בתשדירי הפרסום לקראת השרשרת האנושית ביקשו מארגני השרשרת מגוש קטיף לירושלים להגדיר את ירושלים כלב האומה. רשות השידור הממלכתית (?) סירבה תחילה לשדר את התשדירים, ולבסוף התרצתה, ובלבד שהמלים "לב האומה" תושמטנה, בטענה שהאמירה "ירושלים לב האומה" שנויה במחלוקת.
הפרשה אינה הופכת את ירושלים לשנויה במחלוקת. גם רוב אלה המוכנים לחלק את ירושלים מכירים בכך שהעיר היא לב האומה, ומבחינתם מדובר ב"וויתור כואב", למען שלום או אפילו "שלום". אבל, הפרשה מעידה על הידרדרותה של רשות השידור "הממלכתית", המתגייסת במקרים רבים למען מדיניות שנויה במחלוקת, ותמיד לאותו צד בקשת הפוליטית: כך היה בעידן "שלום" אוסלו ו"המזרח התיכון החדש", כך בדיון הציבורי בעניין נחיצותה של גדר "הביטחון", כך בקשר ליוזמת ז'נבה, כך בנושא "ההתנתקות". בכל המקרים הללו ניתן יתרון ברור לקו מסוים, עד כדי שטיפת מוחו של הציבור והכרעת הדיון באופן מגמתי.
חד-צדדיות המותרת לעיתון פרטי איננה מותרת לרשות אשר אמורה לתת ביטוי מאוזן למגוון הדעות בציבור. יתר על כן, הציבור אינו אמור לדעת את דעותיהם הפוליטיות של השדרנים, הכתבים והמגישים השונים והשונות, אבל במקרים רבים אין זה כך. אין פלא שהולכים ומתרבים הקולות המתייחסים לרשות השידור עצמה כשנויה במחלוקת, ותובעים את ביטולה ו/או את ביטול האגרה המממנת את פעילותה, כולל זו הפוליטית.
הפרשה שהוצגה לעיל היא דוגמא בלבד לתהליך של התכחשות לערכים יהודיים וציוניים חשובים, שבלעדיהם אין לנו קיום כעם וכמדינה. דוגמא אחרת היא מדיניותו האנטי-ציונית של ראש ממשלת ישראל, החותר לעקור יהודים מבתיהם רק בגלל היותם יהודים, ובמטרה ליצור רצף טריטוריאלי ערבי. האם היה מעלה בדעתו לעקור ערבים מבתיהם רק בגלל היותם ערבים, ובמטרה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי? יש להניח שאותה תקשורת המאמצת אותו היום אל חיקה ומתקרנפת למען מדיניותו השנויה במחלוקת היתה יוצאת בעוצמה רבה נגדו אם הטרנספר היה מתוכנן נגד ערבים ולא נגד יהודים. כמובן שאין ערך לקריאתו הפתטית ליהודים לעלות ארצה, כאשר במקביל הוא מתכנן לגרש יהודים מבתיהם בארצם.
דוגמא אחרת היא הזלזול במאפייני יום תשעה באב, כאילו מדובר באירוע דתי שאבד עליו הכלח. לכן מרשים לעצמם שר הפנים, רשויות מקומיות שונות, ובעלי מקומות עינוגים רבים להתעלם הן מהחוק והן מרגשותיהם של רבים בציבור ביום זה. למען הגילוי הנאות: הח"מ הוא חילוני.
על רקע זה מעניין לעיין במאמרו של ברל כצנלסון ב"דבר", ערב תשעה באב, בדיוק לפני 70 שנה, תחת הכותרת "חורבן ותלישות". ברל, שלא היה דתי ולא היה ימני, מחה נגד אחת מתנועות הנוער, אשר "קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו". הוא לא ייחס למדריכים כוונת זדון, או "ידיעה מה הם עושים". ביקורתו התייחסה לכך ש"אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער. מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימיו, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים? זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם".
וברל המשיך: "הלא בימינו מרבים לדבר, ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע, אפוא, לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? ..... האמנם תש כוחנו לחיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?"
שאלותיו ותמיהותיו של ברל כצנלסון 1934 ראוי שתהיינה מופנות אל רשות השידור "הממלכתית", הפוסלת את היות ירושלים לב האומה כאמירה פוליטית, ובמיוחד אל ראש הממשלה שרון, המוביל מדיניות של "חורבן ותלישות", המתנכרת לייעודה העיקרי של מדינת ישראל: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. ראוי לשאול שאלות אלה דווקא בימים אלה, שבהם חל יום השנה ה-60 למותו של ברל כצנלסון: כ"ד באב תש"ד, 13 באוגוסט 1944.
