ערב יום הכיפורים אני רוצה לבקש סליחה מעובדי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות. גם אני אשם. אנשים לא קיבלו משכורת חודשים על חודשים, הגיעו עד פת לחם, פשטו יד. ולי יש טור בעיתון ואף פעם לא כתבתי עליהם. בחודשים האלה נפגשתי עם אנשים, השתתפתי בדיונים, פה ושם אפילו נתנו לי להגיד משהו בטלוויזיה, ואני דיברתי על אלף נושאים ולא על זה. אפילו לא פעם אחת. הייתי צריך לכתוב על זה לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא כל שבוע שוב ושוב בלי הפסקה, כמו קאטו הזקן, עד שהמשכורת תשולם. סליחה שלא עשיתי את זה. אני מתבייש.
לא היינו צריכים לחכות עשרה חודשים עד שהשופט אדלר יאמר לנו שזה בלתי נסבל, ולא היה מותר לנו לשתוק עד השביתה הגדולה כדי להסכים לגמרי עם עמיר פרץ ששכרם של העובדים צריך להיות משולם בלי שום תנאי ובלי שום אבל. אחרי שהעבודה נעשתה אין שום תירוצים ושום ויכוחים. המעסיק חייב לשלם לעובד את שכרו מייד.
רק חבל שבפועל הוא עשה להיפך. מרוב רצון להתעמת עם נתניהו, עמיר פרץ למעשה התייצב לימין המעסיק שלא משלם שכר, ונתן לגיטימציה למעסיקים לתת לעובדיהם תירוצים במקום משכורות. מי המעסיק של העובדים האלה? לא אני, למרות שכאמור הייתי יכול לעשות למענם יותר ממה שעשיתי. גם עמיר פרץ היה יכול לעשות למענם יותר, ויותר מוקדם, אבל ברור שלא הוא האיש שהיה צריך לשלם ולא שילם. גם הממשלה ושר האוצר היו יכולים לעשות למען העובדים יותר, אבל גם הם לא המעסיק. מי שהיה חייב לשלם ולא שילם הוא ראש העיר. הוא המעביד שלהם.
הפכו את הקערה
אולי יש לראש העיר תביעות וטענות צודקות כלפי האוצר, אולי יש לו תירוצים טובים למה הוא לא שילם, אבל הרי הסכמנו שמשכורת צריך לשלם בלי שום תירוצים. הוא המעסיק. הוא זה שהפך את העובדים לבני ערובה בוויכוח שלא נוגע להם, ושבו הוא אולי צודק ואולי לא צודק, אבל גם אם הוא צודק אין לו רשות לא לשלם משכורת. הוא זה שעליו אומרת ההסתדרות: יש לך עובדים? אתה חייב לשלם להם. אם אין לך כסף זה לא מעניין את העובדים. תמכור את המכוניות של העירייה, תסגור את העיר, תעשה שביתת רעב, או שתתפטר. אין דבר כזה להמשיך בחיים כרגיל, כאשר עובדים שלך לא קיבלו משכורת.
איך קרה שהפכו לנו את הקערה על פיה, עד כדי כך שאנחנו רואים את העובדים וההסתדרות עומדים עם ראש העיר, בהפגנה נגד שר האוצר. הרי העובדים היו צריכים לעמוד עם שר האוצר בהפגנה נגד ראש העיר. התשובה לזה היא לא רק פוליטיקה של ההסתדרות מול הליכוד, ולא רק אגו של יו"ר ההסתדרות מול שר האוצר. בעצם כל המחלוקת ההשקפתית בין השמאל והימין הקלאסי מסתתרת מאחורי העץ הזה.
הסליחה בניגוד לצדק
ברגע סיום השביתה, עמיר פרץ אמר: "גמרנו להלחם על הצדקה, עכשיו נתחיל להלחם על הצדק". והוא מתכוון לשוויון, לסגירת הפער החברתי, לעמידה על זכויותיהם של החלשים. כל זה יפה מאוד, אבל לא צדק. שוויון איננו צדק. חמלה איננה צדק. הפער הוא צדק. הצדק הוא שמי שמייצר הרבה, ולומד הרבה, ויוזם ומקים ומרחיב ירוויח הרבה. ואילו מי שמייצר מעט, ולא לוקח אחריות, ועושה כל ימיו מלאכה פשוטה אחת - ירוויח מעט. הצדק הוא שהראשון יהיה עשיר והשני יהיה עני. יותר מזה: הצדק הוא שמי שלא עובד בכלל ימות ברעב. אלא שהעולם לא יכול להתקיים ממידת הצדק.
הצדק יכול להרשות לעצמו שמישהו ימות ברעב, החברה לא. החברה לא יכולה להתקיים על פי הצדק. לכן יש צדקה. והצדקה היא חובה, שהרי העולם לא יכול להתקיים בלעדיה, ובכל זאת היא חסד ולא צדק. כל כולו של יום כיפור קיים כדי להזכיר לנו את זה. הסליחה והמחילה הם רעיונות המנוגדים לצדק. אם אתה הולך על פי הצדק, אין סליחה ואין כפרה. בתחילה הייתה המחשבה לברוא את העולם במידת הדין. ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, וצירף אליה את מידת הרחמים.
ואם תאמרו: "אם זו חובה, מה איכפת לי אם זה מן הצדק או מן הצדקה, בשורה התחתונה יהיה שוויון, ומוטל על המדינה ליישם אותו". יש הבדל עצום: רעיון הצדקה מבוסס על חובה ואילו רעיון השוויון מבוסס על זכות. הצדקה היא חובה של העשיר ולא זכות של העני, ובאופן כללי יש הבדל ענק בין תרבות שסובבת סביב המילה "זכות" לבין תרבות שסובבת סביב המילה "חובה". החסד והרחמים, הסליחה והמחילה, הצדקה והנתינה, ממלאים את חלל העולם הבנוי סביב חובות האדם, ונעדרים מחללו של העולם הבנוי על זכויות האדם. המדינה אמורה לבוא במקומם. אבל היא לא יכולה, והיא לעולם לא תוכל.
