לאחרונה צוין יום השנה ה-100 (למניינם) למותו של חוזה מדינת היהודים. כן צוין יום השנה ה-28 למבצע יונתן, שבו נחלצה מדינת היהודים להציל אחים במרחקים. מדינת ישראל של ימינו השתנתה מאד, וחזון הרצל הומר ב"חזון" בוש-שרון: הקמת מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל בתחילה, שמשמעותו על חורבותיה בהמשך. אחדות הגורל וההיחלצות למבצע הגבורה באנטבה הרחוקה התחלפו בהתנכרות לאחים המופגזים בקרבתנו, בשדרות ובגוש קטיף.
לאריאל שרון, קבלן הביצוע של הסכם אוסלו, ראוי להזכיר כי ההסכם המסוכן שהוביל באופן צפוי מראש למלחמת אוסלו, מכיל גם את נושא "המעבר הבטוח", כלומר בטוח לערבים, אבל מסוכן ליהודים. "המעבר הבטוח" כולל פרוזדור באורך כ-40 ק"מ וברוחב כ-5 ק"מ (סה"כ כ-200 קמ"ר, פי 3 משטח ת"א), ומשמעותו התחלת ניתוק הנגב.
הפרוזדור אמור היה להיווצר ע"י פינוי 9 יישובים יהודיים בתוך "הקו הירוק", ובראשם העיר שדרות. ימים רבים חלפו מאז הבין שרון את סכנותיו של הסכם כניעה, ועד שהוא עצמו הולך בתלם ובמזימה שחרשו האוסלואידים. עזה תחילה תהפוך במהירות לשדרות אחר-כך, אם חלילה תיושם ההתנתקות. ממילא גם פינוי שדרות הוא חלק מאסון אוסלו. הלגיטימיות של שדרות אינה גדולה מזו של אחיותיה הסמוכות.
למרות החששות הכבדים מפני שרון ועושי דברו, התוכנית אינה מעשית. שר הביטחון והשר לביטחון הפנים כבר מתנצחים ומנסים לגלגל את המלאכה הבזויה טרנספר של יהודים מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים זה למגרשו של זה. שניהם יודעים שמדובר במשימה בלתי-אפשרית, ולפיכך מנסים להתחמק ממנה.
למען האמת, אין בישראל כוח שיוכל לבצע טיהור אתני אכזרי כזה, שאינו בר-ביצוע מבחינה מוסרית, או מספרית. הממעיטים מדברים על יחס נדרש של 5:1 בין המגרשים למגורשים, כלומר כוחות "מיוחדים" לביצוע הגזירה בהיקף של 40,000 איש, יותר מכל משטרת ישראל, או חלק ניכר מצה"ל.
הניסיון , שייכשל, להפעיל את צה"ל נגד אזרחי ישראל במקום נגד האויב, ועוד בזמן מלחמה, סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, ראוי לבחון כיצד הוא מתיישב עם שבועת האמונים של חיילי צה"ל, המסתיימת במלים: "ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". פקודה לעקור יהודים מבתיהם סותרת את הגנת המולדת ואת חירות ישראל.
בתשל"ד, מייד אחרי מלחמת יום הכיפורים, פעל אריאל שרון נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצריים, והגדיר אותו כנסיגה של צבא מנצח המונהג ע"י ממשלה תבוסתנית. היום אין שרון פוקד על הצבא לנצח אלא מנהיג בעצמו ממשלה תבוסתנית. 30 שנה אחרי, בתשס"ד, יד-שמאלו, אהוד אולמרט, קובע כי מכיוון שאיננו יכולים לעשות טרנספר לערבים, עלינו לבצע טרנספר לעצמנו.
למרות שמה, תוכנית שרון אינה התנתקות ואינה חד-צדדית. המרכיב העיקרי שלה היחיד שהתקבל ע"י האמריקאים ואחרים הוא גירוש יהודים מבתיהם כתקדים לבריחה נרחבת יותר. מכל שאר הבחינות אין מדובר בהתנתקות: המלחמה בטרור ופעילות צה"ל וקורבנותיו בתוך רצועת עזה יימשכו; ישראל אפילו אינה שוקלת להתנתק מאספקת תשתיות אנרגיה ותקשורת לאויב; ישראל ממשיכה לספק תעסוקה לאויב.
