סמוך ליום הדין מצא חיים חפר מילים אלה לקטרג על ישראל: "ארץ חמדה, זאת הנראית היום כמקרר ריק מכל חלום וחמלה, מכל תקווה, מכל הרצל והאגדה. ארץ צלמות וכאב ובושה".
"אין חמלה"? ספר זאת, חיים חפר, למסתערב ממג'ב שאימץ 7 ילדים עולים מאתיופיה. ספר זאת לרב אלימלך פורר, שהאימפריה הרפואית שלו, "עזרא למרפא", מטפלת ב-10,000 פניות בחודש. ספר זאת לחנניה צ'וליק, אב ל-12 שאימץ עוד 4 יתומים, ובמטבח ביתו הקים את "עזר מציון" הסעות, מזון, ציוד לחולים ולקשישים. וזו רק דוגמית מתנועת התנדבות עממית ענקית, לימין העני והחלש.
האזן, מר חפר, לפרופסור קלאוס שוואב, נשיא פורום דאווס: "ישראל במקום השני אחר ארה"ב בזכות היכולת הטכנולוגית יוצאת-הדופן שלה... איכות מוסדות המחקר המדעיים שלה במקום הראשון, לפני ארה'ב!" אנחנו כלכלה של 100 מיליארד דולר, גדולה מכל שכנותיה הערביות, חיל האויר שלנו הרביעי בגודלו בעולם, ובישיבות שלנו יש יותר לומדי תורה מכל מה שהיה במזרח אירופה לפני החורבן. עולים אלינו לרגל ללמוד מחקלאות ועד לשיטות לוחמה בשטח בנוי. אפילו ערביי ירושלים נדחקים לתוך חומותיה פן יושארו בחוץ: זו "ארץ בושה"?
ונראה אותך, חיים חפר אומר "אין תקווה" לד"ר שמואל יורפסט שהתעוור מפיגוע בעפולה, חזר לראות בעין אחת, שב למרפאה ואמר : " בשבילי אין אושר גדול יותר מלעזור למטופלים שלי". ולחנה ברט, אם לשבעה, משותקת מפיגוע ירי, שבנתה בית בכפר דרום, ילדה ילד שמיני ואמרה: "מעבר לאושר, זו תחושה של גאוה. האוייבים לא ישברו אותנו". "אין חלום" - לוויקטור קומוזדרז'ניקוב? נער בודד מרוסיה, שנפצע בדולפינריום ואמר לצבא: "לא יתכן שזה יהרוס לי את החלום להתגייס", חלום ההתיישבות ותקוות קיבוץ הגלויות מתו?
"בארץ הצלמוות", מר חפר, התנדב אלי פולנסקי, בן 51, אביה של כוכבה שנרצחה בפיגוע הדריסה באזור, לשרת בצבא את 150 הימים שנותרו לבתו עד לשחרורה, וטייסים, בני משפחות של ניצולי שואה, הטיסו מטוסי אף-15 מעל לאושוויץ במטס של "בדמייך חיי"!
ועל "הרצל והאגדה" תעיד רונית שוקר ממצפה אחיה שליד עלי בשומרון. תאונת עבודה שיתקה את בעלה בכל גופו, והיא, אם ל-5 ילדים, מנהלת 1000 דונם זיתים שנטע בעלה, בית בד גדול ומרכז מבקרים. יום יום נוסעת אל בעלה המשותק: "אנו ממשיכים להיות משפחה מאושרת ושמחה... יש להמשיך ולקוות, עם מוות ופציעה לא צריכים לעצור אידיאל".
חייל מג'ב ממויה טהוי, מעולי אתיופיה, חצץ בגופו בין המוות לבין עשרות קרבנותיה המיועדים של רוצחת מתאבדת. חייל גבעתי, ישראל לוטסי, מנווה דקלים התקשר ערב כיפור, יום לפני מותו "לבקש סליחה" וביקש מאביו להיקבר בגוש קטיף. ניר סמי שנהרג ביחד עמו, נהג לומר:"אהיה קרבי ואמות קרבי, צריך להלחם על הארץ שלנו". דן כהן שנהרג בחברון כתב להוריו: "האנשים נשברים עקב שכול... אתם עלולים להתחרט על דברים שעשיתם או שלא עשיתם... אז רק שתדעו שבאמת עשיתם הכל נכון... אני רוצה להגיד תודה".
איזה מין ארץ היא זו, שגידלה יהלומים כאלה, כמו לקוחים מתוך אפוס אגדה עתיק, עד שלא יאמינו שהם היו באמת "ארץ בושה"?
האוייב הפלסטיני פתח במלחמת הטרור מתוך אמונה שה"צלמוות והכאב" ירוקנו אותנו מ"הרצל והאגדה", "מחלום וחמלה", ויכניעונו. והנה, למרות 1500 נרצחי שלום-אוסלו, עם ישראל גבר על הכאב והצלמוות, תוך שהוא נלחם בו זמנית במשבר כלכלי קשה. הודות לחריצות ולכשרון של 2,3 מליון עובדים, ביחד עם החמלה של עשרות אלפים מתנדבים, הוא הולך ומתגבר על "המקרר הריק", וכשם שהאוייב הפלסטיני הוכה צבאית, כך הכלכלה נעה לקראת משק ייצרני מודרני, הרחק מן הסוציאליזם הטפילי מימי חפר, כאשר נדבות וכספי שנור מילאו את מקררי "החברים" מכל טוב.
