קשים הם . שאלות פשוטות שאצל "הדתי" הרגיל אינן מתעוררות עלולות להיות מכשול קשה, בדרך ובמידה בה בחר, וחלילה להביא לידי ייאוש.
"איפה נעשה שבת? אצל ההורים לא שייך, אמנם הם הקצו עבורי פינה כשרה לאחרונה במטבח. אבל הטלוויזיה פתוחה כל היום. אצל חברים? טוב החברים הישנים אינם בעיר, החדשים כמה פעמים אפשר להעיק על משפחת כהן? שמעתי שיש שבת פו"פ מטעם גוף כלשהו, אבל נורא יקר".
כשרות: רוב הכלים הישנים זו בעיה, צריך לקנות דברים חדשים, להוסיף כיור, לטבול, לסדר, להכשיר, ומה דינם של כלי הפרחים, גם אותם צריך לטבול?
בכלל, השינוי הכניס אותי להוצאות. ואיפה משיגים חולצות עם שרוול עד אחרי המרפק? ולמה אני צריכה להתלבש צנוע יותר מהחברה שאני מתארחת אצלה שהיא דתייה מהבית? השבוע הייתי בשיעור ב"ראש יהודי", איזו חוויה מדהימה היה השיעור, הרגשתי ממש בעולם הבא, אבל למחרת קמתי בדיכאון מהשינה אל עולם אפור, ישן, מיואש ובודד, עצבני וכועס, למה אני לא יכולה להיות יציבה? למה השמחה אינה נמשכת? אמרו לי שמצווה גדולה להיות בשמחה, אבל לא אמרו לי שזו מצווה כל כך קשה... אז איך עושים את זה? ובכלל אני רואה שלא כל הדתיים שמחים, אז אולי אני עושה טעות?
כשהחלטתי ללכת בכיסוי ראש, שמתי כובע בהתחלה, כן, פחדתי מה יגידו החברים בעבודה. המשפחה כבר יודעת עלי מזמן, אבל אני לא צריך את הלעג, התגובות של האחרים. אמנם למדתי עם חברותא שסידרו לי... "ואל יבוש מן המלעיגים", אבל מה לעשות שאני עוד לא כל כך אדוק. אני רק שנה שומר שבת... אתם יודעים מה זה בשבילי, לוותר עם הסיגריות ועל הנסיעות לכינרת בסוף השבוע?
בכלל אני לא מבין איך אני אתחתן במצב הצבירה החדש שלי. מצד אחד מה שהיה קודם, כבר לא רלוונטי. מצד שני, מי יכיר לי אנשים כמוני? לא גדלתי בישיבה או באולפנא, ואין לי ידידות טובות.אז איך הם רוצים שאמצא בת זוג? אתם שואלים למה אני לא הולך לישיבה? וממה אתפרנס? לעזוב את העבודה? אין לי הורים תומכים, ואני כבר לא בן 17, גם הרב שלומד איתי אמר לא להתנתק מהחיים... אז אני לומד קצת בערב, וממפגשים עם כמה חברים שכבר התקדמו...
גם קבלות שבת שמארגנים לנו, ממלאים אותי ונותנים חמצן לכל השבוע, אבל בעצמי אני עוד לא יודע כלום, ורוצה להשתנות ואני בתחילת הדרך... וקשה, כן, אך הרב אמר ש"קשה זה טוב", ואני סומך עליו, אחרת לא הייתי פה... איתכם...
יש מה לעשות. הם עוברים ניסיונות קשים כל יום בדרך העולה בית-אל, ועיקר הקושי הוא הבדידות הגדולה בתהליך. אפשר בהחלט לעזור, בהזמנה לשבת, לאמץ בחום ובחיבה, לסייע בליווי, בלימוד וגם בדברים הקטנים והפשוטים, שלהם אינם פשוטים. תנועת תשובה אינה קמה בזכות כמה מרצים טובים או אפילו בזכות כמה מרכזים רוחניים. תנועת התשובה הציונית תקום בזכות עשרות אלפי בני ובנות תורה , צעירים וצעירים ברוחם, אשר יהיה להם מאד אכפת כל אחד רק מאיש אחד. נכון שקשה בהתחלה להגיע לאיש הזה, אבל זה אפשרי, וזה חשוב וזה נותן כוח לנו יותר מאשר למי שמקבל.
חלק מחשבון הנפש הפרטי והציבורי שלנו מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה, הוא מה עשינו כדי לאהוב ולהאהיב את ד' יתברך. מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא , נקבל על עצמינו לחזור ולהחזיר בתשובה שלימה, ולומר בכוונה : " ברכינו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך..."
