ככל שהימים עוברים גוברת אצלי תחושת החמצה בכל הנוגע למאבק להצלת יישובי חוף עזה, וצפון השומרון, וחובה לדבר על כך, בטרם יהיה מאוחר.
כל המערכות הפוליטיות קרסו. למן הרגע שאריאל שרון טיאטא את כלי המשחק מלוח המשחקים, מעשה בריון, שותק הליכוד, אין סיכוי להשגת רוב בממשלה או בכנסת, נסתיים עידן התהליך הדמוקרטי, והחלה דיקטטורה של "האיש החזק" ובניו.
וכך,"מאין יבוא עזרי?" לא מן הכנסת, לא מן הממשלה, על שלושת השרים המתקרנפים שלה נתניהו, שלום, ליבנת ולא ממפלגת הליכוד, ששרון ריסק אותה ארגונית ורעיונית ולא מהמפד'ל, מש'ס או יהדות התורה. גרוע מכך, אם תיכנס מפלגת העבודה לממשלה, יוקדם תאריך הפוגרום, והמצור הפוליטי עלינו יהיה מלא.
האם המערכה שלנו אבודה? התשובה היא, לא ולא! אולם, זאת בתנאי שציבור המתנחלים, מוסדותיו וארגוניו יפעלו נכון. ומכאן , דווקא, תחושת ההחמצה.
נראה, שמועצת יש'ע, גוש קטיף ויתר הארגונים חוזרים על השגיאה הפטאלית מימי ימית: עוסקים בחינוך ובהסברה, בשיכנוע מבית לבית ובהכנת מיפגן מרשים ומרגש, שרשרת אנושית מפוארת מן הכותל ועד לגוש. אבל כל זה בגדר "הפגנה", בעוד אשר בצד השני, אצל המהרסים והמחריבים, עובדים במלוא הקיטור על הדבר האמיתי ומכינים את כלי המשחית: "מינהלת תכנית ההתנתקות", חקיקה, תשלום מיקדמות כדי לסכסך ולפורר, החנקה תקציבית, הקפאת בנייה, שטיפת מוחם של החיילים, והשחתת רוחם ואופיים כדי לעשותם כשירים נפשית לבצע פוגרום בבני עמם.
כבר שכרו את האולם והשחקנים , כבר היתה החזרה הכללית, כבר מכרו כרטיסים והדביקו את המודעות עם תאריך ההצגה ואצלנו עדיין מחכים לביטול.
ההיתממות הזאת תקועה בזכרוני כחלום רע מימי ימית : "לא תהיה נסיגה" היתה שם הסיסמה, והיא שיתקה את הציבור מלעשות דברים אפקטיביים באמת. אשליית מרץ 2005 היא היא ה"לא תהיה נסיגה" של הימים האלה.
הפקת לקחים מכשלון ימית מחייבת להכין את ההתנגדות לפוגרום עכשיו. מקימים "מינהלת פינוי"? מולה יש להקים מינהלת התנגדות לפינוי. הדיקטטורה של שרון מגייסת שוטרים וחיילים למיבצע העקירה, אנחנו מגייסים ומכינים את "המגן האנושי" שיעמוד בפניהם. הם מכינים ניתוק מים וחשמל, אצלנו מתכננים אמצעי נגד. הסמנת השמאלנית בליכוד, ציפי ליבני, שלא במקרה שרון נתן לה את תיק השיכון , נועלת דירות בגוש קטיף, אנחנו פותחים אותן ומכניסים עכשיו לתוך הגוש את התגבורת, שעוד מעט מי יודע אם תוכל להכנס.
דוגמא מוחשית ומיידית. גוש קטיף משקיע מאמצים כבירים, הראויים לכל שבח, בהפקת השרשרת האנושית, שתקיף לפי המארגנים למעלה מ-100,000 בני אדם. אולם, כל מכונה צריכה לייצר משהו. מה תהיה התוצרת של השרשרת? פתק בכותל? בלונים באויר ושירת התקווה? מיפגן ראווה מרשים, אך לא פעולה, לא הדבר האמיתי.
