קריאתו של אריאל שרון ליהודי צרפת לעלות ארצה על רקע התגברות האנטישמיות עוררה סערה במערכת הציבורית הצרפתית. אלא שיהודי צרפת יכולים להגיב בגיחוך ציני לנוכח קריאתו של שרון. שכן, המדינה האנטישמית ביותר בעולם כיום היא מדינת ישראל.
יהודי צרפת נתונים אומנם פה ושם להתנכלויות על רקע אנטישמי, וממשלת צרפת עושה כל שביכולתה על מנת לסכל אותן, אך הם אינם נתונים לסכנת טרנספר. לעומת זאת, ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה מאיימת ממשלה לבצע טיהור אתני נגד אזרחיה היהודים.
יתרה מזאת, סקרי דעת קהל מגלים שכמחצית מאזרחיה היהודים של המדינה תומכים בטרנספר של בני עמם על רקע נסיגה חד-צדדית שאינה מבטיחה ביטחון לאומי ואינה מובילה לשום מהלך של שלום.
אותם סקרים חושפים את העובדה המדהימה שהתמיכה בטרנספר של יהודי גוש קטיף אינה נובעת מתוך הכרה ציבורית ביתרונות הגלומים בתוכנית "ההתנתקות". נהפוך הוא, רובו המכריע של הציבור על כל גווניו הפוליטיים סבור ש"ההתנתקות" תדרדר את מצבה הביטחוני של ישראל, תגביר את הטרור הפלשתיני ותרחיק את "הפיוס ההיסטורי".
כלומר, חציו של הציבור היהודי תומך בטרנספר של יהודי גוש קטיף מתוך הפנמה של תפישת עולם מעוותת המשלימה עם זכותה של מדינה לבצע פשעים נגד אוכלוסייתה. גם כאשר ציבור כזה אינו מאמין בסגולותיה של "ההתנתקות", הוא מעניק מנדט מוסרי לממשלה להפוך את בני עמו לשפני ניסוי במעבדת "השלום והביטחון".
אם כן, מה יאמרו לבני משפחותיהם כל אותם יהודים טובים שעלו מצרפת להתנחל בגוש קטיף ואשר במסירות נפש מגשימים את המעשה החלוצי? גם אם יעדיפו לסכור את פיהם כדי שלא לקטרג על הארץ, דיוקנה הנורא של מדינת ישראל הרי מצטייר מתוך המראות והקולות ומסב חלחלה ליהודי התפוצות.
את הפשע שזוממת ממשלת ישראל לבצע נגד בני העם היהודי לא ניתן להסוות מאחורי תעמולת כזב. גם אי אפשר לטייח את אכזריותו של ציבור שלם המקריב את בני עמו על מזבח קנאות אידיאולוגית או מתוך השלמה כנועה עם גחמותיו של שלטון רודני.
המשטר בישראל לא צלל עדיין לרמת אלימותם של הפשיזם והבולשביזם, אך גלום בו איום לאומי חמור מהם. שכן, לפשיזם ולבולשביזם היו כללים קיומיים של אסטרטגיה לאומית, וכנגדם התגבשה מסורת של מרדנות שזיכתה את אביריה בכבוד הראוי. ואילו בישראל, גחמותיו הרודניות של המשטר שוחקות את כושר ההישרדות הלאומית, וכל המתקומם נגדן מוצא את עצמו מול פניו האטומות של קולקטיב מנוכר השקוע בתרדמת מוסרית.
אובדן הסולידריות והעמקת הניכור באים לידי ביטוי מובהק לא רק בסוגיות המדיניות אלא גם במימד החברתי. ממצאי סקר דעת קהל בנושאי רווחה, שפורסמו לא מכבר, מצביעים על כך שכשבעים אחוז מהציבור תומכים בביטול דמי האבטלה. כלומר, אותו רוב הנהנה בינתיים מהכנסה קבועה תומך בגזילת זכויות הרווחה מציבור שפרנסתו נשללה מסיבה זו או אחרת.
האנלוגיה מתבקשת מאליה. שכן, התמיכה בשלילת דמי האבטלה נובעת מתוך אותו ניכור אנושי שבא לידי ביטוי גם בתמיכה הציבורית בטרנספר של יהודים. כאשר משתררת אווירה תרבותית של אובדן הסולידריות ומשתרשים דפוסי התנהגות של אדם לאדם זאב, שוללת החברה את קצבאותיהם של נזקקיה, מתכננת טרנספר לחלוציה והופכת למפלצת שטורפת את עצמה.
את זאת יודעים יהודי צרפת והתפוצות, אך לא רק את זאת. שכן, הקרקורים הצורמניים הבוקעים מתוך השלולית הממשלתית מחרישים כל אוזן יהודית מקצה העולם ועד קצהו. הנציג המובהק ביותר של מוסר השלוליות הוא ללא ספק שר המשפטים, שלמשמע הגיגיו "המתוחכמים" יהרהר גם המושבע שבין ציוני התפוצות בסגולותיו הברוכות של שלטון הגויים.
שכן, יוסף לפיד מטיף מוסר לשמעון פרס על כוונתו "למעול באמון בוחריו" ולהצטרף לממשלה יחד עם " החרדים הסחטנים ", ובאותה נשימה הוא דוחק באריאל שרון לבצע את "ההתנתקות" בניגוד מפורש לערכי הליכוד ורצון בוחריו, אך מאיים שלא לתמוך ב"התנתקות" מחוץ לממשלה...
כאשר יש שוויון כוחות בציבור בין מתנגדי "ההתנתקות" לתומכיה, כפיית מהלך העקירה על העם הוא מתכון למלחמת אזרחים, חלילה.
בממשלה שבה מככב שר משפטים המפגין כישורים של קרפד ביצות, אין פלא שראש הממשלה נוהג כילד מופרע המתעקש לדבוק בגחמת "ההתנתקות" ולהוביל את העם לקרע גורלי. מכל האנשים, דווקא שרון הוא זה הקורא ליהודי צרפת לעלות ארצה. קריאתו של שרון היא עלבון לאינטליגנציה של יהודי התפוצות.
שכן, בעודו מזמין את יהודי העולם ארצה, זומם שרון לבצע טיהור אתני בבני עמו, רומס את ערכי הדמוקרטיה ומכשיר את הקרקע למלחמת אזרחים, חלילה.זאת בנוסף לגילויים מגונים של אכזריות, ניכור ואנוכיות המסתמנים בחברה הישראלית שאיננה מהססת להפקיר ציבור מקופח, להחריב התיישבות משגשגת ולהשתיק את קול המצפון.
יהודי צרפת נתונים אומנם פה ושם להתנכלויות על רקע אנטישמי, וממשלת צרפת עושה כל שביכולתה על מנת לסכל אותן, אך הם אינם נתונים לסכנת טרנספר. לעומת זאת, ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה מאיימת ממשלה לבצע טיהור אתני נגד אזרחיה היהודים.
יתרה מזאת, סקרי דעת קהל מגלים שכמחצית מאזרחיה היהודים של המדינה תומכים בטרנספר של בני עמם על רקע נסיגה חד-צדדית שאינה מבטיחה ביטחון לאומי ואינה מובילה לשום מהלך של שלום.
אותם סקרים חושפים את העובדה המדהימה שהתמיכה בטרנספר של יהודי גוש קטיף אינה נובעת מתוך הכרה ציבורית ביתרונות הגלומים בתוכנית "ההתנתקות". נהפוך הוא, רובו המכריע של הציבור על כל גווניו הפוליטיים סבור ש"ההתנתקות" תדרדר את מצבה הביטחוני של ישראל, תגביר את הטרור הפלשתיני ותרחיק את "הפיוס ההיסטורי".
כלומר, חציו של הציבור היהודי תומך בטרנספר של יהודי גוש קטיף מתוך הפנמה של תפישת עולם מעוותת המשלימה עם זכותה של מדינה לבצע פשעים נגד אוכלוסייתה. גם כאשר ציבור כזה אינו מאמין בסגולותיה של "ההתנתקות", הוא מעניק מנדט מוסרי לממשלה להפוך את בני עמו לשפני ניסוי במעבדת "השלום והביטחון".
אם כן, מה יאמרו לבני משפחותיהם כל אותם יהודים טובים שעלו מצרפת להתנחל בגוש קטיף ואשר במסירות נפש מגשימים את המעשה החלוצי? גם אם יעדיפו לסכור את פיהם כדי שלא לקטרג על הארץ, דיוקנה הנורא של מדינת ישראל הרי מצטייר מתוך המראות והקולות ומסב חלחלה ליהודי התפוצות.
