צרפת זועמת על קריאתו של ראש הממשלה, ליהודים, לעלות לארץ. הצרפתים שוקלים מחדש את כל הקשור בביקורו המתוכנן של שרון אצלם, וזה קצת מוזר כי שום ביקור כזה לא מתוכנן בקרוב.
ניו זילנד משתגעת מכעס על ישראל, עד כדי כך שהיא שוקלת אולי אפילו לבטל לגמרי את ביקורו של הנשיא קצב. נשיאנו הגיב על כך באיפוק ובממלכתיות, ורק העיר שהוא קצת מופתע, כי לא ידוע לו על ביקור שלו שאמור להתקיים בניו זילנד.
על זה בדיוק נאמרה הקלישאה שזה היה יכול להיות מצחיק, אם זה לא היה סיפור עלי. וזה לא הדבר היחיד שמוזר בשתי הפרשיות התאומות האלה. כל הסיפור משונה.
אני אף פעם לא הייתי שותף לדברי הרהב המקובלים כאילו יש לנו צבא הכי טוב בעולם ושירותי מודיעין מבריקים וענקיים, עשר דרגות מעל כל מדינה אחרת. לא בריא לחשוב כך אפילו אם זה נכון, וזה לא נכון. אבל לפחות ברור שאנחנו לא הכי שלומיאלים בעולם.
לא הגיוני שכולם עושים את זה, ורק את החבר'ה שלנו תופסים על חם שוב ושוב. כל השירותים החשאיים של כל המדינות המתוקנות, עושים קומבינות בדרכונים מזוייפים של מדינות שונות. ובדרך כלל עושים את זה למדינות ידידותיות, כי מרגל בריטי יכול בקלות לאמץ לעצמו זהות בדויה קנדית או בלגית, אבל יתקשה להתחזות לסעודי או לניגרי, ומרגל ישראלי יחפש לעצמו דרכון של בריטניה או של ניו זילנד, ולא יתחזה לסודני.
זה מובן לכולם, בלי זה אי אפשר לשלוח מרגלים לשום מקום, וכולם עושים את זה. לא מתקבל על הדעת שאף אחד מעולם לא נתפס על חם, ורק אנחנו בטלנים ופשלנים ובלתי מקצועיים, ועושי טעויות סידרתיים. סביר יותר להניח שגם רבים אחרים נתפסו, אבל רק איתנו עושים מזה עניין.
מחפשים סיבות לריב
אריק שרון הוא לא ראש הממשלה הישראלי הראשון שקורא ליהודים לעלות לארץ. לא היה לפניו ולא יהיה אחריו ראש ממשלה ישראלי שלא עושה את זה. מדינת ישראל כולה היא קריאה אחת גדולה ליהודי כל הארצות לעלות לארץ. זה כתוב במגילת העצמאות שלה, ובתפילה שמתפללים לשלומה בבתי הכנסת בארץ ובעולם.
לפעמים יש רגעים יותר רגישים, שבהם דיבור על עלייה מארץ ספציפית, יכול לדרוך על יבלות באותה ארץ, ודיפלומט היה מציע ברגע הזה לדבר יותר כללית (מצד שני פעיל עלייה היה אומר שרגעים כאלה הם הרגע הנכון דווקא לדרוך על היבלת ולבקש סליחה, מפני שזה רגע נדיר שבו היהודים פתוחים להקשיב).
אבל בכל מקרה, לא קרה פה שום דבר חמור ויוצא דופן, שמצדיק את התגובה המתלהמת ואת הזעם הענקי של שיראק, ובוודאי לא את האיום המופרך בביטול הביקור שבכלל לא תוכנן.
הצד השווה, וההסבר, לשני הסיפורים המוזרים האלה הוא שמחפשים סיבות לריב איתנו. זה טרנד חדש כזה, שאנשים טובים צריכים להיות ביחסים רעים עם ישראל, ואם אין להם סיבה טובה, הם מסתפקים בתירוץ קלוש, ובלבד שייכתב ברזומה שלהם: היה כסאח עם ישראל. זה מוסיף למוניטין שלהם ועושה אותם מכובדים.
חוקרי ההיסטוריה אולי יכתבו שהכל מתחיל מהאג. שפסק הדין בהאג היה הביצה וניו זילנד היא התרנגולת, אבל השבוע אנחנו עוד זוכרים את סדר הארועים המציאותי. ניו זילנד ופריס היו קצת לפני האג. פסק הדין בהאג הוא לא סיבה אלא רק עוד דוגמא. הם היו יכולים לפסוק בשורה התחתונה אותו דבר בלי להיות כל כך נבזים אלינו.