קל מאד להפוך את השרשרת הזאת לדבר האמיתי, חסר רק נדבך אחד קטן, שמבחינה ארגונית ומבחינת העלויות הוא זניח: להודיע, שהשרשרת הזאת היא גם תרגיל לקראת "יום הדין", לחלק לרבבות הוראות, היכן יפגינו , היכן יעצרו את התנועה בעריהם, אם יגיע חלילה אותו יום מר ונמהר, והיכן יתרכזו אלה המוכנים לצאת מעריהם ומכפריהם ולהגיע לרצועה, ומה הם צריכים לקחת איתם. ניתן גם להחתים את המוכנים לפעול כנ"ל.
עשרות אלפי חתימות כאלה עשויות, אולי, לשמש כ"ירייה לפני החרטום", ולהשפיע על אי אילו פוליטיקאים שכבר התייאשו. והעיקר: כתירגול לקראת הדבר אמיתי, האירוע הזה יפיח רוח אופטימית בציבור העצום התומך בנו, וישדר לו , שאפשר ואפשר להעביר בפועל את רוע הגזירה.
בד בבד היו צריכים מועצת יש"ע וגוש קטיף לפנות אל החיילים ולהזהירם מלהכשל בביצוע מעשים בלתי חוקיים בעליל, העלולים להעיק על מצפונם עד סוף ימיהם.
תשאלו את המארגנים: מדוע כל זה לא נעשה, כאשר בצד השני מכונת ההרס מתכוננת במלוא הקיטור? ישיבו לך לא עכשיו, זה מוקדם מדי, אנחנו איננו רוצים להיראות "קיצונים", אנחנו רוצים להתנחל בלבבות.
בינתיים, התקשורת כבר מוכרת את הכרטיסים ומדביקה את הודעות, ומופע ההרס מצטייר כעובדה מוגמרת, כמציאות שאינה ניתנת לערעור, ועובדה זו, היא גופה, מערערת את רוח נאמני ארץ ישראל ומציגה את המתנחלים כמנותקים מן המציאות, כחולמי חלומות ומפגיני הפגנות.
אינני מדבר על אנשים כמנכ"ל מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, שכבר פרק את המחנה מנשקו, בהכריזו שחייל חייב לציית בכל מקרה, כלומר לסחוב מן הבית, לעקור ולגרש גם את אביו ואת אמו. אני מדבר אפילו על אלה, בעלי אומץ הלב הציבורי, שאמרו ההיפך, אך למעשה מחכים.
וזו ההחמצה הגדולה. כי מי שאינו מכין את ההתנגדות עכשיו יאחר את המועד. כמו בימית, יאמרו לנו חודש חודשיים לפני הסוף דווקא אלה, שהיום מהססים מלבנות את ההתנגדות בפועל עכשיו מאוחר מדי, עכשיו כבר לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית!
מדוע להתנגדות עממית רחבה סיכוי ריאלי להצליח?
בגלל מצבנו המיוחד מול האמריקנים, שהם הבמאים האמיתיים של המחזה, ושרון, עם כל כוחניותו, אינו אלא הבובה שלהם. האמריקנים "עושים סדר", לא רק כאן. "nation building" "בניית אומות" הם קוראים לזה. כך ביוגוסלביה לשעבר, כך במזרח טימור, באפגניסטן ובעירק. והנה, בכל המקומות האלה הם נאלצו להשתמש בכוח צבאי משלהם. נאט'ו וחיל אויר אמריקני בבוסניה ובקוסובו, צבא אמריקני באפגניסטן ובעיראק.
רק אצל היהודים הם מחפשים את הלוקסוס, את הנוחיות, לבצע גירוש יהודים על ידי יהודים. צבא יהודי יפעיל את הכח הנחוץ כדי להגשים את חזון המדינה הפלסטינית של בוש. דומה הדבר כאלו צבא סרבי היה נשלח לגרש סרבים מקוסובו!
