"כי אשב בחושך, ד' אור לי" (מיכה ז ח). "אילולי שישבתי בחושך - לא היה אור לי" (מדרש תהלים, מזמור ה').
לא לחינם מתרגשים עלינו משברים. ישנן הארות שניתן להגיע אליהן רק מתוך החושך, ויש אמת המתגלה רק מתוך המשבר. היודע את מגמתם של המשברים, איננו מצפה רק לחלוף המשבר, אלא מצפה גם לראות מה הוא בא ללמדנו. לפיכך, גם בעיצומו של המשבר הנוכחי של תוכנית ה"הינתקות", אנו כורים את אוזנינו, ומתוך ההקשבה הזאת, עולה לקח מאלף, הנוגע לאופן הנכון להיאבק על ארץ ישראל.
במשך שנים הדרך העיקרית שבה ניסו לשכנע את הציבור לדבוק בארץ הייתה להטיל עליו אימה ולהפחיד אותו, אם זה בטרור המאיים עלינו מבחוץ - ואם זה בדרך של איומים מבפנים, בין בגלוי בין במרומז - מסרבנות ועד אלימות.
אך ראה זה פלא: דווקא לאחר שחששותינו מהסכמי אוסלו התממשו, דווקא לאחר שהוכח בעליל שהוויתורים הובילו אותנו לעמקי בור שחת - נולדה תכנית העקירה המסוכנת ביותר שראינו עד כה! אף שהרוב הגדול של הציבור בישראל כבר אינו מאמין בשלום קרוב, ורובו אף לא סבור שהערבים צודקים במאבקם, מסקנת רבים מקריסת הזיית השלום לא הייתה להתחבר לארץ ישראל אלא להתנתק. כיצד ניתן להסביר זאת?
אין זאת אלא משום שכדי להחזיק בארץ ישראל, דרושה מוטיבציה חיובית. בהטלת אימה והפחדות אין בונים מוטיבציה חיובית, אלא היא נבנית מרוח אידיאליסטית, מהצבת אתגרים גדולים, ובראש ובראשונה מאימון של העם בעצמו וביכולתו.
לעומת זאת, הפחדנות גורמת לאווירה של שפלות להשתרש, והחלטות המתקבלות מתוך שפלות הן גרועות עוד יותר! הפחד מטבעו הוא רגש משתק, אין בכוחו להמריץ את האדם ולעורר אצלו פעולה. נזכור נא את דברי מרן הרב קוק: "יותר שהאדם פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול." (ע"פ מדות הראיה עמ' פח).
אין זה אומר שאין צורך להתריע על הסכנות, הרי הן אמיתיות ומוחשיות, השאלה היא על האווירה, מהו המסר העיקרי? מהי הרוח העולה מן המאבק? חוץ מזה, כשמרימים את הרוח ומגבירים את החיוב, כבר אין צורך להצביע על השלילה, היא בולטת מאליה.
ובכלל, עם ישראל אינו חסר פחד וייאוש. הוא מספיק מיואש בין כה וכה. הוא מיואש מנבחריו, הוא מיואש ממדינתו, הוא מיואש מעצמו. הראיה, כשאומרים לאדם ש"בגלל אנשים כמוך המדינה נראית כמו שהיא נראית", איש לא יפרש זאת כמחמאה! הוא רואה כמובן מאליו שהמדינה במצב גרוע.
בתקופה כזאת, המסר שצריך לעלות מאיתנו הוא מסר של נחמה, מסר של רוממות. עלינו לומר לאומה "דברים טובים, דברים נחומים" (זכריה א יג) - נחמו נחמו עמי!
בחיוביות הגדולה והמרעננת שלו, טמונה גדולתו של המאבק על גוש קטיף, גדולה שהגיעה לשיאה בשרשרת האנושית. לא לחינם היא הצליחה להוציא כל כך הרבה אנשים מבתיהם. כמה אומץ היה דרוש ליוזמיה להחליט עליה, שהרי בניגוד להפגנה רגילה, העדר היענות היתה מורגשת מאוד. אפילו 50,000 איש היו מגיעים, היו החורים בולטים לעין והאירוע היה נחשב לכישלון. וכמה אימון נתנו המארגנים בעמך בית ישראל שבכל אזורי הארץ, שיתייצבו במקום המיועד להם!
ראו זה פלא, כשמרוממים את הרוח ולא משפילים אותה, גם מלאכים רעים עונים אמן בעל כורחם. פתאום מתגלה שגם מאחורי המילה הכל-כך מאיימת "התקשורת" מסתתרים בני אדם, שגם להם יש רגשות, שגם בהם אמונה חבויה אשר רק מחכה למי שיזין אותה ויאיר לה את הדרך.
