עיון בפרשת המלך שבפרשתנו תופס מקום מרכזי, בהגותו של כל מי שמנסה לעסוק בהילכות ציבור ומדינה. אומנם לכאורה, הציוויים המיוחדים המוטלים על המלך, עוסקים בהדרכה פרטית ואמורים לקבוע גבולות של מותר ואסור, למי שנושא כתר על ראשו. ננסה לבדוק את הנושא.

עיון בפסוקים מגלה כי הפרשיה מחולקת לשני חלקים:

"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" … "רק לא ירבה לו סוסים "… "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד".

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (זו פתיחה חדשה, שהרי גם הציוויים הקודמים מחייבים את המלך רק לאחר שבתו על כסא מלכותו).

"והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם". "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.

שני הציווים האחרונים, החיוב לכתוב לעצמו את משנה התורה ואיסור הגאווה, אכן נוגעים להליכות חייו הפרטיים של המלך. האם גם שלושת האיסורים הראשונים הם בבחינת הדרכות כיצד ינהג המלך כאדם פרטי ובחייו האישיים?

כך משמע מפרשנותו של הרמב"ם כדוגמא "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור… ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו… המלך אסור לשתות דרך שכרות, שנאמר אל למלכים שתו יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר: " והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו...
וכן לא יהיה שטוף בנשים, אפילו לא הייתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים" (הלכות מלכים פרק ג הלכות ג-ו).

מראשונים אחרים משמע שהציוויים הם ציוויי מדיניות כללית. כך רמוז ברש"י "לא ירבה לו סוסים - אלא כדי מרכבתו, שלא ישיב את העם מצרימה" (שם, שם טז). כך גם רמוז באבן עזרא "וכסף וזהב לו ירבה לו - שלא יעניש את ישראל" (שם, שם יז) משמע שלא להנהיג שיעורי מס גבוהים מדי.

כך גם משמע מדברי הרמב"ן "ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו" - יש כאן רמז למדיניות בטחון. אם ננסה להעביר דרך פרשנות זו, למושגי ימינו יתכן וניתן להסביר את שלשלת הציוויים הראשונים כהדרכה כיצד לנהל את שלשלת המשרדים החשובים ביותר במדינת היהודים.

א. "רק לא ירבה לו סוסים"-מדיניות בטחון.

אל תבנה צבא פרשים ומרכבות גדול שאומנם מעניק בטחון לאזרחי המדינה, אבל מחייב את המלך להחזיק באופן מתמיד צבא קבע ענק. החזקת צבא מקצועי מהווה נטל כספי עצום על תקציב המדינה וגורר בהכרח אחריו, מעבר על האיסור של "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". הצעירים שיגויסו לצבא הקבע עלולים להיפגע גם מבחינה רוחנית עקב ניתוקם מראשי המשפחה והשבט שהיוו את ההנהגה הרוחנית. אנשי קבע אלו (וכך היה עד התקופה האחרונה) גם לא יוכלו לבנות בתים בישראל כל עוד הם משרתים בצבא.

ב. "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו"-מדיניות חוץ.

כל קשר דיפלומטי בימים עברו חייב חתונה עם נסיכה זרה. המחיר של קשרים בין לאומיים אילו היה כרוך בחדירה של תרבויות זרות ועבודה זרה לארץ. התורה איננה אוסרת פעילות דיפלומטית אבל מזהירה מפני "אלף שגרירויות זרות בירושלים".

ג. "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד"-מדיניות כלכלית.

בוודאי שעל המלך לדאוג לרווחת אזרחי מדינתו ולעשות כל מאמץ שארצו תהיה בראש הרשימה של המדינות שמעניקות איכות חיים גבוהה לתושביהן. תוחלת חיים גבוהה שירותי בריאות מתקדמים שירותי רווחה מפותחים הם מטרות נעלות. רווחה אישית שמשמעותה מותרות ופינוקים איננה רצויה שהרי חז"ל כבר קבעו כי "הבטלה מביאה לידי שעמום".

אם כך, ניסינו בקצרה להציע דרך לראות בפרשיית המלך הדרכה וציוני דרך בפתרון השאלה כיצד צריכה להראות מדינת היהודים.


הרב יוסף כרמל הוא ראש כולל "ארץ חמדה".