גם החד-צדדיות היא העמדת פנים. מדובר בהסכם רב-צדדי: עיין ערך המגעים הרבים עם האמריקאים והמצרים (ועם אחרים) לקראת גיבושו. במקרה הטוב הושג לאחר מו"מ מייגע הסכם שלום עם האמריקאים. וגם זה בספק: שר החוץ האמריקאי הבהיר שגם ההסכמות עם הידידה הגדולה הן בעירבון מוגבל, ושהשארת "גושי" ההתיישבות בידי ישראל מותנית באישור פלשתינאי.
אם יש התנתקות בתוכנית שרון, מדובר בהתנתקות מהציונות, דווקא בשנת המאה למות הרצל. ב"מדינת היהודים" כתב הרצל: "אנו רוצים להעניק ליהודים מולדת. אבל לא בכך שנתלוש אותם בכוח מקרקע-צמיחתם. לא. אלא בכך שנעקור אותם בזהירות, עם כל רקמת שורשיהם, ונשתול אותם מחדש באדמה טובה יותר.
כשם שאנו רוצים ליצור תנאים חדשים בתחום הכלכלי והמדיני, כך בדעתנו לשמר בחרדת קודש את הישן, בתחום הרגשי-נפשי". הרצל כתב על עקירה רגישה והדרגתית של יהודים לצורך העברתם מהגולה לארצם; שרון מתכנן עקירה ברוטלית של יהודים מבתיהם בארצם.
הרצל כתב: "יש לנו קברים, והכול יודעים מה משמעותם של הקברים ללב היהודי. ... את קברינו היקרים נאלצים אנו להשאיר מאחורינו סבורני שהפרידה מהם תהיה לנו, עם רכושני כמונו, הקשה ביותר. אבל הכרח הוא". שרון, ללא הכרח וללא היגיון, מתכנן טרנספר כוחני, הן של היהודים החיים, והן של קברי המתים. המושג "יישוב מחדש" של יהודים המוזכר בהקשר זה צריך לקומם כל מי שזכר השואה עדיין חקוק בראשו ובליבו.
למרות שאנו מצווים לזכור ולעולם לא לשכוח, דווקא אצלנו מדובר על הרס בתי כנסת וטרנספר של בתי קברות יהודים, לא באירופה אלא בארץ ישראל. האוטו-אנטישמיות היא תוצר לוואי מסוכן של אנשי אקדמיה מן השמאל הקיצוני, המסוכן והמתוקשר.
ראוי להיזכר בשירו של דוד ניב, שכתב בשנת תש"ז במחנה המעצר באריתריאה: "הם לא ישברו אותנו / אנו גם לא נכוף הגב / כל עוד זו הרוח בנו / וכל עוד פועם הצו". היום יש לומר: הם לא יטרנספרו אותנו.
לאריאל שרון, קבלן הביצוע של הסכם אוסלו, ראוי להזכיר כי ההסכם המסוכן שהוביל באופן צפוי מראש למלחמת אוסלו, מכיל גם את נושא "המעבר הבטוח", כלומר בטוח לערבים, אבל מסוכן ליהודים. "המעבר הבטוח" כולל פרוזדור באורך כ-40 ק"מ וברוחב כ-5 ק"מ (סה"כ כ-200 קמ"ר, פי 3 משטח ת"א), ומשמעותו התחלת ניתוק הנגב.
הפרוזדור אמור היה להיווצר ע"י פינוי 9 יישובים יהודיים בתוך "הקו הירוק", ובראשם העיר שדרות. ימים רבים חלפו מאז הבין שרון את סכנותיו של הסכם כניעה, ועד שהוא עצמו הולך בתלם ובמזימה שחרשו האוסלואידים. עזה תחילה תהפוך במהירות לשדרות אחר-כך, אם חלילה תיושם ההתנתקות. ממילא גם פינוי שדרות הוא חלק מאסון אוסלו. הלגיטימיות של שדרות אינה גדולה מזו של אחיותיה הסמוכות.
למרות החששות הכבדים מפני שרון ועושי דברו, התוכנית אינה מעשית. שר הביטחון והשר לביטחון הפנים כבר מתנצחים ומנסים לגלגל את המלאכה הבזויה טרנספר של יהודים מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים זה למגרשו של זה. שניהם יודעים שמדובר במשימה בלתי-אפשרית, ולפיכך מנסים להתחמק ממנה.
למען האמת, אין בישראל כוח שיוכל לבצע טיהור אתני אכזרי כזה, שאינו בר-ביצוע מבחינה מוסרית, או מספרית. הממעיטים מדברים על יחס נדרש של 5:1 בין המגרשים למגורשים, כלומר כוחות "מיוחדים" לביצוע הגזירה בהיקף של 40,000 איש, יותר מכל משטרת ישראל, או חלק ניכר מצה"ל.
