במסגרת תוכנית הערוץ הראשון "מהיום למחר", ששודרה ביום רביעי 22.09.2004 בהנחייתו של דוד ויצטום, יוחד חלקה של התוכנית ללקחי מלחמת יום כיפור. לצורך זה נערך ריאיון עם ד"ר שמואל גורדון, שהוצג כאיש אקדמיה מאוניברסיטת תל אביב.
את הלקח העיקרי, שהפיק ד"ר גורדון ממחדל יום כיפור, ניתן לתמצת במשפט קצר: מדינת ישראל אינה רשאית לשקוע בקיבעון של סטטוס קוו, ולכן היא חייבת ליזום מהלכים מדיניים. כהמחשה למסקנתו הציג המרואיין את התקדימים ההיסטוריים של בגין שהחזיר את סיני ושל רבין שנכנס לתהליך אוסלו, וכן ציין בחיוב את שרון היוזם כיום את "ההתנתקות". מה בעצם אומר לנו הדוקטור המלומד? כדי להימנע ממצב של סטטוס קוו, חייבת ישראל ליזום מהלכי התכווצות עצמית. מכאן שד"ר גורדון משתמש בלקחי אותו מחדל, שנבע מהקונספציה, כקרש קפיצה לגיבושה של קונספציה חדשה הטומנת בחובה את המחדל הבא.
הנה כי כן, על מנת לגבש תזה כה מופרכת, שעליבותה מעוררת מחשבות נוגות לגבי המתרחש בהיכלות האקדמיה, נצרך "המומחה" לאמצעים מופלגים של תארים אקדמיים, התעמקות במחקרים יומרניים וניצולם של משאבים אוניברסיטאיים. כאילו לא די בכך, הוא גם מקבל שכר, זוכה להשתתפות בכנסים ומורשה ללהג בפני סטודנטים.
שליפת סמרטוטים אינטלקטואליים ממרתפיה המעופשים של האקדמיה היא ללא ספק מומחיותו הבלעדית של הערוץ הראשון. מסתבר ששום פטפטת אקדמית שוב אינה יכולה לנער את זחיחותם של מנחי הטלוויזיה הממלכתית. כיתר עמיתיו בערוץ הראשון, ספג גם דוד ויצטום בשלווה מלכותית את התזה "הגאונית" של ד"ר גורדון, המשיך את הריאיון בנימה עניינית ולא סבר שיש להקשות על השרלטן.
בכל מערכת תקשורתית בריאה היה המנחה פורץ בצחוק למשמע התזה הטרגיקומית של ד"ר גורדון הדוגל בהפקרת משאבים לאומיים כפתרון ל"בעיית" סטטוס קוו מדיני. לא רק שדוד ויצטום לא צחק, הוא גם לא העז להקשות על המומחה, ולו במקצת, בעניין לקח אוסלו. שהרי, מתוך חתירה לשבור את הסטטוס קוו יזמה ממשלת אוסלו את התהליך המדיני, ומאז הולכת מדינת ישראל ומסתבכת בכל תחום של חייה הממלכתיים.
מנחה התוכנית גם לא הפנה את תשומת ליבו של ד"ר גורדון למציאות העצובה המלמדת כי מאז שהחל תהליך התכווצותה הטריטוריאלית, מאבדת ישראל את יוקרתה הבינלאומית. ככל שהיא מתפתלת במלכודת ההסכמים המדיניים, הולך ונשחק מעמדה האסטרטגי של ישראל, אויביה רוחשים לה בוז עמוק, היא מתקשה לגונן על אזרחיה, היא נתפשת בתודעת העולם כאפיזודה חולפת, והאנטישמיות העולמית מרימה ראש.
מטבע הדברים כורך הדוקטור את "ההתנתקות", שאינה משולבת בשום מו"מ מדיני, יחד עם הסכמים מדיניים שגררו וויתורים טריטוריאליים למען "השלום". שכן, מבחינתו של ד"ר גורדון ההישג הלאומי, שאמור להיות גלום בויתורים טריטוריאליים, אינו רלוונטי. על פי המסורת האקדמית הנהוגה בישראל, מחויב ד"ר גורדון לאקסיומה פולחנית אחת ויחידה - יש להתכווץ בכל מחיר למען שינוי הסטטוס קוו. מכאן, ש"ההתנתקות" היא גולת הכותרת של התזה "המופלאה". שהרי, שום הגיון ביטחוני, קיומי ומוסרי לא גלום ב"התנתקות", ו"סגולתה" היחידה היא אכן שינוי הסטטוס קוו.
