מה שחשוב, כידוע, זו ההשתתפות. ההישג הוא סתם דבר משני. כך טוענים תלמידים רבים המביאים הביתה תעודה שציוניה הם מתחת לחציון. לא נורא, העיקר באמת שישבת בכיתה, יאמר האב שתקוותיו לבן עם תעודת רופא או עו"ד הולכות ומתנפצות לנגד עיניו.
העיקר ההשתתפות, תענה הבחורה לתחינה האילמת של אימה, המצפה לה לאחר הדייט ה- 48. העיקר ההשתתפות במירוץ. החתונה עצמה היא דבר משני בהחלט. כך בודאי גם ירגיע הבנקאי את המשקיע, שהשקעותיו בבורסה הולכות ושוקעות מיום ליום. העיקר שאתה מושקע בבורסה, והרווחים הם לא המטרה. אתה הרי משתתף.
לא חברים, בהחלט לא. ההשתתפות אינה העיקר. העיקר הוא להגיע למטרה. מי שאינו מצליח להתברג לשם, יכול להתנחם אמנם במשהו אחר, אבל לא זו הייתה המטרה.
הטייס שטס מקורס הטיס, יכול אומנם להתנחם בתור קצין ב"גבעתי", אבל הוא לא הגיע לאן שרצה. זו לא הייתה המטרה. הנער שהישגיו בלימודים נמוכים, יכול להתנחם בקומץ של השכלה ובחברים טובים שרכש. אבל, מה לעשות שלא בשביל זה הוא הלך לבית הספר והשקיע בו שעות רבות במשך שנים רבות.
שוב אנו עדים לאולימפיאדה של תקוות. יש בישראל ועד אולימפי. לאורך השנים מספרים לנו על תקוות ישראליות ריאליות למדליה. משקיעים הון עתק מזל שההתנחלויות לא שמו את ידיהן על הכסף הזה...- ביחסי ציבור, בכתבות מקיפות, בממונים על כל ענף, מטפלים או טפילים, גם נותנים משהו לספורטאים.
ההגדרות ברורות. יש לנו סיכוי למדליה. כל מדינת ישראל מופצצת בשידורים, במומחים, בלימוד ענפי הספורט. הכבוד או-טו-טו מגיע. לא שזה מוסיף משהו למי שארוחתו הבאה היא בסימן שאלה, אבל יש הגיון בתחושה. אלא שכל זה מתנפץ מיד בתחילת האולימפיאדה.
זו , נקרעה לה רצועת המשקפיים, השני, בטח לא ישן טוב בלילה. השלישי נעלב וכושרו ירד. זה לא שם לב, וההוא סתם רכש ניסיון. (לפחות אדם ישר) כל אחד והתירוץ שלו. ורק מעניין שלאחרים אין תירוצים. במדינות אחרות הספורטאים פשוט מנצחים.
והרי, חברים יקרים, כל המאמץ הוא לא כדי שנשתתף. כל ההשקעה היא כדי שננצח ויהיו לנו מדליות ישראליות. אם ההשתתפות היא העיקר, הבה ונאמץ דרך אחרת. ערב האולימפיאדה יעשו הגרלה בין כל משלמי המיסים ו-50 המקומות המאושרים ייצגו את ישראל. לא בטוח שההישגים יהיו פחותים... אך בודאי הביזיון יהיה קטן יותר.
זה, אגב, מזכיר קצת את הבדיחה על הג'ונגל. שם העכבר קיבל את תקן מלך היער, ותיפקד בתור אריה. למעשה, הם לא צריכים להשתתף. הם רק ייסעו לשם וההשתתפות היא העיקר- יטיילו, יצרחו ביציעים, יניפו את דגל הלאום וייצרו פעולת הסברה כלשהי.
למען האמת אפשר להגיע לסיכויים למדליה, אפשר להגיע למטרה. רק צריך להשקיע במקום שמביא תוצאות. יש לטפח את השניים- שלושה שיש להם סיכוי ריאלי. לא ברמה של ההתברגות למקום השלישי במקצה 7 של המוקדמות, לא כדי לשבור עוד שיא ישראלי הניצב במקום ה- 107 בעולם. יש לקחת את הבודדים שיכולים להיות מספר אחד, ולהשקיע בהם. ועם כל הצער, אסור לקבל את ההתנצלויות המדגישות שאנו מדינה קטנה.
זה נכון. ארצות הברית היא מדינה גדולה ועשירה. לכן, יש לה ייצוג בכל הענפים וגם הרבה ספורטאים. אבל, רצוי בלי אחיזת עיניים. התחרות היא של אחד על אחד. גוף האצן וכוח רצונו, מול גוף אחר על כוח הרצון שלו. הקופץ לגובה איננו מגיע לשם על שרשרת אנושית של 200 מיליון אמריקאים.
הוא שם, ניצב לבדו, מול עמודים וחוט ביניהם. זהו היפה בספורט, זהו האתגר שבו. אחד מול אחד, או לבד מול בור הקפיצה. שחור או לבן, ישראלי או מיקרונזי. זה הכל. המדינה, העוצמה, הם רק מסגרת של נוחות. בל נהפוך אותה למקפצה של תירוצים. וגל פרידמן וגם זאבי הם ההוכחות. והם מעידים על הכלל. הצבא המעולה שלנו איננו מסתפק בהשתתפות במלחמות. הוא מנצח בהן.
במדינה הקטנה והמשופעת בצרכים שלנו, חסרת האמצעים, כל הוצאה ציבורית צריכה להישקל עניינית ובאופן יסודי. ואם בכסף שמוציאים על "העיקר ההשתתפות" אפשר לממן בית תמחוי שלם, יש להעמידם זה מול זה. האם עדיף להשקיע בהשתתפות בסיבוב אחד של התאבקות (כי אחריו האיש מודח, בדרך כלל) או בפתרון מצוקת דיור של כתה בת 30 תלמידים.
