אין תחתית לחבית, אומרים בשמאל, ולכן חייב להמצא פרטנר פלשתיני לשלום. להיפך, אומרים בימין, אין שום פרטנר בצד הפלשתיני ולכן חייבת להיות תחתית לחבית. לא נכון, אומרים בשמאל היותר מתון, אין פרטנר ואין תחתית ולכן הגדר חייבת לבלום את הטרור. מה פתאום, אומרים בימין המתון, אין מצב שסילבן שלום לא יהיה שר החוץ, לכן חייב להיות רוב לשרון בלי להגדיל את הקואליציה.
הכל פוליטיקה. כל אחד מסדר לו שלוש חתיכות פאזל, ואז קובע שהרביעית חייבת להתאים לסידור שלו. ולא יכול להיות אחרת, ואם בכל זאת היא לא תתאים נכניס אותה במכה. יוסי שריד הוציא את זה מהאלוף זאבי פרקש כמעט בכוח. משך אותו באוזניים, שאל אותו שאלות מנחות, התעקש. עד שקיבל את הכותרת הגדולה: אין תחתית לחבית, וזהו. רץ לספר לחבר'ה.
לא חשוב שרוב הדברים של ראש אמ"ן שידרו מסר הפוך: אין תחתית, אבל היכולת שלנו לסכל פיגועי טרור נמצאת בעלייה והיכולת שלהם לייצר פיגועי טרור נמצאת בירידה. וחוץ מזה: מגמת הטרור תימשך גם אחרי ההתנתקות. בקיצור, ראש אמ"ן אומר שהמציאות לא מצייתת לחוקי הפאזל. אין חתיכה רביעית ש"חייבת" להתאים, או אם תרצה, הנה קיבלת את החתיכה הרביעית, אבל עכשיו כל הפאזל לא מתחבר לך.
המציאות לא "חייבת"
קורא העיתונים וצופה הטלוויזיה התמים חושב שלפני שבועיים ראש השב"כ בא לוועדת חוץ וביטחון כדי לומר שיש תחתית לחבית, ובתגובה לכך, בא עכשיו ראש אמ"ן במטרה לומר את ההיפך. יום שלם פימפמו לנו את זה בכל המהדורות ובכל הכותרות באותיות ענק. אבל במציאות, לא דובים ולא ציפורים. הם לא באו כדי למסור משהו בעניין החבית, הם באו למסור דו"ח שוטף.
אני מסופק אם בכלל קיימת מחלוקת משמעותית בין זה שאמר יש תחתית לבין זה שאמר אין תחתית. שניהם דיברו בפורום פוליטי, המורכב מאנשים שעיקר מעייניהם לשאלה איך להשיג כותרת, וה"יש" כמו ה"אין" הוא כותרת נהדרת. אבל בעולם האמיתי, זה שבנוי מהמציאות ולא מהכותרות, המרחק בין "יש תחתית, אבל" לבין "אין תחתית, אבל" עשוי להיות קטן מאוד ואולי רק הבדל של התנסחות.
ובעיקר, בעולם האמיתי, אין דבר כזה שהמציאות "חייבת" להיות כזו ולא אחרת. ושאם היא לא מתנהגת לפי התיאוריה אז נשים מארב למישהו ונוציא ממנו כותרת שתתקן את המציאות הסוררת. ואולי זו השפעת חב"ד על השמאל הישראלי. אולי משם למדנו שכיוון שאי אפשר לומר שהרבי הוא לא המשיח, לכן המסקנה חייבת להיות שהרבי לא מת. מדובר באופטימיות יהודית אותנטית. בוא נמציא לעצמנו את כל התירוצים ואת כל ההדחקות האפשריות, ובלבד לא לקבל בשורות רעות.
האמת היא שאין תחתית לחבית הטרור, ואין פרטנר בצד הפלשתיני, והגדר לא מועילה הרבה, ואחרי ההתנתקות הטרור יימשך ויתחזק. אין פתרון צבאי ואין פתרון מדיני: אין שום אפשרות להקים מדינה פלשתינית בת קיום, כי בשום אופן אין בארץ הקטנטונת הזו מקום לשתי מדינות, בקושי בקושי יש מקום לאחת, אבל אין גם שום אפשרות לספח לישראל שלושה מיליון פלשתינים. ואם בזה לא די לכם, הרבי מלובביץ אכן נפטר. אלה הבשורות הרעות.