הפרשה אינה הופכת את ירושלים לשנויה במחלוקת. גם רוב אלה המוכנים לחלק את ירושלים מכירים בכך שהעיר היא לב האומה, ומבחינתם מדובר ב"וויתור כואב", למען שלום או אפילו "שלום". אבל, הפרשה מעידה על הידרדרותה של רשות השידור "הממלכתית", המתגייסת במקרים רבים למען מדיניות שנויה במחלוקת, ותמיד לאותו צד בקשת הפוליטית: כך היה בעידן "שלום" אוסלו ו"המזרח התיכון החדש", כך בדיון הציבורי בעניין נחיצותה של גדר "הביטחון", כך בקשר ליוזמת ז'נבה, כך בנושא "ההתנתקות". בכל המקרים הללו ניתן יתרון ברור לקו מסוים, עד כדי שטיפת מוחו של הציבור והכרעת הדיון באופן מגמתי.
חד-צדדיות המותרת לעיתון פרטי איננה מותרת לרשות אשר אמורה לתת ביטוי מאוזן למגוון הדעות בציבור. יתר על כן, הציבור אינו אמור לדעת את דעותיהם הפוליטיות של השדרנים, הכתבים והמגישים השונים והשונות, אבל במקרים רבים אין זה כך. אין פלא שהולכים ומתרבים הקולות המתייחסים לרשות השידור עצמה כשנויה במחלוקת, ותובעים את ביטולה ו/או את ביטול האגרה המממנת את פעילותה, כולל זו הפוליטית.
הפרשה שהוצגה לעיל היא דוגמא בלבד לתהליך של התכחשות לערכים יהודיים וציוניים חשובים, שבלעדיהם אין לנו קיום כעם וכמדינה. דוגמא אחרת היא מדיניותו האנטי-ציונית של ראש ממשלת ישראל, החותר לעקור יהודים מבתיהם רק בגלל היותם יהודים, ובמטרה ליצור רצף טריטוריאלי ערבי. האם היה מעלה בדעתו לעקור ערבים מבתיהם רק בגלל היותם ערבים, ובמטרה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי? יש להניח שאותה תקשורת המאמצת אותו היום אל חיקה ומתקרנפת למען מדיניותו השנויה במחלוקת היתה יוצאת בעוצמה רבה נגדו אם הטרנספר היה מתוכנן נגד ערבים ולא נגד יהודים. כמובן שאין ערך לקריאתו הפתטית ליהודים לעלות ארצה, כאשר במקביל הוא מתכנן לגרש יהודים מבתיהם בארצם.
דוגמא אחרת היא הזלזול במאפייני יום תשעה באב, כאילו מדובר באירוע דתי שאבד עליו הכלח. לכן מרשים לעצמם שר הפנים, רשויות מקומיות שונות, ובעלי מקומות עינוגים רבים להתעלם הן מהחוק והן מרגשותיהם של רבים בציבור ביום זה. למען הגילוי הנאות: הח"מ הוא חילוני.
על רקע זה מעניין לעיין במאמרו של ברל כצנלסון ב"דבר", ערב תשעה באב, בדיוק לפני 70 שנה, תחת הכותרת "חורבן ותלישות". ברל, שלא היה דתי ולא היה ימני, מחה נגד אחת מתנועות הנוער, אשר "קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו". הוא לא ייחס למדריכים כוונת זדון, או "ידיעה מה הם עושים". ביקורתו התייחסה לכך ש"אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער. מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימיו, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים? זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם".
וברל המשיך: "הלא בימינו מרבים לדבר, ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע, אפוא, לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? ..... האמנם תש כוחנו לחיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?"
שאלותיו ותמיהותיו של ברל כצנלסון 1934 ראוי שתהיינה מופנות אל רשות השידור "הממלכתית", הפוסלת את היות ירושלים לב האומה כאמירה פוליטית, ובמיוחד אל ראש הממשלה שרון, המוביל מדיניות של "חורבן ותלישות", המתנכרת לייעודה העיקרי של מדינת ישראל: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. ראוי לשאול שאלות אלה דווקא בימים אלה, שבהם חל יום השנה ה-60 למותו של ברל כצנלסון: כ"ד באב תש"ד, 13 באוגוסט 1944.