בעקבות החלטת הקבינט על חוק הפיצויים למפוני גוש קטיף, הבהירה שרת החינוך בראיון טלוויזיוני כי חוק הפיצויים אינו מהווה אישור ממשלתי לעצם הפינוי. שכן, ההחלטה הממשלתית בעניין ה"התנתקות" הוגבלה לנוסחת פשרה, שאומנם הסמיכה את ראש הממשלה לקדם את מהלכי תוכניתו אך לא אישרה פינוי יישובים. כך שכל יוזמת עקירה היוצאת מלשכת שרון לא תוכל להתממש בטרם תאושר על ידי הממשלה והכנסת.
בתגובה לכך ביטל אהוד אולמרט את דבריה של שרת החינוך ופסק בנימה נחושה ונמרצת שההתנתקות יצאה לדרך ושום דבר לא יעצור אותה. בהמשך שילח אולמרט את חיציו אל אותם חברי ממשלה אשר "מתנגדים לתוכנית אך מצביעים בעדה", ויעץ לשרים לבנת, נתניהו ושלום לפתור את הקונפליקט הפנימי שלהם בינם לבין עצמם.
מחד גיסא, זהו אכן הלקח הראוי לשלישיית השרים, שגילתה מורך לב וזחלה להסכם עם שרון ופמלייתו הנוהגים כשוכני עצים ומערות שאינם מחויבים לשום כללים של תרבות אנושית. מאידך גיסא, ההפקרות השלטונית של ממשל שרון הולכת וחושפת את הסימפטומים הפסיכוטיים המניעים אותה.
הגולם שיצרו מתיישבי יש"ע בדמותו של שרון, מלך מלכי ההתיישבות, קם עליהם עתה להחריבם. מנהיגי יש"ע מתוודים כיום שתמיד התייחסו לשרון במושגים של כבדהו וחשדהו. אלא שיחסם החשדני של מתיישבי יש"ע לשרון לא הפריע להם לקשור לראשו כתרים כה נכבדים ושבחים כה מפליגים, שחוזרים אליהם כיום כבומרנג הפוך ומהופך. שכן, סגידת המתיישבים לשרון ביססה את מעמדו בימין ובה בעת החמירה את שיגעון הגדלות שמאז ומתמיד אפיין את אישיותו.
בחסות התקשורת המובילה ממשיך שרון לבעוט בכל העומד בדרכו, אך המאפיינים הפסיכוטיים של התנהגותו מחלחלים לתודעת הציבור. ניחוח פינוקי התקשורת והשמאל מעבירים את שרון על דעתו עד כדי אובדן מעצורים מוחלט. בשחצנות זחוחה האופיינית למומרים, מאיים שרון על הימין ועל המתנחלים אשר העניקו לו את עוצמתו הפוליטית. כנסיכו החדש של השמאל, מאבד מלך הביטחון וההתיישבות את שארית צניעותו ואת זהירותו.
כאמור, הציבור חש במוזרויות המשתקפות מתוך התנהלות שרון וחבורתו. בעוד שרון מוקיע את המתנחלים והימין, הולך ומתרחב מעגל האזרחים המפקפקים בכשירותו הנפשית של ראש הממשלה. הדרמה הקולנועית ההיסטורית "טירופו של המלך ג'ורג' השלישי" יכולה לשמש כאלגוריה מאלפת לטרגדיה של ממשל שרון.
לשכת ראש הממשלה מנסה ליצור את הרושם שההתנגדות למדיניות שרון מוגבלת אך ורק לחוגי המתנחלים ו"הימין הקיצוני", אך זאת היא תעמולת כזב הנשלפת מתוך קופת השרצים של ממשלת ה"התנתקות".
בתגובה למאמריי ומכתביי המתפרסמים בעיתונות אני מקבל טלפונים מאזרחים המזדהים עם ביקורתי הנוקבת נגד הפקרותו השלטונית של ראש הממשלה. האנשים המתקשרים אליי אינם מזוהים בדרך כלל עם הימין או עם זיקה פוליטית כלשהי. תחושת הסכנה הגלומה בממשל שרון היא זו המעוררת אותם מאדישותם. למרות שאינם מורגלים בפעילות ציבורית, הם מביעים את רצונם להירתם לכל מהלך אזרחי שיסכל את ההתנתקות ויביא להדחתו של שרון.
ככל שראש הממשלה שועט לקראת מימוש תוכניתו באמצעות מהלכים רודניים ומניפולטיביים, כך גוברת התסיסה בציבור הרחב ומגיעה לסף רתיחה. מכאן שהתרעות ראשי יש"ע על סכנת מלחמת אחים אינן צומחות מהחלל הריק, והן אכן מבטאות את תחושות ההתמרמרות, הזעם והדאגה שהולכות וגואות בקרב העם.
כבר עתה זכאי שרון לתואר המפוקפק של ראש הממשלה הנורא ביותר שכיהן במדינת ישראל. הוא אחראי למחדל הביטחוני המתמשך, שגובה מחיר אנושי ונפשי כבד מהציבור ואשר דרדר את תושבי שדרות למהלך ייאוש של דרישת התפנות מעירם. הוא אינו מצליח להתמודד עם סבך הבעיות החברתיות והכלכליות שרק הולכות ומחריפות. השלטון המקומי קרס, ואין מושיע. נתוניה המעודדים של הצמיחה הכלכלית מלמדים על העמקת הפער בין האוליגרכיה העשירה לציבור העני. המעגל המתרחב של נזקקים יעבור את החגים בסיועם של ארגוני חסד פרטיים המתנהלים על בסיס התנדבותי. הפשיעה גוברת, והשחיתות כבר הפכה לנגע.
המדינה קורסת תחת עול בעיותיה הקיומיות והמתחים החברתיים המתלווים אליהן. במצב כה נפיץ, בוחר ראש הממשלה לדהור בפראות למימוש תוכניתו הסהרורית המשסעת את העם וגוררת אותו לאסון לאומי. למרות תאוות העקירה המעוורת את עיני מחנה השלום, רבים ממצביעיו המסורתיים של השמאל מתחילים לחוש את הסכנה הטמונה בדחפיו הבלתי נשלטים של שרון.
בלשכת ראש הממשלה מכינים את ההתנתקות, אך התנתקות לא תהיה. ייתכן שייעשה ניסיון לכפות את ההתנתקות, אך ניסיון כזה, עלול חלילה להתמוסס לתוך מלחמת אזרחים. שכן, תוכנית ההתנתקות משוללת כל היגיון אסטרטגי, לאומי ומוסרי, והעם יתקומם נגדה מכורח המציאות.
הניסיון ההיסטורי מלמד על לקחיהם המרים של עמים שהוקרבו על מזבח העיוורון המגלומני של שליטיהם העריצים. רק הדחתו של שרון בעוד מועד תוכל למנוע גורל טרגי דומה מאזרחי מדינת ישראל.
בתגובה לכך ביטל אהוד אולמרט את דבריה של שרת החינוך ופסק בנימה נחושה ונמרצת שההתנתקות יצאה לדרך ושום דבר לא יעצור אותה. בהמשך שילח אולמרט את חיציו אל אותם חברי ממשלה אשר "מתנגדים לתוכנית אך מצביעים בעדה", ויעץ לשרים לבנת, נתניהו ושלום לפתור את הקונפליקט הפנימי שלהם בינם לבין עצמם.
מחד גיסא, זהו אכן הלקח הראוי לשלישיית השרים, שגילתה מורך לב וזחלה להסכם עם שרון ופמלייתו הנוהגים כשוכני עצים ומערות שאינם מחויבים לשום כללים של תרבות אנושית. מאידך גיסא, ההפקרות השלטונית של ממשל שרון הולכת וחושפת את הסימפטומים הפסיכוטיים המניעים אותה.
הגולם שיצרו מתיישבי יש"ע בדמותו של שרון, מלך מלכי ההתיישבות, קם עליהם עתה להחריבם. מנהיגי יש"ע מתוודים כיום שתמיד התייחסו לשרון במושגים של כבדהו וחשדהו. אלא שיחסם החשדני של מתיישבי יש"ע לשרון לא הפריע להם לקשור לראשו כתרים כה נכבדים ושבחים כה מפליגים, שחוזרים אליהם כיום כבומרנג הפוך ומהופך. שכן, סגידת המתיישבים לשרון ביססה את מעמדו בימין ובה בעת החמירה את שיגעון הגדלות שמאז ומתמיד אפיין את אישיותו.
