השבוע התפרסמה בכלי התקשורת השונים, כתבה שאילולא הייתה עצובה הייתה מצחיקה. אנשי מועצת יש"ע התלוננו בפני הכתב לענייני התיישבות שראש הממשלה הורה לצבא להפסיק ולנהל עימם מגעים בנוגע להסכמה לפינוי מאחזים מרצון בתמורה לאישורם של אחרים.
מצחיקה: כי הבכיינות של אותם עסקנים פשוט משעשעת. הם רצים ריצת אמוק לעבר משרד ראש הממשלה שרק יעשה טובה וידבר איתם, והוא, ראש הממשלה, פשוט יורק להם בפרצוף ומראה להם את הדרך החוצה. הוא מתכנן גירוש אכזרי מגוש קטיף ומצפון השומרון, והם, באיזה טענה מגוחכת של "כל דבר לגופו, ויש לעשות הפרדה בין הדברים", עורגים למוצא פיו. אבל בסופו של יום זה לא מצחיק, זה עצוב כי בדיני נפשות עסקינן - בגורלה של מדינת ישראל.
עצוב, עצוב לראות איך חוזרים על חטאים. ועצוב עוד יותר לראות איך אנשים שמתיימרים להיות מנהיגי המאבק נגד האקציה המתוכננת, הורגים את המאבק עוד בטרם התחיל.
כבר לפני חמש שנים, עשו אותם אנשים את מה שכונה אז "הסכם המאחזים". הסכם שנעשה עם אהוד ברק, כאשר במסגרתו התחייבו במועצת יש"ע לפנות מאחזים בתמורה להשאיר את האחרים. גם אז הם טענו, שהדבר נועד להציל חלק מן המאחזים והתוצאה הסופית הייתה שברק הפר את ההסכם וגם מה שלכאורה "ניצל" או שלא קיים, או שמידי פעם נהרס בהוראת אדריכלי הגירוש שרון ומופז.
יתרה מכך, בימים אלו בהם צריכים לשבור את כל הכלים נוכח התוכנית הנוראית של שרון,לא רק שלא צריך לנהל משא ומתן על כל קרוואן ועל כל מחולה, אלא שצריך להילחם על כל דבר שכזה, ולו יצויר שלא היה , יהיה צריך ל"ייצר" כאלה, כי זמן הדיבורים חלף ועבר והגיע זמנו של השטח לדבר.
דווקא אם יהיה מאבק עיקש על כל גבעה, דווקא אם יהיו "תמונות קשות" של פינויים, דווקא אז, דעת הקהל תהיה נגד האקציה המתוכננת בגוש קטיף ובצפון השומרון. הציבור לא אוהב קרע בעם, ואם הוא יראה קרע על כל קרוואן הוא גם יבין כמה השסע יהיה עמוק על יישובים שלמים.
מנכ"ל התאחדות התעשיינים, עודד טירה, פיקד על פינוי ימית. זיכרון השסע כל כך חזק אצלו, שהוא ממתנגדי גירוש היהודים מבתיהם. אצלו, הפצע עדיין טרי, אצל רבים הוא הגליד ולכן יש לפתוח אותו מחדש, וככל שיוקדם העניין כן ייטב.
מילה אחרונה למועצת יש"ע. ברמה המוסרית, אין לאיש זכות לומר מאחז זה יותר חשוב מן השני. לכל בית בארץ ישראל יש את החשיבות העצמית שלו, ולאיש אין זכות לומר: זה יותר חשוב וזה פחות חשוב, כמו שאין לאיש זכות להחליט איזה אדם מיותר ואפשר להרוג אותו.
מצחיקה: כי הבכיינות של אותם עסקנים פשוט משעשעת. הם רצים ריצת אמוק לעבר משרד ראש הממשלה שרק יעשה טובה וידבר איתם, והוא, ראש הממשלה, פשוט יורק להם בפרצוף ומראה להם את הדרך החוצה. הוא מתכנן גירוש אכזרי מגוש קטיף ומצפון השומרון, והם, באיזה טענה מגוחכת של "כל דבר לגופו, ויש לעשות הפרדה בין הדברים", עורגים למוצא פיו. אבל בסופו של יום זה לא מצחיק, זה עצוב כי בדיני נפשות עסקינן - בגורלה של מדינת ישראל.
עצוב, עצוב לראות איך חוזרים על חטאים. ועצוב עוד יותר לראות איך אנשים שמתיימרים להיות מנהיגי המאבק נגד האקציה המתוכננת, הורגים את המאבק עוד בטרם התחיל.
כבר לפני חמש שנים, עשו אותם אנשים את מה שכונה אז "הסכם המאחזים". הסכם שנעשה עם אהוד ברק, כאשר במסגרתו התחייבו במועצת יש"ע לפנות מאחזים בתמורה להשאיר את האחרים. גם אז הם טענו, שהדבר נועד להציל חלק מן המאחזים והתוצאה הסופית הייתה שברק הפר את ההסכם וגם מה שלכאורה "ניצל" או שלא קיים, או שמידי פעם נהרס בהוראת אדריכלי הגירוש שרון ומופז.
יתרה מכך, בימים אלו בהם צריכים לשבור את כל הכלים נוכח התוכנית הנוראית של שרון,לא רק שלא צריך לנהל משא ומתן על כל קרוואן ועל כל מחולה, אלא שצריך להילחם על כל דבר שכזה, ולו יצויר שלא היה , יהיה צריך ל"ייצר" כאלה, כי זמן הדיבורים חלף ועבר והגיע זמנו של השטח לדבר.
דווקא אם יהיה מאבק עיקש על כל גבעה, דווקא אם יהיו "תמונות קשות" של פינויים, דווקא אז, דעת הקהל תהיה נגד האקציה המתוכננת בגוש קטיף ובצפון השומרון. הציבור לא אוהב קרע בעם, ואם הוא יראה קרע על כל קרוואן הוא גם יבין כמה השסע יהיה עמוק על יישובים שלמים.
מנכ"ל התאחדות התעשיינים, עודד טירה, פיקד על פינוי ימית. זיכרון השסע כל כך חזק אצלו, שהוא ממתנגדי גירוש היהודים מבתיהם. אצלו, הפצע עדיין טרי, אצל רבים הוא הגליד ולכן יש לפתוח אותו מחדש, וככל שיוקדם העניין כן ייטב.
מילה אחרונה למועצת יש"ע. ברמה המוסרית, אין לאיש זכות לומר מאחז זה יותר חשוב מן השני. לכל בית בארץ ישראל יש את החשיבות העצמית שלו, ולאיש אין זכות לומר: זה יותר חשוב וזה פחות חשוב, כמו שאין לאיש זכות להחליט איזה אדם מיותר ואפשר להרוג אותו.