אולם, יש קוץ באלייה הזאת. צבא זר פותח באש, עיין ערך קרבות הדמים בכל המקומות שהזכרתי, אולם צה"ל לא יפתח באש על מתנחלים, ולא הם עליו. הצבא, שהאמריקנים שולחים נגד ההתישבות היהודית באמצעות ממשלת הבובות הישראלית, הוא צבא מסורס מכוח צבאי. בוש ושרון שולחים נגד המתיישבים אנשי אגרוף במדים, ולא יותר.
ואם אלה גבולות הגיזרה, הרי התנגדות, אפילו מרוסנת, מאופקת ומדודה של רבבות אזרחים, וכזאת היא חייבת להיות, במשולב עם פנייה אל מצפונם של הבנים והבנות במדים שמצפונם בוודאי מייסר אותם בלאו הכי, מסוגלת לנטרל במידה רבה את הזרוע המבצעת הזאת, המקומית, של המימשל האמריקני.
וכך ישדרו המוני עם ישראל אל בוש הישר מעל לראש ממשלת הבובות המקומית: לא תצליח להצמית את תקוות עם ישראל בעזרת צבא ישראל לשם כך תצטרך להביא לכאן את הצבא שלך. והוא, וכל העולם יודעים, שאחרי עיראק לא כל כך מהר ניתן לשלוח צבא אמריקאי למשימות כאלה, מה גם שלבוש אין סיכוי להעביר החלטה כזאת בקונגרס ובחלקים נרחבים בדעת הקהל האמריקנית.
וכאשר בשטח מופע דמוקרטי מרהיב של התנגדות עממית רק יתחיל להראות תוצאות, יתעוררו גם הפוליטיקאים, יתיישרו בהתאם, וכל התמונה בזירה הפוליטית תשתנה לטובה.
המפתח נמצא אצלנו, בתנאי שנשתמש בו עכשיו. לא תהיה הזדמנות נוספת.
כל המערכות הפוליטיות קרסו. למן הרגע שאריאל שרון טיאטא את כלי המשחק מלוח המשחקים, מעשה בריון, שותק הליכוד, אין סיכוי להשגת רוב בממשלה או בכנסת, נסתיים עידן התהליך הדמוקרטי, והחלה דיקטטורה של "האיש החזק" ובניו.
וכך,"מאין יבוא עזרי?" לא מן הכנסת, לא מן הממשלה, על שלושת השרים המתקרנפים שלה נתניהו, שלום, ליבנת ולא ממפלגת הליכוד, ששרון ריסק אותה ארגונית ורעיונית ולא מהמפד'ל, מש'ס או יהדות התורה. גרוע מכך, אם תיכנס מפלגת העבודה לממשלה, יוקדם תאריך הפוגרום, והמצור הפוליטי עלינו יהיה מלא.
האם המערכה שלנו אבודה? התשובה היא, לא ולא! אולם, זאת בתנאי שציבור המתנחלים, מוסדותיו וארגוניו יפעלו נכון. ומכאן , דווקא, תחושת ההחמצה.
נראה, שמועצת יש'ע, גוש קטיף ויתר הארגונים חוזרים על השגיאה הפטאלית מימי ימית: עוסקים בחינוך ובהסברה, בשיכנוע מבית לבית ובהכנת מיפגן מרשים ומרגש, שרשרת אנושית מפוארת מן הכותל ועד לגוש. אבל כל זה בגדר "הפגנה", בעוד אשר בצד השני, אצל המהרסים והמחריבים, עובדים במלוא הקיטור על הדבר האמיתי ומכינים את כלי המשחית: "מינהלת תכנית ההתנתקות", חקיקה, תשלום מיקדמות כדי לסכסך ולפורר, החנקה תקציבית, הקפאת בנייה, שטיפת מוחם של החיילים, והשחתת רוחם ואופיים כדי לעשותם כשירים נפשית לבצע פוגרום בבני עמם.
