"אסור לה ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמיים טהורה" [אורות הקודש לראי"ה קוק,ח"ג].
כביכול שני כוחות מתרוצצים באדם. הכוח האחד הוא כוח יראת השמיים. זה הכוח הממונה על האמונה וההלכה, על ההתקשרות לקב"ה וההתחברות לציווייו, על העולם שבין אדם למקום, ועל מקומה של יראת ה' בעולמו של המאמין.
הכוח השני הוא כוח המוסר הטבעי. זה הכוח הממונה על הטבעיות והנורמאליות, על הגשת העזרה לפצוע ועל החיוך בבוקר לנהג האוטובוס, על הבוקר טוב לשכן, ועל הכבוד לרעיה, על נהיגה זהירה בכביש, ועל שותפות בעול עם הכלל. זה הכוח הממונה על הבין אדם לחבירו של האדם.
האם אילו כוחות הסותרים זה את זה, מנוגדים זה לזה, או שמא אלו כוחות המשלימים זה את זה, וחופפים זה לזה ?
זה תלוי באדם וביכולתו לבנות ולנווט את אישיותו ועולמו, את ערכיו ורצונותיו באופן הראוי.
יש כאלו, שלצערנו הרב, יראת השמיים שבהם, דחקה את המוסר הטבעי בכל מיני תחומי חיים. הן בדברים האישיים שבין אדם לביתו ולחבירו, והן בדברים הציבוריים שבין אדם למדינתו.
יש כאלה שבשם יראת שמיים מתעלמים ממצוקות, פועלים באלימות, חומקים ממחויבות, לא מטים שכם ביום צרה ולא שומעים זעקת דל ביום עברה. זו יראת שמיים פסולה, גם אם היא מעוגנת באיזה פילפול סרק, בגילגול עיניים, או בראיה לכאורה מתת סעיף של איזה בדל ציטוט.
מוסר טבעי, במובן מסויים הוא אינסטינקט אנושי. אוי לו לאדם המחייך לחבירו ואומר לו בוקר טוב בסבר פנים יפות רק מפני שכך כתוב ב"משנה ברורה". אוי לה לחברה שאנשיה חיים ופועלים רק לפי הספר. אוי לו לאדם הרואה אישה טובעת, והוא רץ לספר כדי לראות לפי איזה סעיף מותר לו להציל אותה.
נטוע באדם מוסר טבעי, אנושי, פשוט, וישר. ה' ברא את האדם ישר, אלא שהוא בתיחכומו האנושי לפעמים מחפש לו חשבונות רבים.
אם האדם חי בסתירה בין הכוחות הללו, דהיינו שהקול הפנימי המוסרי הפשוט שלו אומר לו "עשה", ויראת השמיים שלו אומרת לו "אל תעשה". או הפוך, עליו לבדוק עצמו היטב,איזה מהכוחות הללו לא פועל בתוכו כראוי. או שיראת השמיים שלו איננה טהורה, או שהמוסר הטבעי שלו כבר מעוות.
באותה מידה שיש סכנה ביראת שמיים פסולה, יש סכנה במוסר טבעי שאיננו טבעי, אלא שהוא חיקוי זול וגס למוסר מזוייף, וחולני.
"סימן ליראת שמיים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה." [שם].
המצב הראוי והשלם הוא כאשר המוסר הטבעי מקבל תמיכה ורוח גבית מיראת השמיים. כאשר האינסטינקט האנושי והפשוט יורה לאדם לעשות משהו, ובמקביל גם יגלה שההלכה ויראת השמיים אומרים לו לעשות כן במצב הזה.
מחלת הפירוד בין הכוחות הללו היא מחלה קשה. רוחנית ונפשית. אם אדם מרים יד על אישתו בשם איזו יראת שמיים, אוי לה לאותה יראת שמיים. אם אדם שונא את אחיו ואוהב את שונאו בגלל איזה "מוסר טבעי", אוי לו לאותו המוסר.
אולי חוטאים אנו בהתחכמות יתר. קשה לנו לקבל דברים פשוטים וטבעיים. אנחנו צריכים ל"התחבר", "לזרום", "לפתח מודעות פנימית", ועוד כל מיני מורכבויות ותסבוכות. על חטא שחטאנו לפניך בהתחכמות יתר, במתוחכמות מתעקלת, ובחוסר טבעיות ופשטות. איכשהוא נוצר הרושם שככל שאני מבין את הרב פחות סימן שהוא עמוק יותר. אם הדברים פשוטים וטבעיים סימן שהם לא מספיק רציניים ועמוקים.
הבסיס, היסוד והתשתית הוא המוסר הטבעי, הפשוט. מכאן ואילך ילך האדם מכוח טבעיות זו, ויגבה, יעבה, ימקד, ידריך ויכוון את אותו מוסר טבעי ביראת שמיים. שני הכוחות הללו ביחד, זה בצד זה, ייצרו אדם שלם וראוי, אהוב לשמיים וטוב לבריות.
אבי רט הוא ראש מכון ש"י, ומנהל חינוכי של תנועת "מבראשית".