שנה טובה.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
"איפה נעשה שבת? אצל ההורים לא שייך, אמנם הם הקצו עבורי פינה כשרה לאחרונה במטבח. אבל הטלוויזיה פתוחה כל היום. אצל חברים? טוב החברים הישנים אינם בעיר, החדשים כמה פעמים אפשר להעיק על משפחת כהן? שמעתי שיש שבת פו"פ מטעם גוף כלשהו, אבל נורא יקר".
כשרות: רוב הכלים הישנים זו בעיה, צריך לקנות דברים חדשים, להוסיף כיור, לטבול, לסדר, להכשיר, ומה דינם של כלי הפרחים, גם אותם צריך לטבול?
בכלל, השינוי הכניס אותי להוצאות. ואיפה משיגים חולצות עם שרוול עד אחרי המרפק? ולמה אני צריכה להתלבש צנוע יותר מהחברה שאני מתארחת אצלה שהיא דתייה מהבית? השבוע הייתי בשיעור ב"ראש יהודי", איזו חוויה מדהימה היה השיעור, הרגשתי ממש בעולם הבא, אבל למחרת קמתי בדיכאון מהשינה אל עולם אפור, ישן, מיואש ובודד, עצבני וכועס, למה אני לא יכולה להיות יציבה? למה השמחה אינה נמשכת? אמרו לי שמצווה גדולה להיות בשמחה, אבל לא אמרו לי שזו מצווה כל כך קשה... אז איך עושים את זה? ובכלל אני רואה שלא כל הדתיים שמחים, אז אולי אני עושה טעות?
כשהחלטתי ללכת בכיסוי ראש, שמתי כובע בהתחלה, כן, פחדתי מה יגידו החברים בעבודה. המשפחה כבר יודעת עלי מזמן, אבל אני לא צריך את הלעג, התגובות של האחרים. אמנם למדתי עם חברותא שסידרו לי... "ואל יבוש מן המלעיגים", אבל מה לעשות שאני עוד לא כל כך אדוק. אני רק שנה שומר שבת... אתם יודעים מה זה בשבילי, לוותר עם הסיגריות ועל הנסיעות לכינרת בסוף השבוע?
בכלל אני לא מבין איך אני אתחתן במצב הצבירה החדש שלי. מצד אחד מה שהיה קודם, כבר לא רלוונטי. מצד שני, מי יכיר לי אנשים כמוני? לא גדלתי בישיבה או באולפנא, ואין לי ידידות טובות.אז איך הם רוצים שאמצא בת זוג? אתם שואלים למה אני לא הולך לישיבה? וממה אתפרנס? לעזוב את העבודה? אין לי הורים תומכים, ואני כבר לא בן 17, גם הרב שלומד איתי אמר לא להתנתק מהחיים... אז אני לומד קצת בערב, וממפגשים עם כמה חברים שכבר התקדמו...
גם קבלות שבת שמארגנים לנו, ממלאים אותי ונותנים חמצן לכל השבוע, אבל בעצמי אני עוד לא יודע כלום, ורוצה להשתנות ואני בתחילת הדרך... וקשה, כן, אך הרב אמר ש"קשה זה טוב", ואני סומך עליו, אחרת לא הייתי פה... איתכם...
יש מה לעשות. הם עוברים ניסיונות קשים כל יום בדרך העולה בית-אל, ועיקר הקושי הוא הבדידות הגדולה בתהליך. אפשר בהחלט לעזור, בהזמנה לשבת, לאמץ בחום ובחיבה, לסייע בליווי, בלימוד וגם בדברים הקטנים והפשוטים, שלהם אינם פשוטים. תנועת תשובה אינה קמה בזכות כמה מרצים טובים או אפילו בזכות כמה מרכזים רוחניים. תנועת התשובה הציונית תקום בזכות עשרות אלפי בני ובנות תורה , צעירים וצעירים ברוחם, אשר יהיה להם מאד אכפת כל אחד רק מאיש אחד. נכון שקשה בהתחלה להגיע לאיש הזה, אבל זה אפשרי, וזה חשוב וזה נותן כוח לנו יותר מאשר למי שמקבל.
חלק מחשבון הנפש הפרטי והציבורי שלנו מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה, הוא מה עשינו כדי לאהוב ולהאהיב את ד' יתברך. מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא , נקבל על עצמינו לחזור ולהחזיר בתשובה שלימה, ולומר בכוונה : " ברכינו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך..."
שנה טובה.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.