כדי שלא לחטוא בקלישאות, נאמר רק שללא ספק עלינו על הגל, שישראל חיכתה חמישים ושש שנה לרגע ההיסטורי של הזהב הכחול לבן, ולב כולנו משייט אל הבחור הצעיר הזה, שבא מכרכור ולא מסינגפור. וכדי שלא לחטוא בגוזמאות נאמר שהים היה כחול מתמיד, המדינה עצרה את נשימתה, גל ביצע שיוט גאוני, ולא הייתה עין שנשארה יבשה, כאשר התברר שהנה הנה סוף סוף גם אנחנו... תגידו, אנחנו לא קצת גולשים?
לא. אני לא לועג. גם אני התרגשתי כשניגנו את ה"תקוה" ושמו לו זר דפנה על הראש, וגם אני חושב שהוא באמת בחור חמוד, בדיוק דמות הצבר הצנוע והזקוף, שפעם רצינו לחשוב שכמוה אנחנו נראים. אבל בכל זאת, תודו שהשתגענו.
ראש החדשות, הכותרות הראשיות, ראש הממשלה בטלפון, כל המהדורה בטלוויזיה, עשרה עמודים בעיתון. מפלגת העבודה התאדתה מעל לים האגיאי, מבקר המדינה נעלם בין השחפים, ואיך אמרה המגישה בקול ישראל, שתי דקות לפני סיום היומן? ויש גם חדשות קצת פחות טובות. שמונים איש נהרגו בהתרסקות של שני מטוסים ברוסיה, ביניהם גם ישראלים.
הדגל יצא מהאופנה
זו לא היסטריה של חובבי ספורט ממוסטלים. זה משהו אחר לגמרי. העניין הוא שאסרו עלינו להיות "אנחנו", אנחנו נורא רוצים, אבל לימדו אותנו שזה לפחות מגוחך אם לא ממש מגעיל. את נשיא המדינה הפכו לנו למין חושם חדש, גיבור של בדיחות משומשות.
לחיילי צה"ל לא קוראים כוחותינו, כי זה "דביק", בכנסת יושבים "מאה ועשרים אפסים", ובסרט החדש "מדורת השבט", הרגע הכי מתוק הוא הרגע שבו הגיבורה מקפלת את הדגל שהיא תלתה על המרפסת ליום העצמאות. כל פעם שאנחנו אומרים לעורכי הסקרים שטוב לנו כאן, מייד נוזפים בנו בתקשורת, ועל הסקר מדווחים בלעג ובביקורת. מה טוב לכם, טיפשים?
הדגל הוא משהו ישן שיצא מהאופנה, המולדת היא עניין פלשתיני, אדמה היא דבר לא חשוב. ואין "אנחנו". יש אני ויש אתה. בוא נדבר על זה.. אנחנו מטיילים בעולם כדי לברוח מכל הזיפת ולא לראות ישראלים, לימדו אותנו שאם אנחנו שומעים עברית, הקוליות מחייבת לומר: בוא נברח שלא יידבקו אלינו, אבל האמת היא שכל הזמן העין מחפשת והאוזן בכוננות.
אולי זה ישראלי, אולי ההיא מהארץ, אולי סוף סוף נשמע קצת עברית ונהיה אנחנו. אנחנו לא רוצים להיות רק אני ואתה. אנחנו רוצים להיות "אנחנו". בשביל זה קמה המדינה.
גם היינו אירופה
אבל המקום היחיד שבו מרשים לנו את זה, הוא הספורט. רק כאן עוד מותר להתעטף בדגל, להתרגש עד דמעות, להיות כולנו. "הרגשתי שמדינה שלמה דוחפת אותי", להרגיש שגל פרידמן הוא בן שלנו, אח שלנו. לעמוד מול כל הגויים האלה ולשיר את ה"תקוה", ולא להתבייש כי זה רק ספורט. לכן יצאנו כל כך מהכלים, ותסלח לי גל.
ההישג שלך הוא נהדר בשבילך, וכל הכבוד, אבל לא מזה כל כך התרגשנו. זה הגיוני וסביר שמדינה בסדר גודל של ישראל, תזכה בזהב אחד. התרגשנו כי כבר מזמן לא יצא לנו להיות אנחנו, כי לא מרשים לנו, ופה הרשו. וזה היה נהדר, כי "אנחנו" והדגל וכל זה, זה מה שאנחנו באמת.
ובאופן פרדוקסאלי, גם אלה מבינינו שבצד השני של המטבע, שבדיוק את ה"אנחנו" הזה הם לא סובלים, גם הם מצאו את עצמם על גלשן הזהב של גל פרידמן. כי הם (והם בעצם אלה שלא מרשים לנו להיות אנחנו) לא שונאים את הכחול לבן, או את המדינה.
העניין הוא אחר: הם נורא רוצים להיות אירופה. הם מרגישים שכל ה"אנחנו" הדביק הזה מרחיק אותנו מאירופה, ששם לא סובלים אותנו בגלל שאנחנו כל כך אנחנו, שאם נהיה יותר "הם", הם יאהבו אותנו. (ככה הרגישו יהודים משכילים בכל הגלויות ותמיד טעו, אבל אנחנו הרי לא באנו היום להתווכח). הנקודה החשובה להיום היא, שגם את זה נותן לך הזהב באולימפיאדה. אנחנו באירופה במקום שלפי הכללים שלהם מניפים בו דגלים ושרים המנונים. אנחנו שם ומוחאים לנו כפיים.