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב
כביכול שני כוחות מתרוצצים באדם. הכוח האחד הוא כוח יראת השמיים. זה הכוח הממונה על האמונה וההלכה, על ההתקשרות לקב"ה וההתחברות לציווייו, על העולם שבין אדם למקום, ועל מקומה של יראת ה' בעולמו של המאמין.
הכוח השני הוא כוח המוסר הטבעי. זה הכוח הממונה על הטבעיות והנורמאליות, על הגשת העזרה לפצוע ועל החיוך בבוקר לנהג האוטובוס, על הבוקר טוב לשכן, ועל הכבוד לרעיה, על נהיגה זהירה בכביש, ועל שותפות בעול עם הכלל. זה הכוח הממונה על הבין אדם לחבירו של האדם.
האם אילו כוחות הסותרים זה את זה, מנוגדים זה לזה, או שמא אלו כוחות המשלימים זה את זה, וחופפים זה לזה ?
זה תלוי באדם וביכולתו לבנות ולנווט את אישיותו ועולמו, את ערכיו ורצונותיו באופן הראוי.
יש כאלו, שלצערנו הרב, יראת השמיים שבהם, דחקה את המוסר הטבעי בכל מיני תחומי חיים. הן בדברים האישיים שבין אדם לביתו ולחבירו, והן בדברים הציבוריים שבין אדם למדינתו.
יש כאלה שבשם יראת שמיים מתעלמים ממצוקות, פועלים באלימות, חומקים ממחויבות, לא מטים שכם ביום צרה ולא שומעים זעקת דל ביום עברה. זו יראת שמיים פסולה, גם אם היא מעוגנת באיזה פילפול סרק, בגילגול עיניים, או בראיה לכאורה מתת סעיף של איזה בדל ציטוט.
מוסר טבעי, במובן מסויים הוא אינסטינקט אנושי. אוי לו לאדם המחייך לחבירו ואומר לו בוקר טוב בסבר פנים יפות רק מפני שכך כתוב ב"משנה ברורה". אוי לה לחברה שאנשיה חיים ופועלים רק לפי הספר. אוי לו לאדם הרואה אישה טובעת, והוא רץ לספר כדי לראות לפי איזה סעיף מותר לו להציל אותה.
נטוע באדם מוסר טבעי, אנושי, פשוט, וישר. ה' ברא את האדם ישר, אלא שהוא בתיחכומו האנושי לפעמים מחפש לו חשבונות רבים.
אם האדם חי בסתירה בין הכוחות הללו, דהיינו שהקול הפנימי המוסרי הפשוט שלו אומר לו "עשה", ויראת השמיים שלו אומרת לו "אל תעשה". או הפוך, עליו לבדוק עצמו היטב,איזה מהכוחות הללו לא פועל בתוכו כראוי. או שיראת השמיים שלו איננה טהורה, או שהמוסר הטבעי שלו כבר מעוות.
באותה מידה שיש סכנה ביראת שמיים פסולה, יש סכנה במוסר טבעי שאיננו טבעי, אלא שהוא חיקוי זול וגס למוסר מזוייף, וחולני.
"סימן ליראת שמיים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה." [שם].
המצב הראוי והשלם הוא כאשר המוסר הטבעי מקבל תמיכה ורוח גבית מיראת השמיים. כאשר האינסטינקט האנושי והפשוט יורה לאדם לעשות משהו, ובמקביל גם יגלה שההלכה ויראת השמיים אומרים לו לעשות כן במצב הזה.
מחלת הפירוד בין הכוחות הללו היא מחלה קשה. רוחנית ונפשית. אם אדם מרים יד על אישתו בשם איזו יראת שמיים, אוי לה לאותה יראת שמיים. אם אדם שונא את אחיו ואוהב את שונאו בגלל איזה "מוסר טבעי", אוי לו לאותו המוסר.
אולי חוטאים אנו בהתחכמות יתר. קשה לנו לקבל דברים פשוטים וטבעיים. אנחנו צריכים ל"התחבר", "לזרום", "לפתח מודעות פנימית", ועוד כל מיני מורכבויות ותסבוכות. על חטא שחטאנו לפניך בהתחכמות יתר, במתוחכמות מתעקלת, ובחוסר טבעיות ופשטות. איכשהוא נוצר הרושם שככל שאני מבין את הרב פחות סימן שהוא עמוק יותר. אם הדברים פשוטים וטבעיים סימן שהם לא מספיק רציניים ועמוקים.
הבסיס, היסוד והתשתית הוא המוסר הטבעי, הפשוט. מכאן ואילך ילך האדם מכוח טבעיות זו, ויגבה, יעבה, ימקד, ידריך ויכוון את אותו מוסר טבעי ביראת שמיים. שני הכוחות הללו ביחד, זה בצד זה, ייצרו אדם שלם וראוי, אהוב לשמיים וטוב לבריות.
אבי רט הוא ראש מכון ש"י, ומנהל חינוכי של תנועת "מבראשית".
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב