בשנה שעברה חשבתי שזה מין פסטיבל דיכאון לציון המספר העגול: מלאו אז שלושים שנה למלחמת יום כיפור, ולתומי חשבתי שהתגברות הנהי והיללות ואווירת החורבן סביב יום כיפור, באים לרגל המספר העגול. והנה באה תשס"ה, ונראה ששלושים ואחד יותר עגול משלושים. זה כבר עובר במסורת מדור לדור.
אנשים שהיו אז ילדים בגן, מעלים זיכרונות קשים וכותבים מאמרים נוקבים של חשבון נפש. מראיינים את הילדים של, ועוד מעט נתחיל לנתח את הטראומות של הנכדים. מתעורר הרושם שאנחנו הולכים לפתח מסורת יום כיפור חדשה, שתהיה גרסה ישראלית לטקס העשור השיעי, שבו המאמינים פוסעים בסך בסכינים שלופות, מייללים ובוכים, ופוצעים את עצמם עד זוב דם.
לא נעים לקלקל פסטיבלים ולהרוס קונספציות, אבל לי זה נמאס. אז הנה האמת האכזרית: "מלחמת יום הכיפורים" הייתה מלחמת גבורה, שבה מדינת ישראל השיגה ניצחון ענק, וצה"ל עמד בהצלחה במבחן הקשה ביותר בתולדותיו, מן הקשים ביותר בתולדותיו של כל צבא. גם החברה הישראלית, ומערכות השלטון שלה, עמדו בהצלחה רבה במבחן הזה: כל זמן שהמלחמה התנהלה, המדינה עסקה במלחמה ולא בחשבונאות, ונתנה אמון במנהיגות הפוליטית הקיימת, מתוך הבנה אחראית, שמישהו צריך לתת את הפקודות ובשעת משבר לא עוסקים בלהחליף אותו. כשהסתיים המשבר הוחלפה ההנהגה בדרך מרשימה ושקטה.
התקשורת שינתה את פניה
אכן יש מקום לביקורת ולחרטה על "הקונספציה", על אווירת הרהב ועל השחצנות של בלתי מנוצחים, ששררו בשבע השנים שבין "מלחמת ששת הימים" לבין "מלחמת יום הכיפורים". אבל האווירה ההפוכה גם היא קונספציה, מוטעית ומסוכנת לא פחות. טוב שנפטרנו מן הרהבתנות, אבל בעצם "מלחמת יום הכיפורים" לא הפריכה אותה. הגאווה השלילית והביטחון העצמי המופרז שלנו, דווקא הוכחו כנכונים: למרות תנאי פתיחה איומים, בלתי אפשריים ובלתי צפויים, בסופו של דבר לא נוצחנו אלא ניצחנו.
צה"ל נלחם בגבורה ובתבונה, והגנרלים שלנו התעשתו במהירות מההלם, ובסופו של דבר קראו את המפה טוב יותר ונכון יותר מן הגנרלים של האויב. ואשר למלחמות הגנרלים, אלה היו בשני הצדדים, כמו בכל הצבאות, בכל תולדות האנושות, כולל גם בתולדות מדינת ישראל במלחמותיה הקודמות. ההבדל העיקרי הוא שבמלחמות קודמות לא כתבו על זה בעיתונים.
וכאן אנחנו מגיעים לפואנטה: התקשורת.לא המדינה שינתה את פניה ביום כיפור 73', אלא התקשורת. ב"מלחמת ששת הימים" לא כתבו בעיתונים שצה"ל לא מוכן למלחמה. וזאת למרות שבששת הימים לא חסרה רק תחמושת, חסרו אפילו נעליים. מפקדים יצאו לקרב בלי מפות. לא היה להם מושג על מה הם מסתערים. סע לשלום המפתחות בפנים. אבל לא כתבו על זה בעיתונים. ב"מלחמת השחרור" היו מלחמות גנרלים הרבה יותר סוערות מאשר ב"מלחמת יום כיפור", אבל רק היסטוריונים יודעים על זה.