את הפשע שזוממת ממשלת ישראל לבצע נגד בני העם היהודי לא ניתן להסוות מאחורי תעמולת כזב. גם אי אפשר לטייח את אכזריותו של ציבור שלם המקריב את בני עמו על מזבח קנאות אידיאולוגית או מתוך השלמה כנועה עם גחמותיו של שלטון רודני.
המשטר בישראל לא צלל עדיין לרמת אלימותם של הפשיזם והבולשביזם, אך גלום בו איום לאומי חמור מהם. שכן, לפשיזם ולבולשביזם היו כללים קיומיים של אסטרטגיה לאומית, וכנגדם התגבשה מסורת של מרדנות שזיכתה את אביריה בכבוד הראוי. ואילו בישראל, גחמותיו הרודניות של המשטר שוחקות את כושר ההישרדות הלאומית, וכל המתקומם נגדן מוצא את עצמו מול פניו האטומות של קולקטיב מנוכר השקוע בתרדמת מוסרית.
אובדן הסולידריות והעמקת הניכור באים לידי ביטוי מובהק לא רק בסוגיות המדיניות אלא גם במימד החברתי. ממצאי סקר דעת קהל בנושאי רווחה, שפורסמו לא מכבר, מצביעים על כך שכשבעים אחוז מהציבור תומכים בביטול דמי האבטלה. כלומר, אותו רוב הנהנה בינתיים מהכנסה קבועה תומך בגזילת זכויות הרווחה מציבור שפרנסתו נשללה מסיבה זו או אחרת.
האנלוגיה מתבקשת מאליה. שכן, התמיכה בשלילת דמי האבטלה נובעת מתוך אותו ניכור אנושי שבא לידי ביטוי גם בתמיכה הציבורית בטרנספר של יהודים. כאשר משתררת אווירה תרבותית של אובדן הסולידריות ומשתרשים דפוסי התנהגות של אדם לאדם זאב, שוללת החברה את קצבאותיהם של נזקקיה, מתכננת טרנספר לחלוציה והופכת למפלצת שטורפת את עצמה.
את זאת יודעים יהודי צרפת והתפוצות, אך לא רק את זאת. שכן, הקרקורים הצורמניים הבוקעים מתוך השלולית הממשלתית מחרישים כל אוזן יהודית מקצה העולם ועד קצהו. הנציג המובהק ביותר של מוסר השלוליות הוא ללא ספק שר המשפטים, שלמשמע הגיגיו "המתוחכמים" יהרהר גם המושבע שבין ציוני התפוצות בסגולותיו הברוכות של שלטון הגויים.
שכן, יוסף לפיד מטיף מוסר לשמעון פרס על כוונתו "למעול באמון בוחריו" ולהצטרף לממשלה יחד עם " החרדים הסחטנים ", ובאותה נשימה הוא דוחק באריאל שרון לבצע את "ההתנתקות" בניגוד מפורש לערכי הליכוד ורצון בוחריו, אך מאיים שלא לתמוך ב"התנתקות" מחוץ לממשלה...
כאשר יש שוויון כוחות בציבור בין מתנגדי "ההתנתקות" לתומכיה, כפיית מהלך העקירה על העם הוא מתכון למלחמת אזרחים, חלילה.
בממשלה שבה מככב שר משפטים המפגין כישורים של קרפד ביצות, אין פלא שראש הממשלה נוהג כילד מופרע המתעקש לדבוק בגחמת "ההתנתקות" ולהוביל את העם לקרע גורלי. מכל האנשים, דווקא שרון הוא זה הקורא ליהודי צרפת לעלות ארצה. קריאתו של שרון היא עלבון לאינטליגנציה של יהודי התפוצות.
שכן, בעודו מזמין את יהודי העולם ארצה, זומם שרון לבצע טיהור אתני בבני עמו, רומס את ערכי הדמוקרטיה ומכשיר את הקרקע למלחמת אזרחים, חלילה.זאת בנוסף לגילויים מגונים של אכזריות, ניכור ואנוכיות המסתמנים בחברה הישראלית שאיננה מהססת להפקיר ציבור מקופח, להחריב התיישבות משגשגת ולהשתיק את קול המצפון.