כבר שנים אומרים לנו שהשפה המרוממת אינה חודרת ללבבות, שהיא נשמעת רחפנית והזויה. מעתה נשיב: אנשי גוש קטיף יוכיחו. ודאי שצריך להשקיע מחשבה רבה כדי לדעת באיזו שפה הדברים יתקבלו. כפי שצריך למצוא את השפה המתאימה לדורנו בהסברת האמונה, כך צריך למצוא את השפה המתאימה להסברת ארץ ישראל, ועתה הוכח שניתן למצוא אותה. מעתה, אם יאמרו לנו שלא ניתן להשפיע על ידי הסברה חיובית, נדע שאין זו כי אם עצלנות. כשמתאמצים - אפשר.
נקודה נוספת שעלינו לקחת בחשבון היא שצורת המאבק משפיעה גם על הנאבקים: כאשר מגמת המאבק לרומם את הרוח ולהעלות את המורל הלאומי, גם הנאבקים מתרוממים ומתעלים, אך כאשר המאבק מעכיר את האווירה, גם הנאבקים נעכרים עמו. אישה אחת שנסעה בדרכים ביום השרשרת כתבה: "עכשיו אני יודעת שהם ינצחו, כי לכל אורך הדרך ראיתי אנשים שמחים"!
הסברת הסכנות בנטישת חבל ארץ מסוים יכולה, במקרה הטוב, לעורר את דעת הקהל לגבי חבל זה, אך לאחר מכן החולשה עוברת לחבל אחר, מהגולן לחברון, ומחברון לגוש קטיף. זאת משום שבדרך זו לא נוגעים בשורש הבעיה: הרוח הנפולה, חוסר האמון העצמי, חוסר היכולת לראות את יופיינו. אך כשמרימים את הרוח הלאומית, כשמפיחים כוחות חיוביים של רעננות ואמונה, מתמודדים עם לב הבעיה.
הגברת הרוח הזאת גם בשלב הבא והעיקרי, של המפגשים פנים אל פנים, עשויה לא רק להציל את הגוש, אלא למנוע גם את הצורך במשבר הבא.
כללו של דבר, אין זה מאבק פרטי. העם איתנו, כי העם עם עצמו. כל אורה גנוזה בלבבות, תפקידנו אינו, אלא, להוציאה אל הפועל. אי אפשר להכריח אנשים להתאהב, ואי אפשר להכריח עם להתאהב בארצו. נשים מעתה לנגד עינינו את המסר העולה מן השרשרת: לא לכוחנות, לא להטלת אימה, לא להפחדות. כן להסברה באהבה, כן להרמת המורל הלאומי, ומתוך כך - כן לגוש-קטיף!
המאמר יופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
לא לחינם מתרגשים עלינו משברים. ישנן הארות שניתן להגיע אליהן רק מתוך החושך, ויש אמת המתגלה רק מתוך המשבר. היודע את מגמתם של המשברים, איננו מצפה רק לחלוף המשבר, אלא מצפה גם לראות מה הוא בא ללמדנו. לפיכך, גם בעיצומו של המשבר הנוכחי של תוכנית ה"הינתקות", אנו כורים את אוזנינו, ומתוך ההקשבה הזאת, עולה לקח מאלף, הנוגע לאופן הנכון להיאבק על ארץ ישראל.
במשך שנים הדרך העיקרית שבה ניסו לשכנע את הציבור לדבוק בארץ הייתה להטיל עליו אימה ולהפחיד אותו, אם זה בטרור המאיים עלינו מבחוץ - ואם זה בדרך של איומים מבפנים, בין בגלוי בין במרומז - מסרבנות ועד אלימות.
אך ראה זה פלא: דווקא לאחר שחששותינו מהסכמי אוסלו התממשו, דווקא לאחר שהוכח בעליל שהוויתורים הובילו אותנו לעמקי בור שחת - נולדה תכנית העקירה המסוכנת ביותר שראינו עד כה! אף שהרוב הגדול של הציבור בישראל כבר אינו מאמין בשלום קרוב, ורובו אף לא סבור שהערבים צודקים במאבקם, מסקנת רבים מקריסת הזיית השלום לא הייתה להתחבר לארץ ישראל אלא להתנתק. כיצד ניתן להסביר זאת?
אין זאת אלא משום שכדי להחזיק בארץ ישראל, דרושה מוטיבציה חיובית. בהטלת אימה והפחדות אין בונים מוטיבציה חיובית, אלא היא נבנית מרוח אידיאליסטית, מהצבת אתגרים גדולים, ובראש ובראשונה מאימון של העם בעצמו וביכולתו.
לעומת זאת, הפחדנות גורמת לאווירה של שפלות להשתרש, והחלטות המתקבלות מתוך שפלות הן גרועות עוד יותר! הפחד מטבעו הוא רגש משתק, אין בכוחו להמריץ את האדם ולעורר אצלו פעולה. נזכור נא את דברי מרן הרב קוק: "יותר שהאדם פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול." (ע"פ מדות הראיה עמ' פח).