המטאטא
אין לנו מדינה מושחתת, אין לנו חברה מתפוררת, ובן גוריון לא מתהפך בקברו. הוא יודע שמדינת ישראל של היום נראית הרבה יותר טוב מאשר המדינה שבזמנו, ומכל הבחינות, כולל השחיתות בשלטון (שהצטמצמה), כולל הרמה האנושית והאינטלקטואלית של הפוליטיקאים (שעלתה), כולל הפער בין המיעוט הנושא בעול לבין הרוב הפרזיטי ותופסי הטרמפים (שהצטמצם). בוודאי שהיא נראית הרבה יותר טוב מבחינת הדמוקרטיה, חופש הביטוי, ריבוי הדעות, והסובלנות ההדדית. כל הבכי והנוסטלגיה הנמרחת של עיתוני יום כיפור, הם בעיקרם התרפקות על הימים שבהם לא ראו את הלכלוך, כי הוא היה מתחת לשטיח.
אין היום יותר שחיתות, יש פחות. אבל היום עושים ממנה כותרות גדולות. "מלחמת יום כיפור" הייתה מחדל גדול והישג ענק. ההישג היה הרבה יותר גדול מהמחדל, אבל התקשורת עוסקת במחדל ולא בהישג. חבל להתווכח אם זה טוב או רע (גם וגם, כמובן), כי אי אפשר לשנות את זה. התקשורת מעצם מהותה מאירה בפנסה את המושחת, את הנכשל, את השלילי, את הטעון תיקון. היא לא יכולה אחרת. לא צריך לבכות על זה, לא צריך להלחם נגד זה. צריך להתרגל לזה, וללמוד לא לקחת אותה ללב, כאילו היא הראי שלנו. התקשורת היא לא תמונת החיים שלנו. היא המטאטא שלנו, וזה בסדר שכל הלכלוך שלנו נמצא שם. בדיוק בשביל זה יש מטאטא.
ולתקשורת עצמה ייאמר רק דבר אחד. תפקיד המטאטא הוא חשוב ומכובד, וזה בסדר גמור, ולא המטאטא אשם בלכלוך, להיפך הוא עושה ניקיון. אני יודע ומסכים והכל נכון. אבל, אפרופו יום כיפור, יש רעה חולה אחת שאותה התקשורת ממש עושה: זו הקונספציה. גם בימי הרהב שלפני 73', זו הייתה היא שיצרה את הרהב וליבתה אותו. הגנרלים והפוליטיקאים נסחפו אחריה. והיום זו היא שמטפחת את קונספציית הגדר, וסוחפת אחריה את אנשי הביטחון ואת הדרג המדיני להרפתקה טיפשית שבולעת עשרות מיליארדים, ורק תגביר את הטרור. נראה שגם אחרי כל הפקת הלקחים וההכאה על חטא, התקשורת הישראלית לא גמרה להחליט אם היא רוצה להיות ראש הממשלה או מבקר המדינה.
אנשים שהיו אז ילדים בגן, מעלים זיכרונות קשים וכותבים מאמרים נוקבים של חשבון נפש. מראיינים את הילדים של, ועוד מעט נתחיל לנתח את הטראומות של הנכדים. מתעורר הרושם שאנחנו הולכים לפתח מסורת יום כיפור חדשה, שתהיה גרסה ישראלית לטקס העשור השיעי, שבו המאמינים פוסעים בסך בסכינים שלופות, מייללים ובוכים, ופוצעים את עצמם עד זוב דם.
לא נעים לקלקל פסטיבלים ולהרוס קונספציות, אבל לי זה נמאס. אז הנה האמת האכזרית: "מלחמת יום הכיפורים" הייתה מלחמת גבורה, שבה מדינת ישראל השיגה ניצחון ענק, וצה"ל עמד בהצלחה במבחן הקשה ביותר בתולדותיו, מן הקשים ביותר בתולדותיו של כל צבא. גם החברה הישראלית, ומערכות השלטון שלה, עמדו בהצלחה רבה במבחן הזה: כל זמן שהמלחמה התנהלה, המדינה עסקה במלחמה ולא בחשבונאות, ונתנה אמון במנהיגות הפוליטית הקיימת, מתוך הבנה אחראית, שמישהו צריך לתת את הפקודות ובשעת משבר לא עוסקים בלהחליף אותו. כשהסתיים המשבר הוחלפה ההנהגה בדרך מרשימה ושקטה.
התקשורת שינתה את פניה
אכן יש מקום לביקורת ולחרטה על "הקונספציה", על אווירת הרהב ועל השחצנות של בלתי מנוצחים, ששררו בשבע השנים שבין "מלחמת ששת הימים" לבין "מלחמת יום הכיפורים". אבל האווירה ההפוכה גם היא קונספציה, מוטעית ומסוכנת לא פחות. טוב שנפטרנו מן הרהבתנות, אבל בעצם "מלחמת יום הכיפורים" לא הפריכה אותה. הגאווה השלילית והביטחון העצמי המופרז שלנו, דווקא הוכחו כנכונים: למרות תנאי פתיחה איומים, בלתי אפשריים ובלתי צפויים, בסופו של דבר לא נוצחנו אלא ניצחנו.
