הטיעונים הנשמעים בעד ונגד תוכנית "ההתנתקות" מחדדים את התחושה שרובו המכריע של הציבור אינו תופש עדיין את משמעותו של מהלך הפינוי הנרקם בממשלה.
שורש המשבר הלאומי, המשתקף מתוך המבוכה הציבורית סביב "ההתנתקות", נעוץ בנסיבות התפתחותה של שיבת ציון החדשה והאצתה עקב טראומת השואה. המעבר המהיר מחיי גלות אל קיום ממלכתי לא התלווה בהסתגלות הרוחנית המתחייבת. כלומר, התעצמותה של מדינת ישראל לא שיקפה מהפכה דומה במנטליות הלאומית שנותרה שקועה בהווי החיים הקהילתי של פזורת הגלות.
המעבר מהקיום הגלותי אל חיי ריבונות לאומית מהווה עליית מדרגה במסלול התפתחותו ההיסטורית של העם היהודי. בהתאם לכך חלה תמורה גם בנסיבות גורלו של העם היהודי. כפי שהקיום הממלכתי בימי המקרא היה מאופיין על ידי אינטראקציה מתמדת עם מקורותיו הרוחניים של העם היהודי, בין אם בדרך הנבואה או באמצעות אירועים לאומיים סמליים, כך התחדשות הממלכתיות היהודית בעת החדשה מתלווה בהתעוררותם של "סימנים".
תקופת הגלות, שנמשכה מקץ הקיום הממלכתי של העת העתיקה ועד להתהוותה של התנועה הציונית ותקומת מדינת ישראל, התאפיינה על ידי הסתר פנים ברמה הלאומית. מכאן, שהעם היהודי מתקשה להסתגל למעבר החד מהסתר הפנים ששרר בגלות להוויה הבלתי מוכרת של התחדשות ה"סימנים" המתלווה לתקומתו הלאומית.
המציאות הגלותית הדחיקה מהתודעה היהודית את תכלית הקיום היהודי, שמימושה מחייב כינון חיים לאומיים לצורך הגשמתם של יעדים אוניברסליים. יתרה מזאת, כללי הקיום היהודי נשחקו בתודעת הציבור לכדי מושגים וירטואליים וחסרי משמעות מעשית.
הכלל הקיומי של "עם לבדד ישכון" אכן נשמר בהקפדה במשך הגלות על ידי הגרעין היהודי הנאמן. אלא שבד בבד התגמדה משמעותה המעשית של הארץ המובטחת כתנאי הכרחי להמשך התפתחותו ההיסטורית של העם היהודי. התבדלותו של העם היהודי, כנדרש על פי עקרון "עם לבדד ישכון" אך ללא מימוש צו התקומה הלאומית, דחקה אותו לשולי התרבות האנושית.
יותר מכל לקח אחר מלמדת השואה על גורלו הייחודי של העם היהודי, לטוב ולרע. שום עם בעולם לא עבר טרגדיה לאומית דוגמת השואה, כשם ששום עם בעולם לא הצליח לממש תחייה לאומית לאחר כאלפיים שנות גלות. מכאן שניסיונו ההיסטורי של העם היהודי מלמד על חשיבותם הגורלית של כללי הקיום המכתיבים את התפתחותו הטבעית וכן על המחיר הכבד שהוא עלול לשלם על הפרתם. מאידך גיסא מלמד הניסיון ההיסטורי על העוצמה הגלומה בציות לאומי לכללי הקיום היהודי.
התחדשות ה"סימנים" משתקפת מתוך ההיסטוריה הישראלית הקצרה ורבת הנפתולים. כינונה של מדינת ישראל והרחבת גבולותיה, ההתנחלות ברחבי הארץ וכן עיצוב צביונה היהודי, כמתחייב מכללי הקיום היהודי, הביאו לשגשוג לאומי ולעליית קרנו של העם היהודי בעולם.
