים - המזון. רק תחת גג ישראלי יוכלו להתפרנס רבבות פועלים וחקלאים פלסטינים, שאין להם שוק אחר בעולם לעבודתם ולתוצרתם. וגם לנו מוטב, שהשכן יהיה שבע.
את המים, החשמל והביוב גם שרון אינו יכול לנתק. את כל תשתיות היסוד חייבת לספק מערכת מרכזית אחת, שלה הארגון, הכספים והתשתית התעשייתית להקים בעת הצורך מפעלי התפלה ענקיים לכולם.
הביוב של קרית ארבע, ביחד עם הביוב של חברון, מזהם את סביבת באר שבע.יחד נספוג רעלים וסרחונות אם לא נשמור על סביבתנו המשותפת.
והבריאות. לכו לבתי חולים בירושלים ותראו, למה ערביי מזרח העיר אינם רוצים "להתנתק", ומדוע מערכת הבריאות שלהם זקוקה לעזרתנו. והתיירות. תייר יבוא לבית לחם וליריחו, רק אם יגיע גם לירושלים ולמצדה.
והאינטרסים הערביים בירושלים, בירת ישראל דתיים, תרבותיים, כלכליים.
על הרקע של כל זה, יש בתבוסתם במלחמת הטרור פוטנציאל להביאם לתובנה, שעיתים מגיעים אליה בני זוג לפני גירושין: בנפרד עוד יותר גרוע!
אולם, צד שווה אחד לכל יתרונות דרך-החיים: תחת שלטון פלסטיני אין להם סיכוי. האופק של שרון, עם מדינה פלסטינית כנקודת מוצא, מביא בהכרח לניתוק צינור החיים של הפלסטינים לישראל וממנה, וממילא חיים אם בכלל בזבל.
ואולם, לכל דבר יש מחיר, ומחיר המלחמה שהם פתחו בה והובסו, הוא וויתור על מדינה עצמאית ממערב לירדן ואוטונומיה, שבמסגרתה הם ישלטו על עצמם בכפוף לריבונות-על ישראלית, שתבטיח בטחון, כלכלה ועתיד. הוויתור על "זכות השיבה" יכאיב רק לפליטי המחנות ולנציגם מימסד תוניס. לתושבי הקבע לא כל כך איכפת. הם רק יסבלו מהצפתם בהמוני צאצאי-פליטים.
"דרך-חיים" מחייבת גם חיים יהודיים ביש'ע, כשם שבישראל חיים 20% ערבים. שוויון - כלומר להגיע ל-20% יהודים ביש'ע, פירושו 600,000 מתנחלים, ולכך חסרים עוד 350,000!
לאוטונומיה תוכל להעניק חסות לאומית ממלכת ירדן, שגיאוגרפית ודמוגרפית היא המדינה הפלסטינית. "איפה הימים ההם"? - שואלים ערבים בחברון ובכפרים. אך אחרי שתי אינתיפאדות ואוסלו אחת, החיים תחת מימשל צבאי ומינהל אזרחי לא ישובו, וגם שלטון תוניס ימיו ספורים. למדנו, שעירבוב אנחנו בתוכם והם בתוכנו אי אפשר, אבל גם הפרדה טוטלית אינה אפשרית. אם לא נמצא, אנחנו ושכנינו, דרך-חיים שרון יביא הנה צבאות מצריים, ירדנים ובינלאומיים.
איום תכניתו האובדנית של שרון מעניק לשני הצדדים רגעי חסד אחרונים להרהר באלטרנטיבה. לנו זו גם שאלה קורעת לב: על מה אבדו, מאז ימי אוסלו האפלים, חייהם של 1500 מאתנו - האם על מזבח הקמתה של מדינת-כנופיות פלסטינית ?