כבר שכרו את האולם והשחקנים , כבר היתה החזרה הכללית, כבר מכרו כרטיסים והדביקו את המודעות עם תאריך ההצגה ואצלנו עדיין מחכים לביטול.
ההיתממות הזאת תקועה בזכרוני כחלום רע מימי ימית : "לא תהיה נסיגה" היתה שם הסיסמה, והיא שיתקה את הציבור מלעשות דברים אפקטיביים באמת. אשליית מרץ 2005 היא היא ה"לא תהיה נסיגה" של הימים האלה.
הפקת לקחים מכשלון ימית מחייבת להכין את ההתנגדות לפוגרום עכשיו. מקימים "מינהלת פינוי"? מולה יש להקים מינהלת התנגדות לפינוי. הדיקטטורה של שרון מגייסת שוטרים וחיילים למיבצע העקירה, אנחנו מגייסים ומכינים את "המגן האנושי" שיעמוד בפניהם. הם מכינים ניתוק מים וחשמל, אצלנו מתכננים אמצעי נגד. הסמנת השמאלנית בליכוד, ציפי ליבני, שלא במקרה שרון נתן לה את תיק השיכון , נועלת דירות בגוש קטיף, אנחנו פותחים אותן ומכניסים עכשיו לתוך הגוש את התגבורת, שעוד מעט מי יודע אם תוכל להכנס.
דוגמא מוחשית ומיידית. גוש קטיף משקיע מאמצים כבירים, הראויים לכל שבח, בהפקת השרשרת האנושית, שתקיף לפי המארגנים למעלה מ-100,000 בני אדם. אולם, כל מכונה צריכה לייצר משהו. מה תהיה התוצרת של השרשרת? פתק בכותל? בלונים באויר ושירת התקווה? מיפגן ראווה מרשים, אך לא פעולה, לא הדבר האמיתי.
קל מאד להפוך את השרשרת הזאת לדבר האמיתי, חסר רק נדבך אחד קטן, שמבחינה ארגונית ומבחינת העלויות הוא זניח: להודיע, שהשרשרת הזאת היא גם תרגיל לקראת "יום הדין", לחלק לרבבות הוראות, היכן יפגינו , היכן יעצרו את התנועה בעריהם, אם יגיע חלילה אותו יום מר ונמהר, והיכן יתרכזו אלה המוכנים לצאת מעריהם ומכפריהם ולהגיע לרצועה, ומה הם צריכים לקחת איתם. ניתן גם להחתים את המוכנים לפעול כנ"ל.
עשרות אלפי חתימות כאלה עשויות, אולי, לשמש כ"ירייה לפני החרטום", ולהשפיע על אי אילו פוליטיקאים שכבר התייאשו. והעיקר: כתירגול לקראת הדבר אמיתי, האירוע הזה יפיח רוח אופטימית בציבור העצום התומך בנו, וישדר לו , שאפשר ואפשר להעביר בפועל את רוע הגזירה.
בד בבד היו צריכים מועצת יש"ע וגוש קטיף לפנות אל החיילים ולהזהירם מלהכשל בביצוע מעשים בלתי חוקיים בעליל, העלולים להעיק על מצפונם עד סוף ימיהם.
תשאלו את המארגנים: מדוע כל זה לא נעשה, כאשר בצד השני מכונת ההרס מתכוננת במלוא הקיטור? ישיבו לך לא עכשיו, זה מוקדם מדי, אנחנו איננו רוצים להיראות "קיצונים", אנחנו רוצים להתנחל בלבבות.
בינתיים, התקשורת כבר מוכרת את הכרטיסים ומדביקה את הודעות, ומופע ההרס מצטייר כעובדה מוגמרת, כמציאות שאינה ניתנת לערעור, ועובדה זו, היא גופה, מערערת את רוח נאמני ארץ ישראל ומציגה את המתנחלים כמנותקים מן המציאות, כחולמי חלומות ומפגיני הפגנות.