לא היינו צריכים לחכות עשרה חודשים עד שהשופט אדלר יאמר לנו שזה בלתי נסבל, ולא היה מותר לנו לשתוק עד השביתה הגדולה כדי להסכים לגמרי עם עמיר פרץ ששכרם של העובדים צריך להיות משולם בלי שום תנאי ובלי שום אבל. אחרי שהעבודה נעשתה אין שום תירוצים ושום ויכוחים. המעסיק חייב לשלם לעובד את שכרו מייד.
רק חבל שבפועל הוא עשה להיפך. מרוב רצון להתעמת עם נתניהו, עמיר פרץ למעשה התייצב לימין המעסיק שלא משלם שכר, ונתן לגיטימציה למעסיקים לתת לעובדיהם תירוצים במקום משכורות. מי המעסיק של העובדים האלה? לא אני, למרות שכאמור הייתי יכול לעשות למענם יותר ממה שעשיתי. גם עמיר פרץ היה יכול לעשות למענם יותר, ויותר מוקדם, אבל ברור שלא הוא האיש שהיה צריך לשלם ולא שילם. גם הממשלה ושר האוצר היו יכולים לעשות למען העובדים יותר, אבל גם הם לא המעסיק. מי שהיה חייב לשלם ולא שילם הוא ראש העיר. הוא המעביד שלהם.
הפכו את הקערה
אולי יש לראש העיר תביעות וטענות צודקות כלפי האוצר, אולי יש לו תירוצים טובים למה הוא לא שילם, אבל הרי הסכמנו שמשכורת צריך לשלם בלי שום תירוצים. הוא המעסיק. הוא זה שהפך את העובדים לבני ערובה בוויכוח שלא נוגע להם, ושבו הוא אולי צודק ואולי לא צודק, אבל גם אם הוא צודק אין לו רשות לא לשלם משכורת. הוא זה שעליו אומרת ההסתדרות: יש לך עובדים? אתה חייב לשלם להם. אם אין לך כסף זה לא מעניין את העובדים. תמכור את המכוניות של העירייה, תסגור את העיר, תעשה שביתת רעב, או שתתפטר. אין דבר כזה להמשיך בחיים כרגיל, כאשר עובדים שלך לא קיבלו משכורת.
איך קרה שהפכו לנו את הקערה על פיה, עד כדי כך שאנחנו רואים את העובדים וההסתדרות עומדים עם ראש העיר, בהפגנה נגד שר האוצר. הרי העובדים היו צריכים לעמוד עם שר האוצר בהפגנה נגד ראש העיר. התשובה לזה היא לא רק פוליטיקה של ההסתדרות מול הליכוד, ולא רק אגו של יו"ר ההסתדרות מול שר האוצר. בעצם כל המחלוקת ההשקפתית בין השמאל והימין הקלאסי מסתתרת מאחורי העץ הזה.
הסליחה בניגוד לצדק
ברגע סיום השביתה, עמיר פרץ אמר: "גמרנו להלחם על הצדקה, עכשיו נתחיל להלחם על הצדק". והוא מתכוון לשוויון, לסגירת הפער החברתי, לעמידה על זכויותיהם של החלשים. כל זה יפה מאוד, אבל לא צדק. שוויון איננו צדק. חמלה איננה צדק. הפער הוא צדק. הצדק הוא שמי שמייצר הרבה, ולומד הרבה, ויוזם ומקים ומרחיב ירוויח הרבה. ואילו מי שמייצר מעט, ולא לוקח אחריות, ועושה כל ימיו מלאכה פשוטה אחת - ירוויח מעט. הצדק הוא שהראשון יהיה עשיר והשני יהיה עני. יותר מזה: הצדק הוא שמי שלא עובד בכלל ימות ברעב. אלא שהעולם לא יכול להתקיים ממידת הצדק.
הצדק יכול להרשות לעצמו שמישהו ימות ברעב, החברה לא. החברה לא יכולה להתקיים על פי הצדק. לכן יש צדקה. והצדקה היא חובה, שהרי העולם לא יכול להתקיים בלעדיה, ובכל זאת היא חסד ולא צדק. כל כולו של יום כיפור קיים כדי להזכיר לנו את זה. הסליחה והמחילה הם רעיונות המנוגדים לצדק. אם אתה הולך על פי הצדק, אין סליחה ואין כפרה. בתחילה הייתה המחשבה לברוא את העולם במידת הדין. ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, וצירף אליה את מידת הרחמים.
ואם תאמרו: "אם זו חובה, מה איכפת לי אם זה מן הצדק או מן הצדקה, בשורה התחתונה יהיה שוויון, ומוטל על המדינה ליישם אותו". יש הבדל עצום: רעיון הצדקה מבוסס על חובה ואילו רעיון השוויון מבוסס על זכות. הצדקה היא חובה של העשיר ולא זכות של העני, ובאופן כללי יש הבדל ענק בין תרבות שסובבת סביב המילה "זכות" לבין תרבות שסובבת סביב המילה "חובה". החסד והרחמים, הסליחה והמחילה, הצדקה והנתינה, ממלאים את חלל העולם הבנוי סביב חובות האדם, ונעדרים מחללו של העולם הבנוי על זכויות האדם. המדינה אמורה לבוא במקומם. אבל היא לא יכולה, והיא לעולם לא תוכל.