אין זה אומר שאין צורך להתריע על הסכנות, הרי הן אמיתיות ומוחשיות, השאלה היא על האווירה, מהו המסר העיקרי? מהי הרוח העולה מן המאבק? חוץ מזה, כשמרימים את הרוח ומגבירים את החיוב, כבר אין צורך להצביע על השלילה, היא בולטת מאליה.
ובכלל, עם ישראל אינו חסר פחד וייאוש. הוא מספיק מיואש בין כה וכה. הוא מיואש מנבחריו, הוא מיואש ממדינתו, הוא מיואש מעצמו. הראיה, כשאומרים לאדם ש"בגלל אנשים כמוך המדינה נראית כמו שהיא נראית", איש לא יפרש זאת כמחמאה! הוא רואה כמובן מאליו שהמדינה במצב גרוע.
בתקופה כזאת, המסר שצריך לעלות מאיתנו הוא מסר של נחמה, מסר של רוממות. עלינו לומר לאומה "דברים טובים, דברים נחומים" (זכריה א יג) - נחמו נחמו עמי!
בחיוביות הגדולה והמרעננת שלו, טמונה גדולתו של המאבק על גוש קטיף, גדולה שהגיעה לשיאה בשרשרת האנושית. לא לחינם היא הצליחה להוציא כל כך הרבה אנשים מבתיהם. כמה אומץ היה דרוש ליוזמיה להחליט עליה, שהרי בניגוד להפגנה רגילה, העדר היענות היתה מורגשת מאוד. אפילו 50,000 איש היו מגיעים, היו החורים בולטים לעין והאירוע היה נחשב לכישלון. וכמה אימון נתנו המארגנים בעמך בית ישראל שבכל אזורי הארץ, שיתייצבו במקום המיועד להם!
ראו זה פלא, כשמרוממים את הרוח ולא משפילים אותה, גם מלאכים רעים עונים אמן בעל כורחם. פתאום מתגלה שגם מאחורי המילה הכל-כך מאיימת "התקשורת" מסתתרים בני אדם, שגם להם יש רגשות, שגם בהם אמונה חבויה אשר רק מחכה למי שיזין אותה ויאיר לה את הדרך.
כבר שנים אומרים לנו שהשפה המרוממת אינה חודרת ללבבות, שהיא נשמעת רחפנית והזויה. מעתה נשיב: אנשי גוש קטיף יוכיחו. ודאי שצריך להשקיע מחשבה רבה כדי לדעת באיזו שפה הדברים יתקבלו. כפי שצריך למצוא את השפה המתאימה לדורנו בהסברת האמונה, כך צריך למצוא את השפה המתאימה להסברת ארץ ישראל, ועתה הוכח שניתן למצוא אותה. מעתה, אם יאמרו לנו שלא ניתן להשפיע על ידי הסברה חיובית, נדע שאין זו כי אם עצלנות. כשמתאמצים - אפשר.
נקודה נוספת שעלינו לקחת בחשבון היא שצורת המאבק משפיעה גם על הנאבקים: כאשר מגמת המאבק לרומם את הרוח ולהעלות את המורל הלאומי, גם הנאבקים מתרוממים ומתעלים, אך כאשר המאבק מעכיר את האווירה, גם הנאבקים נעכרים עמו. אישה אחת שנסעה בדרכים ביום השרשרת כתבה: "עכשיו אני יודעת שהם ינצחו, כי לכל אורך הדרך ראיתי אנשים שמחים"!
הסברת הסכנות בנטישת חבל ארץ מסוים יכולה, במקרה הטוב, לעורר את דעת הקהל לגבי חבל זה, אך לאחר מכן החולשה עוברת לחבל אחר, מהגולן לחברון, ומחברון לגוש קטיף. זאת משום שבדרך זו לא נוגעים בשורש הבעיה: הרוח הנפולה, חוסר האמון העצמי, חוסר היכולת לראות את יופיינו. אך כשמרימים את הרוח הלאומית, כשמפיחים כוחות חיוביים של רעננות ואמונה, מתמודדים עם לב הבעיה.
הגברת הרוח הזאת גם בשלב הבא והעיקרי, של המפגשים פנים אל פנים, עשויה לא רק להציל את הגוש, אלא למנוע גם את הצורך במשבר הבא.
כללו של דבר, אין זה מאבק פרטי. העם איתנו, כי העם עם עצמו. כל אורה גנוזה בלבבות, תפקידנו אינו, אלא, להוציאה אל הפועל. אי אפשר להכריח אנשים להתאהב, ואי אפשר להכריח עם להתאהב בארצו. נשים מעתה לנגד עינינו את המסר העולה מן השרשרת: לא לכוחנות, לא להטלת אימה, לא להפחדות. כן להסברה באהבה, כן להרמת המורל הלאומי, ומתוך כך - כן לגוש-קטיף!
המאמר יופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .