שנת תשס"ה, שבפתחה אנו ניצבים, צפויה להיות קשה הרבה יותר מקודמותיה. בחזית אנו נכנסים לשנה החמישית של מלחמת אוסלו, מלחמה שישראל הרשמית טרם נתנה לה שם, מכיוון שאיננה רוצה להכיר בה כבמלחמה על כל המשתמע מכך, ובמיוחד החובה לנצח בה. בעורף, דווקא אריאל שרון הוא המוביל מסע נחוש להרס ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כאשר 22 היישובים של רצועת עזה וצפון השומרון הם רק המנה הראשונה במסגרת המדיניות של שטחים תמורת טרור.
המאבק המתפתח איננו מאבק על הישרדותם של אותם 22 יישובים; הוא אף איננו מאבק של תושבי יש"ע על בתיהם. הוא מאבק על עצם הקיום ועל זכות הקיום של מדינת ישראל בארץ ישראל.
התייחסות כזו למאבק הקשה הצפוי מחייבת שידוד מערכות ושינוי משמעותי הן באסטרטגיה והן בשפה שבהן משתמשים להצלת הציונות. נראה שהאסטרטגיה שננקטה עד היום אינה יכולה להציל, ובמידה רבה אף משמשת נשק בידי מתנגדי ההתיישבות.
רצח האופי, כמו גם ההסתה למלחמת אחים, הנעשים על ידי השמאל הקיצוני, על ח"כיו ועיתונאיו, שהתגייסו למען אריאל שרון, יקיר השמאל, מנסים לבודד את "המתנחלים": להציגם כ-2% המנסים לכפות את רצונם ואף לכפות מציאות של מלחמת נצח על 98% הנותרים של הישראלים; להציגם כמדינת מתנחלים טפילית החיה על חשבון כספה ודמה של מדינת ישראל; להציגם כציבור דתי המונהג על ידי רבנים קיצוניים ומשיחיים, המנסים להפוך את ישראל ממדינה דמוקרטית נאורה למדינת הלכה חשוכה.
למרבה הצער, האסטרטגיה והשפה הננקטות על ידי המחנה הציוני משחקות לעתים קרובות לידיהם של מתנגדי ההתיישבות ומחזקות את טיעוניהם:
כאשר הגוף המוביל את המאבק הוא מועצת יש"ע, כלומר מועצת היישובים היהודיים שמעבר ל"קו הירוק", הדבר לא רק מנציח קו זה, אלא גם מציג את המאבק ככזה של היושבים מעבר לו, ומציג מיליוני יהודים החיים בתוך הקו כאילו אין זה גם מאבקם. עם כל הערכתי למועצת יש"ע ולעומד בראשה, אסטרטגיה זו עלולה להיות בעוכריו של המאבק הקיומי. גם אם עיקר המשאבים וכוח האדם המועמדים לרשות המאבק מקורם במועצת יש"ע, התייצבותה בקו הקדמי והעימות התקשורתי בינה לבין שאר הישראלים משרתים דווקא את מתנגדי ההתיישבות, המנסים כאמור להציג את ההתיישבות כמיעוט מבוטל המנסה לכפות דעתו על הרוב המכריע.
כאשר השפה שבה מוצגים הטיעונים היא "מפד"לית", כאשר ההפגנות ההמוניות הן ברוח "עוצו עצה ותופר", כאשר הסממנים הדתיים הם השולטים בכיפה, הדבר מרתיע את הרוב החילוני התומך בהתיישבות מלהצטרף. אין הכוונה לרוב המפגינים אלא לאופי האירועים. נעם ארנון לדוגמא כבר מבין זאת; רבים וטובים ככל הנראה לעולם לא יבינו זאת.
כאשר אופי המאבק הוא כזה המותיר אפילו את הרוב החילוני ביש"ע (מדוע לא להדגיש עובדה זו?) מחוץ למאבק, קשה מאד לשדר לשאר הישראלים כי מדובר במאבק של רוב אזרחי ישראל על מדינתם, ולא על "כיבושיה".
כאשר המאבק הוא בעיקרו מתגונן, הוא משדר חולשה: מדוע לא לדרוש מן השמאל בראשות שרון שחוק הפינוי-פיצוי יתייחס גם ליישובים ערביים ולא רק ליישובים יהודיים? מדוע לא לדרוש משרון יקיר השמאל, המשתוקק לפנות 22 יישובים יהודיים, לפנות קודם, או אפילו במקביל, 22 יישובים ערביים? מדוע לא לדרוש משר הביטחון שאול מופז ומשר המשטרה גדעון עזרא (שניהם מתנחלים בהתנחלות אדומת-הגגות כוכב יאיר שהוקמה כטריז מנקר עיניים בין טירה, טייבה וקלקיליה) לפנות קודם את עצמם ואת יישובם, לפני שהם נותנים פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לתתה ושאסור לבצעה, לעקור יהודים מבתיהם? מדוע לא לדרוש ליישם את חוק הפינוי-פיצוי על שדרות ובנותיה, שסבלן יימשך ואף יגבר בעקבות הבריחה?
כאשר התקשורת מציגה סימטריה בין "סרבנים" משמאל לבין סרבנים אפשריים מימין, ואף מתייחסת לראשונים כ"סרבני מצפון" ולאחרונים כמורדים אנטי-דמוקרטיים, חשוב להבהיר: ה"סרבנים" מן השמאל הקיצוני אינם סרבנים אלא עריקים, שאינם משתתפים במלחמה מול האויב, ולפיכך אין קשר בינם לבין המצפון. לעומת זאת סרבנים אפשריים מימין הם הם סרבני המצפון האמיתיים, כי פקודת הטרנספר היא בלתי חוקית בעליל, ומנוגדת למצפון ולמוסר האנושיים.
כאשר התקשורת מנסה לתקוף אנשי ימין על רקע סרבנות אפשרית, יש להפנותה להגדרת גבול הסירוב שנקבעה על ידי אנשי השמאל הקיצוני ועל ידי יקיר השמאל כיום:
o השרים לשעבר יוסי שריד ויאיר צבן כתבו ב"ידיעות אחרונות" ב-27.06.90 "לכל אנשי הטרנספר": "מי שמגרש כפר אחד אנשים, נשים וטף מועד לחולל טרנספר שלם ... אנחנו את פקודת הטרנספר איננו ממלאים, וגם הילדים שלנו וחניכינו אינם ממלאים אותה... היום שבו תינתן פקודת הטרנספר, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל, יהיה גם היום של סירוב פקודה ... לכל מי שהתעניין לדעת מהו הקו האדום שלנו כאן הוא עובר". האם מה שנכון לגבי כפר ערבי אינו ישים גם לגבי כפר יהודי?!
o יקיר השמאל 2004, אריאל שרון, אמר בראיון לערוץ 7 ב-13.07.95, בעיצומו של תהליך אוסלו, את הדברים הבאים, ולא צפה שייאלץ לשמוע אותם היום נגדו: "כמי ששרת בצה"ל שנים רבות אני אומר שחייל חייב למלא פקודות, ואם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו באופן אישי ... להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות, ... אין פה שום נושא של מרד". האם קביעה זו נכונה רק כשראש הממשלה הוא רבין, או גם כשהוא שרון?! אגב, הח"מ וחבריו שמעו באותם ימים מפיו של מדריך הסיורים המעולה, אריק שרון, בגוש קטיף עצמו, הסברים מאלפים על חשיבותו ההתיישבותית והביטחונית של המקום.
עוז לתמורה, כלומר שינוי האסטרטגיה והשפה של המאבק חיוניים להצלחתו. חלקים נרחבים ממגילת העצמאות של מדינת ישראל, המסמך המוסכם והמשותף לכלל אזרחי ישראל, ושאין בו כמעט סממנים דתיים, יכול לשמש כלי חשוב בשפה זו.
בטרם פורענות, יש להקים מנהלת-על, מנהלת התחברות, שתכלול את כל הארגונים המתנגדים להתנתקות, ואשר עיקר תפקידה יהיה להמחיש כי המאבק איננו רק מנת חלקם של המתנחלים ביש"ע, אלא של מיליוני מתנחלים בין הים לירדן, שרובם חילוני. מול מדיניותו של ראש הממשלה יש לומר: הטרנספר לא יעבור. נקודה!
המאבק המתפתח איננו מאבק על הישרדותם של אותם 22 יישובים; הוא אף איננו מאבק של תושבי יש"ע על בתיהם. הוא מאבק על עצם הקיום ועל זכות הקיום של מדינת ישראל בארץ ישראל.
התייחסות כזו למאבק הקשה הצפוי מחייבת שידוד מערכות ושינוי משמעותי הן באסטרטגיה והן בשפה שבהן משתמשים להצלת הציונות. נראה שהאסטרטגיה שננקטה עד היום אינה יכולה להציל, ובמידה רבה אף משמשת נשק בידי מתנגדי ההתיישבות.
רצח האופי, כמו גם ההסתה למלחמת אחים, הנעשים על ידי השמאל הקיצוני, על ח"כיו ועיתונאיו, שהתגייסו למען אריאל שרון, יקיר השמאל, מנסים לבודד את "המתנחלים": להציגם כ-2% המנסים לכפות את רצונם ואף לכפות מציאות של מלחמת נצח על 98% הנותרים של הישראלים; להציגם כמדינת מתנחלים טפילית החיה על חשבון כספה ודמה של מדינת ישראל; להציגם כציבור דתי המונהג על ידי רבנים קיצוניים ומשיחיים, המנסים להפוך את ישראל ממדינה דמוקרטית נאורה למדינת הלכה חשוכה.
למרבה הצער, האסטרטגיה והשפה הננקטות על ידי המחנה הציוני משחקות לעתים קרובות לידיהם של מתנגדי ההתיישבות ומחזקות את טיעוניהם:
כאשר הגוף המוביל את המאבק הוא מועצת יש"ע, כלומר מועצת היישובים היהודיים שמעבר ל"קו הירוק", הדבר לא רק מנציח קו זה, אלא גם מציג את המאבק ככזה של היושבים מעבר לו, ומציג מיליוני יהודים החיים בתוך הקו כאילו אין זה גם מאבקם. עם כל הערכתי למועצת יש"ע ולעומד בראשה, אסטרטגיה זו עלולה להיות בעוכריו של המאבק הקיומי. גם אם עיקר המשאבים וכוח האדם המועמדים לרשות המאבק מקורם במועצת יש"ע, התייצבותה בקו הקדמי והעימות התקשורתי בינה לבין שאר הישראלים משרתים דווקא את מתנגדי ההתיישבות, המנסים כאמור להציג את ההתיישבות כמיעוט מבוטל המנסה לכפות דעתו על הרוב המכריע.
כאשר השפה שבה מוצגים הטיעונים היא "מפד"לית", כאשר ההפגנות ההמוניות הן ברוח "עוצו עצה ותופר", כאשר הסממנים הדתיים הם השולטים בכיפה, הדבר מרתיע את הרוב החילוני התומך בהתיישבות מלהצטרף. אין הכוונה לרוב המפגינים אלא לאופי האירועים. נעם ארנון לדוגמא כבר מבין זאת; רבים וטובים ככל הנראה לעולם לא יבינו זאת.
כאשר אופי המאבק הוא כזה המותיר אפילו את הרוב החילוני ביש"ע (מדוע לא להדגיש עובדה זו?) מחוץ למאבק, קשה מאד לשדר לשאר הישראלים כי מדובר במאבק של רוב אזרחי ישראל על מדינתם, ולא על "כיבושיה".