צה"ל נלחם בגבורה ובתבונה, והגנרלים שלנו התעשתו במהירות מההלם, ובסופו של דבר קראו את המפה טוב יותר ונכון יותר מן הגנרלים של האויב. ואשר למלחמות הגנרלים, אלה היו בשני הצדדים, כמו בכל הצבאות, בכל תולדות האנושות, כולל גם בתולדות מדינת ישראל במלחמותיה הקודמות. ההבדל העיקרי הוא שבמלחמות קודמות לא כתבו על זה בעיתונים.
וכאן אנחנו מגיעים לפואנטה: התקשורת.לא המדינה שינתה את פניה ביום כיפור 73', אלא התקשורת. ב"מלחמת ששת הימים" לא כתבו בעיתונים שצה"ל לא מוכן למלחמה. וזאת למרות שבששת הימים לא חסרה רק תחמושת, חסרו אפילו נעליים. מפקדים יצאו לקרב בלי מפות. לא היה להם מושג על מה הם מסתערים. סע לשלום המפתחות בפנים. אבל לא כתבו על זה בעיתונים. ב"מלחמת השחרור" היו מלחמות גנרלים הרבה יותר סוערות מאשר ב"מלחמת יום כיפור", אבל רק היסטוריונים יודעים על זה.
המטאטא
אין לנו מדינה מושחתת, אין לנו חברה מתפוררת, ובן גוריון לא מתהפך בקברו. הוא יודע שמדינת ישראל של היום נראית הרבה יותר טוב מאשר המדינה שבזמנו, ומכל הבחינות, כולל השחיתות בשלטון (שהצטמצמה), כולל הרמה האנושית והאינטלקטואלית של הפוליטיקאים (שעלתה), כולל הפער בין המיעוט הנושא בעול לבין הרוב הפרזיטי ותופסי הטרמפים (שהצטמצם). בוודאי שהיא נראית הרבה יותר טוב מבחינת הדמוקרטיה, חופש הביטוי, ריבוי הדעות, והסובלנות ההדדית. כל הבכי והנוסטלגיה הנמרחת של עיתוני יום כיפור, הם בעיקרם התרפקות על הימים שבהם לא ראו את הלכלוך, כי הוא היה מתחת לשטיח.
אין היום יותר שחיתות, יש פחות. אבל היום עושים ממנה כותרות גדולות. "מלחמת יום כיפור" הייתה מחדל גדול והישג ענק. ההישג היה הרבה יותר גדול מהמחדל, אבל התקשורת עוסקת במחדל ולא בהישג. חבל להתווכח אם זה טוב או רע (גם וגם, כמובן), כי אי אפשר לשנות את זה. התקשורת מעצם מהותה מאירה בפנסה את המושחת, את הנכשל, את השלילי, את הטעון תיקון. היא לא יכולה אחרת. לא צריך לבכות על זה, לא צריך להלחם נגד זה. צריך להתרגל לזה, וללמוד לא לקחת אותה ללב, כאילו היא הראי שלנו. התקשורת היא לא תמונת החיים שלנו. היא המטאטא שלנו, וזה בסדר שכל הלכלוך שלנו נמצא שם. בדיוק בשביל זה יש מטאטא.
ולתקשורת עצמה ייאמר רק דבר אחד. תפקיד המטאטא הוא חשוב ומכובד, וזה בסדר גמור, ולא המטאטא אשם בלכלוך, להיפך הוא עושה ניקיון. אני יודע ומסכים והכל נכון. אבל, אפרופו יום כיפור, יש רעה חולה אחת שאותה התקשורת ממש עושה: זו הקונספציה. גם בימי הרהב שלפני 73', זו הייתה היא שיצרה את הרהב וליבתה אותו. הגנרלים והפוליטיקאים נסחפו אחריה. והיום זו היא שמטפחת את קונספציית הגדר, וסוחפת אחריה את אנשי הביטחון ואת הדרג המדיני להרפתקה טיפשית שבולעת עשרות מיליארדים, ורק תגביר את הטרור. נראה שגם אחרי כל הפקת הלקחים וההכאה על חטא, התקשורת הישראלית לא גמרה להחליט אם היא רוצה להיות ראש הממשלה או מבקר המדינה.