מתוך טעמים צפויים של נוחיות אידיאולוגית, התעלמו דוד ויצטום ומרואיינו מהאסטרטגיה ההגיונית היחידה המתחייבת מתוך אותה תזה אקדמית של שבירת הסטטוס קוו. שכן, בניגוד לנטישה מבוהלת של טריטוריות, בנוסח הבריחה מלבנון והנסיגה המתוכננת מגוש קטיף, ניתן להפוך סטטוס קוו שברירי לעובדה מדינית מוצקה על ידי סיפוח שטחים ששוחררו במלחמות מגן ועיבוים ההתיישבותי, כפי שעשתה הציונות מאז ומעולם. זאת בנוסף להפקת הלקחים הצבאיים האמיתיים המתחייבים ממלחמת יום כיפור, שהייתה כרוניקה של קריסה ביטחונית.
המימסד האקדמי מתגייס בכל דרך אפשרית למען האצת תהליך התכווצותה של מדינת ישראל והחרבתן של קהילות יהודיות. כנציג מובהק של הניוון האקדמי, ד"ר שמואל גורדון משולל כלים אינטלקטואליים לניתוח ביקורתי של לקחי מלחמת יום כיפור. כל מסקנותיו של איש אקדמיה מהזן החביב על הערוץ הראשון תובלנה בדרכים דמגוגיות ועקלקלות לעידוד מהלכים הרי-אסון ואנטי-אסטרטגיים דוגמת "ההתנתקות".
אשר על כן, אם בלקחי מלחמת יום כיפור עסקינן, אזי מאליו מצטייר מצבו העגום של המימסד האקדמי השרוי במצולותיו של אותו משבר ערכים, שבו לקתה הנהגת המדינה על סף אותה מלחמה נוראה. הנהגת המדינה, שכשלה בהפקת לקחי המחדל, שוב שוקעת לתוך מדמנת השחיתות, ההפקרות והחידלון, אשר כאז כן עתה מנוצלים ביעילות על ידי אויבי ישראל. במקום להתקומם נגד מחדלי ההנהגה ובמקום לדרבן אותה להתנער מרפיונה האובדני, עושים אנשי האקדמיה והתקשורת יד אחת ומושכים את ההנהגה והמדינה אל המצולות.
את הלקח העיקרי, שהפיק ד"ר גורדון ממחדל יום כיפור, ניתן לתמצת במשפט קצר: מדינת ישראל אינה רשאית לשקוע בקיבעון של סטטוס קוו, ולכן היא חייבת ליזום מהלכים מדיניים. כהמחשה למסקנתו הציג המרואיין את התקדימים ההיסטוריים של בגין שהחזיר את סיני ושל רבין שנכנס לתהליך אוסלו, וכן ציין בחיוב את שרון היוזם כיום את "ההתנתקות". מה בעצם אומר לנו הדוקטור המלומד? כדי להימנע ממצב של סטטוס קוו, חייבת ישראל ליזום מהלכי התכווצות עצמית. מכאן שד"ר גורדון משתמש בלקחי אותו מחדל, שנבע מהקונספציה, כקרש קפיצה לגיבושה של קונספציה חדשה הטומנת בחובה את המחדל הבא.
הנה כי כן, על מנת לגבש תזה כה מופרכת, שעליבותה מעוררת מחשבות נוגות לגבי המתרחש בהיכלות האקדמיה, נצרך "המומחה" לאמצעים מופלגים של תארים אקדמיים, התעמקות במחקרים יומרניים וניצולם של משאבים אוניברסיטאיים. כאילו לא די בכך, הוא גם מקבל שכר, זוכה להשתתפות בכנסים ומורשה ללהג בפני סטודנטים.
שליפת סמרטוטים אינטלקטואליים ממרתפיה המעופשים של האקדמיה היא ללא ספק מומחיותו הבלעדית של הערוץ הראשון. מסתבר ששום פטפטת אקדמית שוב אינה יכולה לנער את זחיחותם של מנחי הטלוויזיה הממלכתית. כיתר עמיתיו בערוץ הראשון, ספג גם דוד ויצטום בשלווה מלכותית את התזה "הגאונית" של ד"ר גורדון, המשיך את הריאיון בנימה עניינית ולא סבר שיש להקשות על השרלטן.