בכל זאת אנחנו במלחמה מול טרור אכזרי וחסר מעצורים, בכל זאת אנחנו מדינה דמוקרטית שיש בה דין ויש דיין, בכל זאת אפשר היה לבדוק קצת את העובדות ולבקש לשמוע עוד דעות, ולו רק למראית העין של כאילו עשיית צדק. אבל הם בחרו להתכסח איתנו.
עבריין נמלט
בפינות שונות של העולם, בלי קשר ביניהן, מחפשים מתחת לאדמה סיבה לריב איתנו, אף אחת מהסיבות שנמצאו לא מצדיקה את הריב איתנו, אבל לא איכפת להם, הם רוצים לריב. למה? צר לי לאכזב: אי אפשר לומר שזה קורה בגלל "הכיבוש". 37 שנים אנחנו "כובשים", ארבע שנים אנחנו נלחמים, שלוש שנים אנחנו מעמידים מחסומים, מחסלים, כולאים את ערפאת במוקטעה. מה קרה עכשיו?
מה שקרה הוא שאנחנו נסוגים. אנחנו הולכים לצאת מגוש קטיף, והעולם שעד היום ישב על הגדר בינינו לבין הפלשתינים, מי יותר כאן ומי יותר שם, עובר לגמרי לצד ההוא.
היציאה החד צדדית היא בעיניו הודאה שלנו בכך שכל המלחמה נגדנו מוצדקת. שאכן כבשנו וגזלנו ורמסנו, ועכשיו תחת מכות ויריות אנחנו נמלטים. לעבריין נמלט אין חברים. העולם מגנה את הנמלט ושופט אותו לכף חובה.
אלה כללי המשחק. העולם אומר לעצמו ש"לוחמי הגרילה הפלשתינים", כך קוראים עכשיו בעולם למחבלים פלשתינים מתאבדים, צריכים להמשיך וללחוץ על הישראלים עד שהם יברחו מכל יתר המקומות שגזלו. האירופים והניו זילנדים בעצמם לא ישפכו כאן דם אבל, כדי לשוות לעצמם חזות הגונה, הם משתדלים לפחות לרשום לזכותם כמה סכסוכים יפים עם ישראל.
ניו זילנד משתגעת מכעס על ישראל, עד כדי כך שהיא שוקלת אולי אפילו לבטל לגמרי את ביקורו של הנשיא קצב. נשיאנו הגיב על כך באיפוק ובממלכתיות, ורק העיר שהוא קצת מופתע, כי לא ידוע לו על ביקור שלו שאמור להתקיים בניו זילנד.
על זה בדיוק נאמרה הקלישאה שזה היה יכול להיות מצחיק, אם זה לא היה סיפור עלי. וזה לא הדבר היחיד שמוזר בשתי הפרשיות התאומות האלה. כל הסיפור משונה.
אני אף פעם לא הייתי שותף לדברי הרהב המקובלים כאילו יש לנו צבא הכי טוב בעולם ושירותי מודיעין מבריקים וענקיים, עשר דרגות מעל כל מדינה אחרת. לא בריא לחשוב כך אפילו אם זה נכון, וזה לא נכון. אבל לפחות ברור שאנחנו לא הכי שלומיאלים בעולם.
לא הגיוני שכולם עושים את זה, ורק את החבר'ה שלנו תופסים על חם שוב ושוב. כל השירותים החשאיים של כל המדינות המתוקנות, עושים קומבינות בדרכונים מזוייפים של מדינות שונות. ובדרך כלל עושים את זה למדינות ידידותיות, כי מרגל בריטי יכול בקלות לאמץ לעצמו זהות בדויה קנדית או בלגית, אבל יתקשה להתחזות לסעודי או לניגרי, ומרגל ישראלי יחפש לעצמו דרכון של בריטניה או של ניו זילנד, ולא יתחזה לסודני.
זה מובן לכולם, בלי זה אי אפשר לשלוח מרגלים לשום מקום, וכולם עושים את זה. לא מתקבל על הדעת שאף אחד מעולם לא נתפס על חם, ורק אנחנו בטלנים ופשלנים ובלתי מקצועיים, ועושי טעויות סידרתיים. סביר יותר להניח שגם רבים אחרים נתפסו, אבל רק איתנו עושים מזה עניין.