מישהו כתב בעיתון: "פתאום אוהבים אותנו". אל תגזים חבר. לא אוהבים אותנו, ואחרי שלקחנו את הזהב אוהבים אותנו קצת פחות ולא קצת יותר, אבל זה משמח גם אותך, למה לא? רק לא לגלוש עם זה.
לא. אני לא לועג. גם אני התרגשתי כשניגנו את ה"תקוה" ושמו לו זר דפנה על הראש, וגם אני חושב שהוא באמת בחור חמוד, בדיוק דמות הצבר הצנוע והזקוף, שפעם רצינו לחשוב שכמוה אנחנו נראים. אבל בכל זאת, תודו שהשתגענו.
ראש החדשות, הכותרות הראשיות, ראש הממשלה בטלפון, כל המהדורה בטלוויזיה, עשרה עמודים בעיתון. מפלגת העבודה התאדתה מעל לים האגיאי, מבקר המדינה נעלם בין השחפים, ואיך אמרה המגישה בקול ישראל, שתי דקות לפני סיום היומן? ויש גם חדשות קצת פחות טובות. שמונים איש נהרגו בהתרסקות של שני מטוסים ברוסיה, ביניהם גם ישראלים.
הדגל יצא מהאופנה
זו לא היסטריה של חובבי ספורט ממוסטלים. זה משהו אחר לגמרי. העניין הוא שאסרו עלינו להיות "אנחנו", אנחנו נורא רוצים, אבל לימדו אותנו שזה לפחות מגוחך אם לא ממש מגעיל. את נשיא המדינה הפכו לנו למין חושם חדש, גיבור של בדיחות משומשות.
לחיילי צה"ל לא קוראים כוחותינו, כי זה "דביק", בכנסת יושבים "מאה ועשרים אפסים", ובסרט החדש "מדורת השבט", הרגע הכי מתוק הוא הרגע שבו הגיבורה מקפלת את הדגל שהיא תלתה על המרפסת ליום העצמאות. כל פעם שאנחנו אומרים לעורכי הסקרים שטוב לנו כאן, מייד נוזפים בנו בתקשורת, ועל הסקר מדווחים בלעג ובביקורת. מה טוב לכם, טיפשים?
הדגל הוא משהו ישן שיצא מהאופנה, המולדת היא עניין פלשתיני, אדמה היא דבר לא חשוב. ואין "אנחנו". יש אני ויש אתה. בוא נדבר על זה.. אנחנו מטיילים בעולם כדי לברוח מכל הזיפת ולא לראות ישראלים, לימדו אותנו שאם אנחנו שומעים עברית, הקוליות מחייבת לומר: בוא נברח שלא יידבקו אלינו, אבל האמת היא שכל הזמן העין מחפשת והאוזן בכוננות.
אולי זה ישראלי, אולי ההיא מהארץ, אולי סוף סוף נשמע קצת עברית ונהיה אנחנו. אנחנו לא רוצים להיות רק אני ואתה. אנחנו רוצים להיות "אנחנו". בשביל זה קמה המדינה.
גם היינו אירופה
אבל המקום היחיד שבו מרשים לנו את זה, הוא הספורט. רק כאן עוד מותר להתעטף בדגל, להתרגש עד דמעות, להיות כולנו. "הרגשתי שמדינה שלמה דוחפת אותי", להרגיש שגל פרידמן הוא בן שלנו, אח שלנו. לעמוד מול כל הגויים האלה ולשיר את ה"תקוה", ולא להתבייש כי זה רק ספורט. לכן יצאנו כל כך מהכלים, ותסלח לי גל.
ההישג שלך הוא נהדר בשבילך, וכל הכבוד, אבל לא מזה כל כך התרגשנו. זה הגיוני וסביר שמדינה בסדר גודל של ישראל, תזכה בזהב אחד. התרגשנו כי כבר מזמן לא יצא לנו להיות אנחנו, כי לא מרשים לנו, ופה הרשו. וזה היה נהדר, כי "אנחנו" והדגל וכל זה, זה מה שאנחנו באמת.
ובאופן פרדוקסאלי, גם אלה מבינינו שבצד השני של המטבע, שבדיוק את ה"אנחנו" הזה הם לא סובלים, גם הם מצאו את עצמם על גלשן הזהב של גל פרידמן. כי הם (והם בעצם אלה שלא מרשים לנו להיות אנחנו) לא שונאים את הכחול לבן, או את המדינה.
העניין הוא אחר: הם נורא רוצים להיות אירופה. הם מרגישים שכל ה"אנחנו" הדביק הזה מרחיק אותנו מאירופה, ששם לא סובלים אותנו בגלל שאנחנו כל כך אנחנו, שאם נהיה יותר "הם", הם יאהבו אותנו. (ככה הרגישו יהודים משכילים בכל הגלויות ותמיד טעו, אבל אנחנו הרי לא באנו היום להתווכח). הנקודה החשובה להיום היא, שגם את זה נותן לך הזהב באולימפיאדה. אנחנו באירופה במקום שלפי הכללים שלהם מניפים בו דגלים ושרים המנונים. אנחנו שם ומוחאים לנו כפיים.
מישהו כתב בעיתון: "פתאום אוהבים אותנו". אל תגזים חבר. לא אוהבים אותנו, ואחרי שלקחנו את הזהב אוהבים אותנו קצת פחות ולא קצת יותר, אבל זה משמח גם אותך, למה לא? רק לא לגלוש עם זה.