זוהי הדילמה.
העיקר ההשתתפות, תענה הבחורה לתחינה האילמת של אימה, המצפה לה לאחר הדייט ה- 48. העיקר ההשתתפות במירוץ. החתונה עצמה היא דבר משני בהחלט. כך בודאי גם ירגיע הבנקאי את המשקיע, שהשקעותיו בבורסה הולכות ושוקעות מיום ליום. העיקר שאתה מושקע בבורסה, והרווחים הם לא המטרה. אתה הרי משתתף.
לא חברים, בהחלט לא. ההשתתפות אינה העיקר. העיקר הוא להגיע למטרה. מי שאינו מצליח להתברג לשם, יכול להתנחם אמנם במשהו אחר, אבל לא זו הייתה המטרה.
הטייס שטס מקורס הטיס, יכול אומנם להתנחם בתור קצין ב"גבעתי", אבל הוא לא הגיע לאן שרצה. זו לא הייתה המטרה. הנער שהישגיו בלימודים נמוכים, יכול להתנחם בקומץ של השכלה ובחברים טובים שרכש. אבל, מה לעשות שלא בשביל זה הוא הלך לבית הספר והשקיע בו שעות רבות במשך שנים רבות.
שוב אנו עדים לאולימפיאדה של תקוות. יש בישראל ועד אולימפי. לאורך השנים מספרים לנו על תקוות ישראליות ריאליות למדליה. משקיעים הון עתק מזל שההתנחלויות לא שמו את ידיהן על הכסף הזה...- ביחסי ציבור, בכתבות מקיפות, בממונים על כל ענף, מטפלים או טפילים, גם נותנים משהו לספורטאים.
ההגדרות ברורות. יש לנו סיכוי למדליה. כל מדינת ישראל מופצצת בשידורים, במומחים, בלימוד ענפי הספורט. הכבוד או-טו-טו מגיע. לא שזה מוסיף משהו למי שארוחתו הבאה היא בסימן שאלה, אבל יש הגיון בתחושה. אלא שכל זה מתנפץ מיד בתחילת האולימפיאדה.
זו , נקרעה לה רצועת המשקפיים, השני, בטח לא ישן טוב בלילה. השלישי נעלב וכושרו ירד. זה לא שם לב, וההוא סתם רכש ניסיון. (לפחות אדם ישר) כל אחד והתירוץ שלו. ורק מעניין שלאחרים אין תירוצים. במדינות אחרות הספורטאים פשוט מנצחים.
והרי, חברים יקרים, כל המאמץ הוא לא כדי שנשתתף. כל ההשקעה היא כדי שננצח ויהיו לנו מדליות ישראליות. אם ההשתתפות היא העיקר, הבה ונאמץ דרך אחרת. ערב האולימפיאדה יעשו הגרלה בין כל משלמי המיסים ו-50 המקומות המאושרים ייצגו את ישראל. לא בטוח שההישגים יהיו פחותים... אך בודאי הביזיון יהיה קטן יותר.
זה, אגב, מזכיר קצת את הבדיחה על הג'ונגל. שם העכבר קיבל את תקן מלך היער, ותיפקד בתור אריה. למעשה, הם לא צריכים להשתתף. הם רק ייסעו לשם וההשתתפות היא העיקר- יטיילו, יצרחו ביציעים, יניפו את דגל הלאום וייצרו פעולת הסברה כלשהי.
למען האמת אפשר להגיע לסיכויים למדליה, אפשר להגיע למטרה. רק צריך להשקיע במקום שמביא תוצאות. יש לטפח את השניים- שלושה שיש להם סיכוי ריאלי. לא ברמה של ההתברגות למקום השלישי במקצה 7 של המוקדמות, לא כדי לשבור עוד שיא ישראלי הניצב במקום ה- 107 בעולם. יש לקחת את הבודדים שיכולים להיות מספר אחד, ולהשקיע בהם. ועם כל הצער, אסור לקבל את ההתנצלויות המדגישות שאנו מדינה קטנה.
זה נכון. ארצות הברית היא מדינה גדולה ועשירה. לכן, יש לה ייצוג בכל הענפים וגם הרבה ספורטאים. אבל, רצוי בלי אחיזת עיניים. התחרות היא של אחד על אחד. גוף האצן וכוח רצונו, מול גוף אחר על כוח הרצון שלו. הקופץ לגובה איננו מגיע לשם על שרשרת אנושית של 200 מיליון אמריקאים.
הוא שם, ניצב לבדו, מול עמודים וחוט ביניהם. זהו היפה בספורט, זהו האתגר שבו. אחד מול אחד, או לבד מול בור הקפיצה. שחור או לבן, ישראלי או מיקרונזי. זה הכל. המדינה, העוצמה, הם רק מסגרת של נוחות. בל נהפוך אותה למקפצה של תירוצים. וגל פרידמן וגם זאבי הם ההוכחות. והם מעידים על הכלל. הצבא המעולה שלנו איננו מסתפק בהשתתפות במלחמות. הוא מנצח בהן.
במדינה הקטנה והמשופעת בצרכים שלנו, חסרת האמצעים, כל הוצאה ציבורית צריכה להישקל עניינית ובאופן יסודי. ואם בכסף שמוציאים על "העיקר ההשתתפות" אפשר לממן בית תמחוי שלם, יש להעמידם זה מול זה. האם עדיף להשקיע בהשתתפות בסיבוב אחד של התאבקות (כי אחריו האיש מודח, בדרך כלל) או בפתרון מצוקת דיור של כתה בת 30 תלמידים.
זוהי הדילמה.