הניסיון , שייכשל, להפעיל את צה"ל נגד אזרחי ישראל במקום נגד האויב, ועוד בזמן מלחמה, סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, ראוי לבחון כיצד הוא מתיישב עם שבועת האמונים של חיילי צה"ל, המסתיימת במלים: "ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". פקודה לעקור יהודים מבתיהם סותרת את הגנת המולדת ואת חירות ישראל.
בתשל"ד, מייד אחרי מלחמת יום הכיפורים, פעל אריאל שרון נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצריים, והגדיר אותו כנסיגה של צבא מנצח המונהג ע"י ממשלה תבוסתנית. היום אין שרון פוקד על הצבא לנצח אלא מנהיג בעצמו ממשלה תבוסתנית. 30 שנה אחרי, בתשס"ד, יד-שמאלו, אהוד אולמרט, קובע כי מכיוון שאיננו יכולים לעשות טרנספר לערבים, עלינו לבצע טרנספר לעצמנו.
למרות שמה, תוכנית שרון אינה התנתקות ואינה חד-צדדית. המרכיב העיקרי שלה היחיד שהתקבל ע"י האמריקאים ואחרים הוא גירוש יהודים מבתיהם כתקדים לבריחה נרחבת יותר. מכל שאר הבחינות אין מדובר בהתנתקות: המלחמה בטרור ופעילות צה"ל וקורבנותיו בתוך רצועת עזה יימשכו; ישראל אפילו אינה שוקלת להתנתק מאספקת תשתיות אנרגיה ותקשורת לאויב; ישראל ממשיכה לספק תעסוקה לאויב.
גם החד-צדדיות היא העמדת פנים. מדובר בהסכם רב-צדדי: עיין ערך המגעים הרבים עם האמריקאים והמצרים (ועם אחרים) לקראת גיבושו. במקרה הטוב הושג לאחר מו"מ מייגע הסכם שלום עם האמריקאים. וגם זה בספק: שר החוץ האמריקאי הבהיר שגם ההסכמות עם הידידה הגדולה הן בעירבון מוגבל, ושהשארת "גושי" ההתיישבות בידי ישראל מותנית באישור פלשתינאי.
אם יש התנתקות בתוכנית שרון, מדובר בהתנתקות מהציונות, דווקא בשנת המאה למות הרצל. ב"מדינת היהודים" כתב הרצל: "אנו רוצים להעניק ליהודים מולדת. אבל לא בכך שנתלוש אותם בכוח מקרקע-צמיחתם. לא. אלא בכך שנעקור אותם בזהירות, עם כל רקמת שורשיהם, ונשתול אותם מחדש באדמה טובה יותר.
כשם שאנו רוצים ליצור תנאים חדשים בתחום הכלכלי והמדיני, כך בדעתנו לשמר בחרדת קודש את הישן, בתחום הרגשי-נפשי". הרצל כתב על עקירה רגישה והדרגתית של יהודים לצורך העברתם מהגולה לארצם; שרון מתכנן עקירה ברוטלית של יהודים מבתיהם בארצם.
הרצל כתב: "יש לנו קברים, והכול יודעים מה משמעותם של הקברים ללב היהודי. ... את קברינו היקרים נאלצים אנו להשאיר מאחורינו סבורני שהפרידה מהם תהיה לנו, עם רכושני כמונו, הקשה ביותר. אבל הכרח הוא". שרון, ללא הכרח וללא היגיון, מתכנן טרנספר כוחני, הן של היהודים החיים, והן של קברי המתים. המושג "יישוב מחדש" של יהודים המוזכר בהקשר זה צריך לקומם כל מי שזכר השואה עדיין חקוק בראשו ובליבו.
למרות שאנו מצווים לזכור ולעולם לא לשכוח, דווקא אצלנו מדובר על הרס בתי כנסת וטרנספר של בתי קברות יהודים, לא באירופה אלא בארץ ישראל. האוטו-אנטישמיות היא תוצר לוואי מסוכן של אנשי אקדמיה מן השמאל הקיצוני, המסוכן והמתוקשר.
ראוי להיזכר בשירו של דוד ניב, שכתב בשנת תש"ז במחנה המעצר באריתריאה: "הם לא ישברו אותנו / אנו גם לא נכוף הגב / כל עוד זו הרוח בנו / וכל עוד פועם הצו". היום יש לומר: הם לא יטרנספרו אותנו.