לעומת זאת, מרגע שהעם היהודי סטה מכללי הקיום המגדירים את מסלול התפתחותו ההיסטורית, החלה מדינת ישראל לשקוע. הפקרת חבלי מולדת, הקמת שלטון זר בארץ ישראל וכן חדירתה של תת-תרבות זרה המשחיתה את צביונה היהודי של ישראל דרדרו את המדינה לשחיתות והפקרות, התפוררות חברתית וכלכלית, קריסת הביטחון, דכדוך לאומי והתגברות האנטישמיות.
כשם שהפיזיקה המודרנית השלימה עם צביונן המטפיזי של תופעות טבע בסדרי גודל אטומיים וקוסמיים, שניתן לאפיין אותן למרות היותן מנוגדות לתפישה האנושית, כך גם פיזיקת הקיום היהודי ניתנת לאיפיון למרות אי-הרציונליות הגלומה בה.
כאמור, כללי הפיזיקה של הקיום היהודי מלמדים שגורלו של העם היהודי מותנה במידת הציות הלאומי לעקרונות המוסריים המוגדרים במקרא. תוכנית עקירתן של קהילות יהודיות מחבלי ארץ ישראל מעלה את רף הפשיעה נגד כללי הקיום היהודי לרמה לא ידועה בתולדות עם ישראל. לכן, יש לצפות לכך שהמחיר הלאומי שייגבה מהעם כתוצאה מעקירת יישובים יאפיל על אסון אוסלו.
אם הציבור לא יצליח לסכל את תוכנית עקירתם של יישובי חבל קטיף, תחל הספירה לאחור שתסמן את דעיכתו של דור התקומה למעמדו של דור המדבר. קריאתם של נאמני ארץ ישראל לרבנים להוביל את המאבק נגד העקירה היא שגויה. שכן, מאז התנאים ועד ימינו נועדו הרבנים לשמר את ההלכה והמסורת בקהילות הפזורה היהודית.
ברמה הממלכתית, הנביאים הם אלה שאמונים על ההנחיה הרוחנית של העם והנהגתו. כידוע, מאז החורבן פסקה הנבואה בישראל. אלא שמתחת למערבולת אירועי האקטואליה מסתתר היגיון פנימי המלמד כי בעת הזאת הנבואה אינה נדרשת. שכן, הכתובת המתנוססת על הקיר מדברת בעד עצמה, ומי שאינו רואה אותה גם לא ישעה לדברי הנביא.
שורש המשבר הלאומי, המשתקף מתוך המבוכה הציבורית סביב "ההתנתקות", נעוץ בנסיבות התפתחותה של שיבת ציון החדשה והאצתה עקב טראומת השואה. המעבר המהיר מחיי גלות אל קיום ממלכתי לא התלווה בהסתגלות הרוחנית המתחייבת. כלומר, התעצמותה של מדינת ישראל לא שיקפה מהפכה דומה במנטליות הלאומית שנותרה שקועה בהווי החיים הקהילתי של פזורת הגלות.
המעבר מהקיום הגלותי אל חיי ריבונות לאומית מהווה עליית מדרגה במסלול התפתחותו ההיסטורית של העם היהודי. בהתאם לכך חלה תמורה גם בנסיבות גורלו של העם היהודי. כפי שהקיום הממלכתי בימי המקרא היה מאופיין על ידי אינטראקציה מתמדת עם מקורותיו הרוחניים של העם היהודי, בין אם בדרך הנבואה או באמצעות אירועים לאומיים סמליים, כך התחדשות הממלכתיות היהודית בעת החדשה מתלווה בהתעוררותם של "סימנים".
תקופת הגלות, שנמשכה מקץ הקיום הממלכתי של העת העתיקה ועד להתהוותה של התנועה הציונית ותקומת מדינת ישראל, התאפיינה על ידי הסתר פנים ברמה הלאומית. מכאן, שהעם היהודי מתקשה להסתגל למעבר החד מהסתר הפנים ששרר בגלות להוויה הבלתי מוכרת של התחדשות ה"סימנים" המתלווה לתקומתו הלאומית.
המציאות הגלותית הדחיקה מהתודעה היהודית את תכלית הקיום היהודי, שמימושה מחייב כינון חיים לאומיים לצורך הגשמתם של יעדים אוניברסליים. יתרה מזאת, כללי הקיום היהודי נשחקו בתודעת הציבור לכדי מושגים וירטואליים וחסרי משמעות מעשית.
