בראש פרשת כי תבא מצויה פרשית הביכורים הכוללת בתוכה את הכרזתו של מביא הביכורים:

"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'…" (דברים כ"ו).

הכרזה זו משמעותה-היבול שאני זוכה להוציא בכל שנה מהשדותי הוא פירות החסד הגדול של הקב"ה בהוציאו אותנו ממצרים-מבית עבדים.

בתוך הדברים מצוי ביטוי האומר דרשני "וירעו אתנו המצרים". המדרש סותם ולא מפרש "וירעו אותנו המצרים. כמה שנאמר (שם) הבה נתחכמה לו פן ירבה" (פסיקתא זוטרתא פרשת תבא דף מ"ו עמוד א'). נחלקו הפרשנים בביאורו.

יש שרצו לפרש אותנו בבחינת לנו. אם כך קשה מדוע לכפול הדברים ולשלשם: "וירעו … ויענונו  ויתנו עלינו עבדה קשה". מסביר בעל "שבלי הלקט" (ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא מרומא.

מתלמידי תלמיד הר"ש משנץ, ספרו שימש במשך שנים רבות כספר ההלכה ההלכה הנפוץ באיטליה, נולד 1210): "יש מפרשין וירעו נתחכמו היאך להרע לנו. אמרו שוטה היה עשו שהיה ממתין [עד] שימות אביו להרוג את יעקב שבין כך ובין כך הוליד בנים וגידלן …אבל אנו נתחכם לעקור את כולם כדי שלא ירגישו. ופתרון וירעו בחרו הגזירה הרעה שיכלו לבחור להרע לנו" (סדר פסח סימן רי"ח).

יש שהסבירו כי בדוחק הגדול ובמצוקה הגדולה היו, להוותנו, כאלה שלא היו יכולים להתנהג על פי ערכי הצדק והמוסר. לפי פירוש זה אכן המצרים לא רק שהרעו לנו אלא גם גרמו לחלק מן העם להיות "רעים" והרעו אותנו. אולי לכך רומז הרמב"ן שמעיר "וכן וירעו אותנו…ולפי דעתי יש בו סוד גדול, כי ירמוז למה שאמרו (יבמות סג ב) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, וכבר דברתי בו" (דברים ל' ב).

הנצי"ב סולל דרך חדשה ומעניינת בהבנת כוונת המדרש וז"ל : "וירעו לנו מיבעי, אלא הפירוש וירעו אותנו המצרים, עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו… מה שלא עלה על דעת ישראל" (העמק דבר, דברים כ"ו ו).

הסברו של הנצי"ב מעלה את סף המוסריות שלנו לגבהים. לפי דבריו גם בימי השעבוד הנורא, המצרים לא הצליחו לעשות אותנו רעים. אבל הם חשדו בנו שאנו נהיה כפויי טובה ולמרות שאירחו את יעקב ומשפחתו בימי הרעב, ביום פקודה עם ישראל ישמש כ"גייס חמישי" ויצטרף לאויביה החיצוניים של מצרים. עצם המחשבה הזו היא פגיעה בעם ישראל, שיציאתו ממצרים הייתה כדי להקים ציבור שלם - עם שילך בדרך הישר והטוב וינחיל לאנושות כולה ערכי מוסר וצדק.

כפיות טובה, או בלשון אחרת, אי הכרת הטוב היא שפלות מוסרית שעם ישראל צריך להתרחק ממנה כרחוק מזרח ממערב. לכן, אין זה פלא שדווקא פרשת הביכורים המזכירה לנו בכל שנה להודות לקב"ה על כל הטובה שהוא מנחיל לנו והנחיל לאבותינו. היא הפרשיה שמלמדת אותנו שאנו צריכים להיזהר כל כך שאפילו לא נחשד ח"ו בכפיות טובה ואי הכרת הטוב למיטיבים לנו.


הרב יוסף כרמל הוא ראש כולל "ארץ חמדה" .