האם העם האמיץ הזה ומי שזורע בו מרה שחורה חיים באותה המדינה?
"אין חמלה"? ספר זאת, חיים חפר, למסתערב ממג'ב שאימץ 7 ילדים עולים מאתיופיה. ספר זאת לרב אלימלך פורר, שהאימפריה הרפואית שלו, "עזרא למרפא", מטפלת ב-10,000 פניות בחודש. ספר זאת לחנניה צ'וליק, אב ל-12 שאימץ עוד 4 יתומים, ובמטבח ביתו הקים את "עזר מציון" הסעות, מזון, ציוד לחולים ולקשישים. וזו רק דוגמית מתנועת התנדבות עממית ענקית, לימין העני והחלש.
האזן, מר חפר, לפרופסור קלאוס שוואב, נשיא פורום דאווס: "ישראל במקום השני אחר ארה"ב בזכות היכולת הטכנולוגית יוצאת-הדופן שלה... איכות מוסדות המחקר המדעיים שלה במקום הראשון, לפני ארה'ב!" אנחנו כלכלה של 100 מיליארד דולר, גדולה מכל שכנותיה הערביות, חיל האויר שלנו הרביעי בגודלו בעולם, ובישיבות שלנו יש יותר לומדי תורה מכל מה שהיה במזרח אירופה לפני החורבן. עולים אלינו לרגל ללמוד מחקלאות ועד לשיטות לוחמה בשטח בנוי. אפילו ערביי ירושלים נדחקים לתוך חומותיה פן יושארו בחוץ: זו "ארץ בושה"?
ונראה אותך, חיים חפר אומר "אין תקווה" לד"ר שמואל יורפסט שהתעוור מפיגוע בעפולה, חזר לראות בעין אחת, שב למרפאה ואמר : " בשבילי אין אושר גדול יותר מלעזור למטופלים שלי". ולחנה ברט, אם לשבעה, משותקת מפיגוע ירי, שבנתה בית בכפר דרום, ילדה ילד שמיני ואמרה: "מעבר לאושר, זו תחושה של גאוה. האוייבים לא ישברו אותנו". "אין חלום" - לוויקטור קומוזדרז'ניקוב? נער בודד מרוסיה, שנפצע בדולפינריום ואמר לצבא: "לא יתכן שזה יהרוס לי את החלום להתגייס", חלום ההתיישבות ותקוות קיבוץ הגלויות מתו?
"בארץ הצלמוות", מר חפר, התנדב אלי פולנסקי, בן 51, אביה של כוכבה שנרצחה בפיגוע הדריסה באזור, לשרת בצבא את 150 הימים שנותרו לבתו עד לשחרורה, וטייסים, בני משפחות של ניצולי שואה, הטיסו מטוסי אף-15 מעל לאושוויץ במטס של "בדמייך חיי"!
ועל "הרצל והאגדה" תעיד רונית שוקר ממצפה אחיה שליד עלי בשומרון. תאונת עבודה שיתקה את בעלה בכל גופו, והיא, אם ל-5 ילדים, מנהלת 1000 דונם זיתים שנטע בעלה, בית בד גדול ומרכז מבקרים. יום יום נוסעת אל בעלה המשותק: "אנו ממשיכים להיות משפחה מאושרת ושמחה... יש להמשיך ולקוות, עם מוות ופציעה לא צריכים לעצור אידיאל".
חייל מג'ב ממויה טהוי, מעולי אתיופיה, חצץ בגופו בין המוות לבין עשרות קרבנותיה המיועדים של רוצחת מתאבדת. חייל גבעתי, ישראל לוטסי, מנווה דקלים התקשר ערב כיפור, יום לפני מותו "לבקש סליחה" וביקש מאביו להיקבר בגוש קטיף. ניר סמי שנהרג ביחד עמו, נהג לומר:"אהיה קרבי ואמות קרבי, צריך להלחם על הארץ שלנו". דן כהן שנהרג בחברון כתב להוריו: "האנשים נשברים עקב שכול... אתם עלולים להתחרט על דברים שעשיתם או שלא עשיתם... אז רק שתדעו שבאמת עשיתם הכל נכון... אני רוצה להגיד תודה".
איזה מין ארץ היא זו, שגידלה יהלומים כאלה, כמו לקוחים מתוך אפוס אגדה עתיק, עד שלא יאמינו שהם היו באמת "ארץ בושה"?
האוייב הפלסטיני פתח במלחמת הטרור מתוך אמונה שה"צלמוות והכאב" ירוקנו אותנו מ"הרצל והאגדה", "מחלום וחמלה", ויכניעונו. והנה, למרות 1500 נרצחי שלום-אוסלו, עם ישראל גבר על הכאב והצלמוות, תוך שהוא נלחם בו זמנית במשבר כלכלי קשה. הודות לחריצות ולכשרון של 2,3 מליון עובדים, ביחד עם החמלה של עשרות אלפים מתנדבים, הוא הולך ומתגבר על "המקרר הריק", וכשם שהאוייב הפלסטיני הוכה צבאית, כך הכלכלה נעה לקראת משק ייצרני מודרני, הרחק מן הסוציאליזם הטפילי מימי חפר, כאשר נדבות וכספי שנור מילאו את מקררי "החברים" מכל טוב.
האם העם האמיץ הזה ומי שזורע בו מרה שחורה חיים באותה המדינה?