השמש עדיין זורחת
בשביל זה יש ראש אמ"ן וראש שב"כ. תפקידם להביא בשורות רעות. אז אם צריך, תכופפו את הראש, תסתירו אותו מתחת למטריה או לשמיכה או למשהו אחר, ותעכלו: אין פתרון. לא כזה ולא כזה. הכי הרבה שאולי אפשר לעשות, הוא להחליף את הבעיות הקשות שיש בבעיות קשות אחרות. עכשיו תרימו את הראש, תוציאו אותו מהמטריה ותראו שהשמש זורחת.
אנשים נוסעים בכבישים למרות שאי אפשר למגר לחלוטין את בעיית התאונות. אנשים מתחתנים ואוהבים למרות שיש המון בעיות בחיים הזוגיים. אנשים חיים ושמחים למרות שבסוף כולם ימותו. מה שהורס לנו את החיים זו המחשבה שמוטלת על המדינה למצוא פתרון כולל לבעיות שאין להן פתרון.
אולי אי אפשר לחסל לחלוטין את הטרור, אולי אין לו תחתית. אבל אפשר לסכל את רוב הפיגועים, אפשר להערך מול חמישים התרעות ביום, ולהוריד בהדרגה את מספר הפיגועים הקשים מעשרה בשבוע לאחד בחודשיים. עשינו את זה, זו עובדה. מי עשה את זה? השב"כ, הצבא,המודיעין, גולני? מה זה משנה. תנו את הקרדיט לכולם (אגב, דבר אחד ברור: לא הגדר עשתה את זה, שהרי רוב הגדר עדיין לא קיימת).
מה שחשוב הוא העובדה שאפשר. האם אפשר להמשיך לנצח ולחיות בצל הטרור? התשובה היא שלא רצוי אבל אפשר. כמו שאפשר לחיות באושר ושמחה למרות שאין שום פתרון כולל שיחסל לחלוטין את הבעיות האיומות של תאונות הדרכים, של העבריינות,של הסרטן ושל האלימות במשפחה.
במובן אחד הטרור הוא בעיה יותר קלה מהאחרות: כשהוא יראה שאנחנו חיים ושמחים למרות שלא חיסלנו אותו, ולמרות שאין לנו אפשרות לחסל אותו, זה יחסל אותו.
הכל פוליטיקה. כל אחד מסדר לו שלוש חתיכות פאזל, ואז קובע שהרביעית חייבת להתאים לסידור שלו. ולא יכול להיות אחרת, ואם בכל זאת היא לא תתאים נכניס אותה במכה. יוסי שריד הוציא את זה מהאלוף זאבי פרקש כמעט בכוח. משך אותו באוזניים, שאל אותו שאלות מנחות, התעקש. עד שקיבל את הכותרת הגדולה: אין תחתית לחבית, וזהו. רץ לספר לחבר'ה.
לא חשוב שרוב הדברים של ראש אמ"ן שידרו מסר הפוך: אין תחתית, אבל היכולת שלנו לסכל פיגועי טרור נמצאת בעלייה והיכולת שלהם לייצר פיגועי טרור נמצאת בירידה. וחוץ מזה: מגמת הטרור תימשך גם אחרי ההתנתקות. בקיצור, ראש אמ"ן אומר שהמציאות לא מצייתת לחוקי הפאזל. אין חתיכה רביעית ש"חייבת" להתאים, או אם תרצה, הנה קיבלת את החתיכה הרביעית, אבל עכשיו כל הפאזל לא מתחבר לך.
המציאות לא "חייבת"
קורא העיתונים וצופה הטלוויזיה התמים חושב שלפני שבועיים ראש השב"כ בא לוועדת חוץ וביטחון כדי לומר שיש תחתית לחבית, ובתגובה לכך, בא עכשיו ראש אמ"ן במטרה לומר את ההיפך. יום שלם פימפמו לנו את זה בכל המהדורות ובכל הכותרות באותיות ענק. אבל במציאות, לא דובים ולא ציפורים. הם לא באו כדי למסור משהו בעניין החבית, הם באו למסור דו"ח שוטף.