אינני מדבר על אנשים כמנכ"ל מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, שכבר פרק את המחנה מנשקו, בהכריזו שחייל חייב לציית בכל מקרה, כלומר לסחוב מן הבית, לעקור ולגרש גם את אביו ואת אמו. אני מדבר אפילו על אלה, בעלי אומץ הלב הציבורי, שאמרו ההיפך, אך למעשה מחכים.
וזו ההחמצה הגדולה. כי מי שאינו מכין את ההתנגדות עכשיו יאחר את המועד. כמו בימית, יאמרו לנו חודש חודשיים לפני הסוף דווקא אלה, שהיום מהססים מלבנות את ההתנגדות בפועל עכשיו מאוחר מדי, עכשיו כבר לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית!
מדוע להתנגדות עממית רחבה סיכוי ריאלי להצליח?
בגלל מצבנו המיוחד מול האמריקנים, שהם הבמאים האמיתיים של המחזה, ושרון, עם כל כוחניותו, אינו אלא הבובה שלהם. האמריקנים "עושים סדר", לא רק כאן. "nation building" "בניית אומות" הם קוראים לזה. כך ביוגוסלביה לשעבר, כך במזרח טימור, באפגניסטן ובעירק. והנה, בכל המקומות האלה הם נאלצו להשתמש בכוח צבאי משלהם. נאט'ו וחיל אויר אמריקני בבוסניה ובקוסובו, צבא אמריקני באפגניסטן ובעיראק.
רק אצל היהודים הם מחפשים את הלוקסוס, את הנוחיות, לבצע גירוש יהודים על ידי יהודים. צבא יהודי יפעיל את הכח הנחוץ כדי להגשים את חזון המדינה הפלסטינית של בוש. דומה הדבר כאלו צבא סרבי היה נשלח לגרש סרבים מקוסובו!
אולם, יש קוץ באלייה הזאת. צבא זר פותח באש, עיין ערך קרבות הדמים בכל המקומות שהזכרתי, אולם צה"ל לא יפתח באש על מתנחלים, ולא הם עליו. הצבא, שהאמריקנים שולחים נגד ההתישבות היהודית באמצעות ממשלת הבובות הישראלית, הוא צבא מסורס מכוח צבאי. בוש ושרון שולחים נגד המתיישבים אנשי אגרוף במדים, ולא יותר.
ואם אלה גבולות הגיזרה, הרי התנגדות, אפילו מרוסנת, מאופקת ומדודה של רבבות אזרחים, וכזאת היא חייבת להיות, במשולב עם פנייה אל מצפונם של הבנים והבנות במדים שמצפונם בוודאי מייסר אותם בלאו הכי, מסוגלת לנטרל במידה רבה את הזרוע המבצעת הזאת, המקומית, של המימשל האמריקני.
וכך ישדרו המוני עם ישראל אל בוש הישר מעל לראש ממשלת הבובות המקומית: לא תצליח להצמית את תקוות עם ישראל בעזרת צבא ישראל לשם כך תצטרך להביא לכאן את הצבא שלך. והוא, וכל העולם יודעים, שאחרי עיראק לא כל כך מהר ניתן לשלוח צבא אמריקאי למשימות כאלה, מה גם שלבוש אין סיכוי להעביר החלטה כזאת בקונגרס ובחלקים נרחבים בדעת הקהל האמריקנית.
וכאשר בשטח מופע דמוקרטי מרהיב של התנגדות עממית רק יתחיל להראות תוצאות, יתעוררו גם הפוליטיקאים, יתיישרו בהתאם, וכל התמונה בזירה הפוליטית תשתנה לטובה.
המפתח נמצא אצלנו, בתנאי שנשתמש בו עכשיו. לא תהיה הזדמנות נוספת.