כאשר המאבק הוא בעיקרו מתגונן, הוא משדר חולשה: מדוע לא לדרוש מן השמאל בראשות שרון שחוק הפינוי-פיצוי יתייחס גם ליישובים ערביים ולא רק ליישובים יהודיים? מדוע לא לדרוש משרון יקיר השמאל, המשתוקק לפנות 22 יישובים יהודיים, לפנות קודם, או אפילו במקביל, 22 יישובים ערביים? מדוע לא לדרוש משר הביטחון שאול מופז ומשר המשטרה גדעון עזרא (שניהם מתנחלים בהתנחלות אדומת-הגגות כוכב יאיר שהוקמה כטריז מנקר עיניים בין טירה, טייבה וקלקיליה) לפנות קודם את עצמם ואת יישובם, לפני שהם נותנים פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לתתה ושאסור לבצעה, לעקור יהודים מבתיהם? מדוע לא לדרוש ליישם את חוק הפינוי-פיצוי על שדרות ובנותיה, שסבלן יימשך ואף יגבר בעקבות הבריחה?
כאשר התקשורת מציגה סימטריה בין "סרבנים" משמאל לבין סרבנים אפשריים מימין, ואף מתייחסת לראשונים כ"סרבני מצפון" ולאחרונים כמורדים אנטי-דמוקרטיים, חשוב להבהיר: ה"סרבנים" מן השמאל הקיצוני אינם סרבנים אלא עריקים, שאינם משתתפים במלחמה מול האויב, ולפיכך אין קשר בינם לבין המצפון. לעומת זאת סרבנים אפשריים מימין הם הם סרבני המצפון האמיתיים, כי פקודת הטרנספר היא בלתי חוקית בעליל, ומנוגדת למצפון ולמוסר האנושיים.
כאשר התקשורת מנסה לתקוף אנשי ימין על רקע סרבנות אפשרית, יש להפנותה להגדרת גבול הסירוב שנקבעה על ידי אנשי השמאל הקיצוני ועל ידי יקיר השמאל כיום:
o השרים לשעבר יוסי שריד ויאיר צבן כתבו ב"ידיעות אחרונות" ב-27.06.90 "לכל אנשי הטרנספר": "מי שמגרש כפר אחד אנשים, נשים וטף מועד לחולל טרנספר שלם ... אנחנו את פקודת הטרנספר איננו ממלאים, וגם הילדים שלנו וחניכינו אינם ממלאים אותה... היום שבו תינתן פקודת הטרנספר, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל, יהיה גם היום של סירוב פקודה ... לכל מי שהתעניין לדעת מהו הקו האדום שלנו כאן הוא עובר". האם מה שנכון לגבי כפר ערבי אינו ישים גם לגבי כפר יהודי?!
o יקיר השמאל 2004, אריאל שרון, אמר בראיון לערוץ 7 ב-13.07.95, בעיצומו של תהליך אוסלו, את הדברים הבאים, ולא צפה שייאלץ לשמוע אותם היום נגדו: "כמי ששרת בצה"ל שנים רבות אני אומר שחייל חייב למלא פקודות, ואם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו באופן אישי ... להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות, ... אין פה שום נושא של מרד". האם קביעה זו נכונה רק כשראש הממשלה הוא רבין, או גם כשהוא שרון?! אגב, הח"מ וחבריו שמעו באותם ימים מפיו של מדריך הסיורים המעולה, אריק שרון, בגוש קטיף עצמו, הסברים מאלפים על חשיבותו ההתיישבותית והביטחונית של המקום.
עוז לתמורה, כלומר שינוי האסטרטגיה והשפה של המאבק חיוניים להצלחתו. חלקים נרחבים ממגילת העצמאות של מדינת ישראל, המסמך המוסכם והמשותף לכלל אזרחי ישראל, ושאין בו כמעט סממנים דתיים, יכול לשמש כלי חשוב בשפה זו.
בטרם פורענות, יש להקים מנהלת-על, מנהלת התחברות, שתכלול את כל הארגונים המתנגדים להתנתקות, ואשר עיקר תפקידה יהיה להמחיש כי המאבק איננו רק מנת חלקם של המתנחלים ביש"ע, אלא של מיליוני מתנחלים בין הים לירדן, שרובם חילוני. מול מדיניותו של ראש הממשלה יש לומר: הטרנספר לא יעבור. נקודה!