אני מסופק אם בכלל קיימת מחלוקת משמעותית בין זה שאמר יש תחתית לבין זה שאמר אין תחתית. שניהם דיברו בפורום פוליטי, המורכב מאנשים שעיקר מעייניהם לשאלה איך להשיג כותרת, וה"יש" כמו ה"אין" הוא כותרת נהדרת. אבל בעולם האמיתי, זה שבנוי מהמציאות ולא מהכותרות, המרחק בין "יש תחתית, אבל" לבין "אין תחתית, אבל" עשוי להיות קטן מאוד ואולי רק הבדל של התנסחות.
ובעיקר, בעולם האמיתי, אין דבר כזה שהמציאות "חייבת" להיות כזו ולא אחרת. ושאם היא לא מתנהגת לפי התיאוריה אז נשים מארב למישהו ונוציא ממנו כותרת שתתקן את המציאות הסוררת. ואולי זו השפעת חב"ד על השמאל הישראלי. אולי משם למדנו שכיוון שאי אפשר לומר שהרבי הוא לא המשיח, לכן המסקנה חייבת להיות שהרבי לא מת. מדובר באופטימיות יהודית אותנטית. בוא נמציא לעצמנו את כל התירוצים ואת כל ההדחקות האפשריות, ובלבד לא לקבל בשורות רעות.
האמת היא שאין תחתית לחבית הטרור, ואין פרטנר בצד הפלשתיני, והגדר לא מועילה הרבה, ואחרי ההתנתקות הטרור יימשך ויתחזק. אין פתרון צבאי ואין פתרון מדיני: אין שום אפשרות להקים מדינה פלשתינית בת קיום, כי בשום אופן אין בארץ הקטנטונת הזו מקום לשתי מדינות, בקושי בקושי יש מקום לאחת, אבל אין גם שום אפשרות לספח לישראל שלושה מיליון פלשתינים. ואם בזה לא די לכם, הרבי מלובביץ אכן נפטר. אלה הבשורות הרעות.
השמש עדיין זורחת
בשביל זה יש ראש אמ"ן וראש שב"כ. תפקידם להביא בשורות רעות. אז אם צריך, תכופפו את הראש, תסתירו אותו מתחת למטריה או לשמיכה או למשהו אחר, ותעכלו: אין פתרון. לא כזה ולא כזה. הכי הרבה שאולי אפשר לעשות, הוא להחליף את הבעיות הקשות שיש בבעיות קשות אחרות. עכשיו תרימו את הראש, תוציאו אותו מהמטריה ותראו שהשמש זורחת.
אנשים נוסעים בכבישים למרות שאי אפשר למגר לחלוטין את בעיית התאונות. אנשים מתחתנים ואוהבים למרות שיש המון בעיות בחיים הזוגיים. אנשים חיים ושמחים למרות שבסוף כולם ימותו. מה שהורס לנו את החיים זו המחשבה שמוטלת על המדינה למצוא פתרון כולל לבעיות שאין להן פתרון.
אולי אי אפשר לחסל לחלוטין את הטרור, אולי אין לו תחתית. אבל אפשר לסכל את רוב הפיגועים, אפשר להערך מול חמישים התרעות ביום, ולהוריד בהדרגה את מספר הפיגועים הקשים מעשרה בשבוע לאחד בחודשיים. עשינו את זה, זו עובדה. מי עשה את זה? השב"כ, הצבא,המודיעין, גולני? מה זה משנה. תנו את הקרדיט לכולם (אגב, דבר אחד ברור: לא הגדר עשתה את זה, שהרי רוב הגדר עדיין לא קיימת).
מה שחשוב הוא העובדה שאפשר. האם אפשר להמשיך לנצח ולחיות בצל הטרור? התשובה היא שלא רצוי אבל אפשר. כמו שאפשר לחיות באושר ושמחה למרות שאין שום פתרון כולל שיחסל לחלוטין את הבעיות האיומות של תאונות הדרכים, של העבריינות,של הסרטן ושל האלימות במשפחה.
במובן אחד הטרור הוא בעיה יותר קלה מהאחרות: כשהוא יראה שאנחנו חיים ושמחים למרות שלא חיסלנו אותו, ולמרות שאין לנו אפשרות לחסל אותו, זה יחסל אותו.