הכלל הקיומי של "עם לבדד ישכון" אכן נשמר בהקפדה במשך הגלות על ידי הגרעין היהודי הנאמן. אלא שבד בבד התגמדה משמעותה המעשית של הארץ המובטחת כתנאי הכרחי להמשך התפתחותו ההיסטורית של העם היהודי. התבדלותו של העם היהודי, כנדרש על פי עקרון "עם לבדד ישכון" אך ללא מימוש צו התקומה הלאומית, דחקה אותו לשולי התרבות האנושית.
יותר מכל לקח אחר מלמדת השואה על גורלו הייחודי של העם היהודי, לטוב ולרע. שום עם בעולם לא עבר טרגדיה לאומית דוגמת השואה, כשם ששום עם בעולם לא הצליח לממש תחייה לאומית לאחר כאלפיים שנות גלות. מכאן שניסיונו ההיסטורי של העם היהודי מלמד על חשיבותם הגורלית של כללי הקיום המכתיבים את התפתחותו הטבעית וכן על המחיר הכבד שהוא עלול לשלם על הפרתם. מאידך גיסא מלמד הניסיון ההיסטורי על העוצמה הגלומה בציות לאומי לכללי הקיום היהודי.
התחדשות ה"סימנים" משתקפת מתוך ההיסטוריה הישראלית הקצרה ורבת הנפתולים. כינונה של מדינת ישראל והרחבת גבולותיה, ההתנחלות ברחבי הארץ וכן עיצוב צביונה היהודי, כמתחייב מכללי הקיום היהודי, הביאו לשגשוג לאומי ולעליית קרנו של העם היהודי בעולם.
לעומת זאת, מרגע שהעם היהודי סטה מכללי הקיום המגדירים את מסלול התפתחותו ההיסטורית, החלה מדינת ישראל לשקוע. הפקרת חבלי מולדת, הקמת שלטון זר בארץ ישראל וכן חדירתה של תת-תרבות זרה המשחיתה את צביונה היהודי של ישראל דרדרו את המדינה לשחיתות והפקרות, התפוררות חברתית וכלכלית, קריסת הביטחון, דכדוך לאומי והתגברות האנטישמיות.
כשם שהפיזיקה המודרנית השלימה עם צביונן המטפיזי של תופעות טבע בסדרי גודל אטומיים וקוסמיים, שניתן לאפיין אותן למרות היותן מנוגדות לתפישה האנושית, כך גם פיזיקת הקיום היהודי ניתנת לאיפיון למרות אי-הרציונליות הגלומה בה.
כאמור, כללי הפיזיקה של הקיום היהודי מלמדים שגורלו של העם היהודי מותנה במידת הציות הלאומי לעקרונות המוסריים המוגדרים במקרא. תוכנית עקירתן של קהילות יהודיות מחבלי ארץ ישראל מעלה את רף הפשיעה נגד כללי הקיום היהודי לרמה לא ידועה בתולדות עם ישראל. לכן, יש לצפות לכך שהמחיר הלאומי שייגבה מהעם כתוצאה מעקירת יישובים יאפיל על אסון אוסלו.
אם הציבור לא יצליח לסכל את תוכנית עקירתם של יישובי חבל קטיף, תחל הספירה לאחור שתסמן את דעיכתו של דור התקומה למעמדו של דור המדבר. קריאתם של נאמני ארץ ישראל לרבנים להוביל את המאבק נגד העקירה היא שגויה. שכן, מאז התנאים ועד ימינו נועדו הרבנים לשמר את ההלכה והמסורת בקהילות הפזורה היהודית.
ברמה הממלכתית, הנביאים הם אלה שאמונים על ההנחיה הרוחנית של העם והנהגתו. כידוע, מאז החורבן פסקה הנבואה בישראל. אלא שמתחת למערבולת אירועי האקטואליה מסתתר היגיון פנימי המלמד כי בעת הזאת הנבואה אינה נדרשת. שכן, הכתובת המתנוססת על הקיר מדברת בעד עצמה, ומי שאינו רואה אותה גם לא ישעה לדברי הנביא.