מחפשים סיבות לריב
אריק שרון הוא לא ראש הממשלה הישראלי הראשון שקורא ליהודים לעלות לארץ. לא היה לפניו ולא יהיה אחריו ראש ממשלה ישראלי שלא עושה את זה. מדינת ישראל כולה היא קריאה אחת גדולה ליהודי כל הארצות לעלות לארץ. זה כתוב במגילת העצמאות שלה, ובתפילה שמתפללים לשלומה בבתי הכנסת בארץ ובעולם.
לפעמים יש רגעים יותר רגישים, שבהם דיבור על עלייה מארץ ספציפית, יכול לדרוך על יבלות באותה ארץ, ודיפלומט היה מציע ברגע הזה לדבר יותר כללית (מצד שני פעיל עלייה היה אומר שרגעים כאלה הם הרגע הנכון דווקא לדרוך על היבלת ולבקש סליחה, מפני שזה רגע נדיר שבו היהודים פתוחים להקשיב).
אבל בכל מקרה, לא קרה פה שום דבר חמור ויוצא דופן, שמצדיק את התגובה המתלהמת ואת הזעם הענקי של שיראק, ובוודאי לא את האיום המופרך בביטול הביקור שבכלל לא תוכנן.
הצד השווה, וההסבר, לשני הסיפורים המוזרים האלה הוא שמחפשים סיבות לריב איתנו. זה טרנד חדש כזה, שאנשים טובים צריכים להיות ביחסים רעים עם ישראל, ואם אין להם סיבה טובה, הם מסתפקים בתירוץ קלוש, ובלבד שייכתב ברזומה שלהם: היה כסאח עם ישראל. זה מוסיף למוניטין שלהם ועושה אותם מכובדים.
חוקרי ההיסטוריה אולי יכתבו שהכל מתחיל מהאג. שפסק הדין בהאג היה הביצה וניו זילנד היא התרנגולת, אבל השבוע אנחנו עוד זוכרים את סדר הארועים המציאותי. ניו זילנד ופריס היו קצת לפני האג. פסק הדין בהאג הוא לא סיבה אלא רק עוד דוגמא. הם היו יכולים לפסוק בשורה התחתונה אותו דבר בלי להיות כל כך נבזים אלינו.
בכל זאת אנחנו במלחמה מול טרור אכזרי וחסר מעצורים, בכל זאת אנחנו מדינה דמוקרטית שיש בה דין ויש דיין, בכל זאת אפשר היה לבדוק קצת את העובדות ולבקש לשמוע עוד דעות, ולו רק למראית העין של כאילו עשיית צדק. אבל הם בחרו להתכסח איתנו.
עבריין נמלט
בפינות שונות של העולם, בלי קשר ביניהן, מחפשים מתחת לאדמה סיבה לריב איתנו, אף אחת מהסיבות שנמצאו לא מצדיקה את הריב איתנו, אבל לא איכפת להם, הם רוצים לריב. למה? צר לי לאכזב: אי אפשר לומר שזה קורה בגלל "הכיבוש". 37 שנים אנחנו "כובשים", ארבע שנים אנחנו נלחמים, שלוש שנים אנחנו מעמידים מחסומים, מחסלים, כולאים את ערפאת במוקטעה. מה קרה עכשיו?
מה שקרה הוא שאנחנו נסוגים. אנחנו הולכים לצאת מגוש קטיף, והעולם שעד היום ישב על הגדר בינינו לבין הפלשתינים, מי יותר כאן ומי יותר שם, עובר לגמרי לצד ההוא.
היציאה החד צדדית היא בעיניו הודאה שלנו בכך שכל המלחמה נגדנו מוצדקת. שאכן כבשנו וגזלנו ורמסנו, ועכשיו תחת מכות ויריות אנחנו נמלטים. לעבריין נמלט אין חברים. העולם מגנה את הנמלט ושופט אותו לכף חובה.
אלה כללי המשחק. העולם אומר לעצמו ש"לוחמי הגרילה הפלשתינים", כך קוראים עכשיו בעולם למחבלים פלשתינים מתאבדים, צריכים להמשיך וללחוץ על הישראלים עד שהם יברחו מכל יתר המקומות שגזלו. האירופים והניו זילנדים בעצמם לא ישפכו כאן דם אבל, כדי לשוות לעצמם חזות הגונה, הם משתדלים לפחות לרשום לזכותם כמה סכסוכים יפים עם ישראל.