בכל מערכת תקשורתית בריאה היה המנחה פורץ בצחוק למשמע התזה הטרגיקומית של ד"ר גורדון הדוגל בהפקרת משאבים לאומיים כפתרון ל"בעיית" סטטוס קוו מדיני. לא רק שדוד ויצטום לא צחק, הוא גם לא העז להקשות על המומחה, ולו במקצת, בעניין לקח אוסלו. שהרי, מתוך חתירה לשבור את הסטטוס קוו יזמה ממשלת אוסלו את התהליך המדיני, ומאז הולכת מדינת ישראל ומסתבכת בכל תחום של חייה הממלכתיים.
מנחה התוכנית גם לא הפנה את תשומת ליבו של ד"ר גורדון למציאות העצובה המלמדת כי מאז שהחל תהליך התכווצותה הטריטוריאלית, מאבדת ישראל את יוקרתה הבינלאומית. ככל שהיא מתפתלת במלכודת ההסכמים המדיניים, הולך ונשחק מעמדה האסטרטגי של ישראל, אויביה רוחשים לה בוז עמוק, היא מתקשה לגונן על אזרחיה, היא נתפשת בתודעת העולם כאפיזודה חולפת, והאנטישמיות העולמית מרימה ראש.
מטבע הדברים כורך הדוקטור את "ההתנתקות", שאינה משולבת בשום מו"מ מדיני, יחד עם הסכמים מדיניים שגררו וויתורים טריטוריאליים למען "השלום". שכן, מבחינתו של ד"ר גורדון ההישג הלאומי, שאמור להיות גלום בויתורים טריטוריאליים, אינו רלוונטי. על פי המסורת האקדמית הנהוגה בישראל, מחויב ד"ר גורדון לאקסיומה פולחנית אחת ויחידה - יש להתכווץ בכל מחיר למען שינוי הסטטוס קוו. מכאן, ש"ההתנתקות" היא גולת הכותרת של התזה "המופלאה". שהרי, שום הגיון ביטחוני, קיומי ומוסרי לא גלום ב"התנתקות", ו"סגולתה" היחידה היא אכן שינוי הסטטוס קוו.
מתוך טעמים צפויים של נוחיות אידיאולוגית, התעלמו דוד ויצטום ומרואיינו מהאסטרטגיה ההגיונית היחידה המתחייבת מתוך אותה תזה אקדמית של שבירת הסטטוס קוו. שכן, בניגוד לנטישה מבוהלת של טריטוריות, בנוסח הבריחה מלבנון והנסיגה המתוכננת מגוש קטיף, ניתן להפוך סטטוס קוו שברירי לעובדה מדינית מוצקה על ידי סיפוח שטחים ששוחררו במלחמות מגן ועיבוים ההתיישבותי, כפי שעשתה הציונות מאז ומעולם. זאת בנוסף להפקת הלקחים הצבאיים האמיתיים המתחייבים ממלחמת יום כיפור, שהייתה כרוניקה של קריסה ביטחונית.
המימסד האקדמי מתגייס בכל דרך אפשרית למען האצת תהליך התכווצותה של מדינת ישראל והחרבתן של קהילות יהודיות. כנציג מובהק של הניוון האקדמי, ד"ר שמואל גורדון משולל כלים אינטלקטואליים לניתוח ביקורתי של לקחי מלחמת יום כיפור. כל מסקנותיו של איש אקדמיה מהזן החביב על הערוץ הראשון תובלנה בדרכים דמגוגיות ועקלקלות לעידוד מהלכים הרי-אסון ואנטי-אסטרטגיים דוגמת "ההתנתקות".
אשר על כן, אם בלקחי מלחמת יום כיפור עסקינן, אזי מאליו מצטייר מצבו העגום של המימסד האקדמי השרוי במצולותיו של אותו משבר ערכים, שבו לקתה הנהגת המדינה על סף אותה מלחמה נוראה. הנהגת המדינה, שכשלה בהפקת לקחי המחדל, שוב שוקעת לתוך מדמנת השחיתות, ההפקרות והחידלון, אשר כאז כן עתה מנוצלים ביעילות על ידי אויבי ישראל. במקום להתקומם נגד מחדלי ההנהגה ובמקום לדרבן אותה להתנער מרפיונה האובדני, עושים אנשי האקדמיה והתקשורת יד אחת ומושכים את ההנהגה והמדינה אל המצולות.