בחסות התקשורת המובילה ממשיך שרון לבעוט בכל העומד בדרכו, אך המאפיינים הפסיכוטיים של התנהגותו מחלחלים לתודעת הציבור. ניחוח פינוקי התקשורת והשמאל מעבירים את שרון על דעתו עד כדי אובדן מעצורים מוחלט. בשחצנות זחוחה האופיינית למומרים, מאיים שרון על הימין ועל המתנחלים אשר העניקו לו את עוצמתו הפוליטית. כנסיכו החדש של השמאל, מאבד מלך הביטחון וההתיישבות את שארית צניעותו ואת זהירותו.
כאמור, הציבור חש במוזרויות המשתקפות מתוך התנהלות שרון וחבורתו. בעוד שרון מוקיע את המתנחלים והימין, הולך ומתרחב מעגל האזרחים המפקפקים בכשירותו הנפשית של ראש הממשלה. הדרמה הקולנועית ההיסטורית "טירופו של המלך ג'ורג' השלישי" יכולה לשמש כאלגוריה מאלפת לטרגדיה של ממשל שרון.
לשכת ראש הממשלה מנסה ליצור את הרושם שההתנגדות למדיניות שרון מוגבלת אך ורק לחוגי המתנחלים ו"הימין הקיצוני", אך זאת היא תעמולת כזב הנשלפת מתוך קופת השרצים של ממשלת ה"התנתקות".
בתגובה למאמריי ומכתביי המתפרסמים בעיתונות אני מקבל טלפונים מאזרחים המזדהים עם ביקורתי הנוקבת נגד הפקרותו השלטונית של ראש הממשלה. האנשים המתקשרים אליי אינם מזוהים בדרך כלל עם הימין או עם זיקה פוליטית כלשהי. תחושת הסכנה הגלומה בממשל שרון היא זו המעוררת אותם מאדישותם. למרות שאינם מורגלים בפעילות ציבורית, הם מביעים את רצונם להירתם לכל מהלך אזרחי שיסכל את ההתנתקות ויביא להדחתו של שרון.
ככל שראש הממשלה שועט לקראת מימוש תוכניתו באמצעות מהלכים רודניים ומניפולטיביים, כך גוברת התסיסה בציבור הרחב ומגיעה לסף רתיחה. מכאן שהתרעות ראשי יש"ע על סכנת מלחמת אחים אינן צומחות מהחלל הריק, והן אכן מבטאות את תחושות ההתמרמרות, הזעם והדאגה שהולכות וגואות בקרב העם.
כבר עתה זכאי שרון לתואר המפוקפק של ראש הממשלה הנורא ביותר שכיהן במדינת ישראל. הוא אחראי למחדל הביטחוני המתמשך, שגובה מחיר אנושי ונפשי כבד מהציבור ואשר דרדר את תושבי שדרות למהלך ייאוש של דרישת התפנות מעירם. הוא אינו מצליח להתמודד עם סבך הבעיות החברתיות והכלכליות שרק הולכות ומחריפות. השלטון המקומי קרס, ואין מושיע. נתוניה המעודדים של הצמיחה הכלכלית מלמדים על העמקת הפער בין האוליגרכיה העשירה לציבור העני. המעגל המתרחב של נזקקים יעבור את החגים בסיועם של ארגוני חסד פרטיים המתנהלים על בסיס התנדבותי. הפשיעה גוברת, והשחיתות כבר הפכה לנגע.
המדינה קורסת תחת עול בעיותיה הקיומיות והמתחים החברתיים המתלווים אליהן. במצב כה נפיץ, בוחר ראש הממשלה לדהור בפראות למימוש תוכניתו הסהרורית המשסעת את העם וגוררת אותו לאסון לאומי. למרות תאוות העקירה המעוורת את עיני מחנה השלום, רבים ממצביעיו המסורתיים של השמאל מתחילים לחוש את הסכנה הטמונה בדחפיו הבלתי נשלטים של שרון.
בלשכת ראש הממשלה מכינים את ההתנתקות, אך התנתקות לא תהיה. ייתכן שייעשה ניסיון לכפות את ההתנתקות, אך ניסיון כזה, עלול חלילה להתמוסס לתוך מלחמת אזרחים. שכן, תוכנית ההתנתקות משוללת כל היגיון אסטרטגי, לאומי ומוסרי, והעם יתקומם נגדה מכורח המציאות.
הניסיון ההיסטורי מלמד על לקחיהם המרים של עמים שהוקרבו על מזבח העיוורון המגלומני של שליטיהם העריצים. רק הדחתו של שרון בעוד מועד תוכל למנוע גורל טרגי דומה מאזרחי מדינת ישראל.