העלית הביטחונית והעלית המדינית רוצות מאז אוקטובר האיום 1973, שנאמין, כי הכל איתרע אז בשל אי-התרעה מודיעינית ולא היא. לא היה מחדל מודיעיני, וטוב שצה"ל לא נערך בהתאם לתכנית "שובך יונים".
סוף מעשה במחשבה תחילה, ובקיץ 1967 עשתה הנהגתנו את הטעות החמורה והחליטה להכין את צבאנו למלחמה הקודמת. אז הובסנו ב"מלחמת ההתשה" וגם הוספנו חטא על פשע. מחד גיסא התגאינו על הישגים, שלא היו ב"מלחמת ששת הימים" ומאידך גיסא לא חקרנו אותה כלל.
צה"ל הגיע בתשרי תשל"ד בלתי מוכן לחלוטין ללחימה במצרים ובסורים למרות שכל מרכיבי התכנית המצרית-סורית היו ידועים היטב לצה"ל. הצבא גדל בשנים שאחרי "מלחמת ששת הימים", אך נבנה למלחמה הקודמת. לא היו בו די מרכיבי חי"ר, לא היו לו יחידות נ"ט, לא היו בו די יחידות הנדסה ולא היו בו די יחידות תותחנים אלא היה גשר הגלילים, שהיה כמעט חזות הכל.
כל זה נבנה מתוך הבנה, כי חיל האוויר יעשה את כל העבודה, והטנקים ישלימוה. אלא שהמצרים והסורים, כבר ב"מלחמת ההתשה", הוכיחו, שניתן לעצור את המטוסים ואת הטנקים הישראליים. והם עשו זאת שנית.
מפקדים לא-ראויים
ב"מלחמת יום הכיפורים" היו לנו מפקדים לא-ראויים בכל הרמות מהרמטכ"ל ומטה. הם נכשלו בקרבות מרגע פריצתם, ורק גבורת חייליהם הותירה אותנו עם תבוסה קשה ולא אנושה. מפקדים דיווחו שקר על ניצחונות, על תנועות ועל כיבושים. ועל דיווחיהם בנו מפקדים בכירים והתקשורת תל-תלים של מגדלים פורחים באוויר (עיינו בערך "כמעט חציית התעלה בשמונה באוקטובר").
אורי אליצור מלין על הנהי. אני מלין על האיחור בנהי. הכיצד הופקרו הצנחנים (הסדירים של 890 והמילואים של שונרי) לדמם למוות במישורי ההריגה של החווה הסינית? כיצד חולקו צל"שים ועיטורים למפקדים ולחיילים (ולא רק בגדוד 890) על לא עוול בכפם? כיצד קודמו כל אבירי הכישלון בדרגה? מה קרה לכל השקרנים? מה יהיה דינם של צל"שים ועיטורים, שהושגו במרמה?
המורסה של "מלחמת יום הכיפורים" טרם נפתחה. בצעירותי למדתי בעזרת אנשי הרפואה של חטיבת "גולני", על כף ידי הימנית, כי מורסה שאינה מטופלת הופכת לנמק. זו האימה, המניעה כמה אנשים, לוחמים וחוקרים (ואני ביניהם) להקדיש, זה יותר מחצי שנה, את זמננו החופשי ללא כל תמורה, לחקר עצמאי של המערכה על החווה הסינית.
בעקבות ממצאינו החליט ראש מחלקת ההיסטוריה במטכ"ל לחקור את הקרבות הללו. שימו לב כתבו סיפורי-עם, חילקו עיטורים, קידמו מפקדים על מעשיהם בקרב ולימדו מורשת-קרב מבלי לחוקרו כלל. רק עתה, כשגיבורי הקרב (אז נערים בני 19-21), שמפקדיהם הפקירו אותם למוות בחווה הסינית, כבר בני יותר מחמישים שנה, מואיל צבאנו להתפנות לבדוק מה אירע שם.
תלמידי ז'דאנוב בפעולה
ואל ייקל הדבר בעיניכם. כוחות רבים פועלים נגד החקירה. יותר מדי קריירות נבנו על הרוח הגבית, שנשבה מסיפורי הכזב על הקרבות בחווה הסינית. יותר מדי בכירים והרבה יחידות מפוארות מעורבים בזה.
ביום הזיכרון תשס"ד היה אמור להיות סרט על המערכה בחווה הסינית ("החווה הסינית רשומון" של ניר טויב) להיות מוצג בערוץ 2. גורמים כביכול עלומי-שם הפעילו מערכת עצומה של לחצים על ערוץ 2לבל יוקרן הסרט כי, כביכול, המשפחות השכולות עלולות להיפגע. כשהסרט הוקרן לבסוף, במוצאי יום הכיפורים הוסיפו לו דיון מוקלט, שבו המנחה מנע ממבקריו של יצחק מרדכי, המג"ד דאז ואלוף שלושת הפיקודים, להביע בחופשית את דעתם על תפקודו. "משחק מכור" היה שם המשחק.
הגדילה לעשות העמותה להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל-אביב, שניסתה לעשות בניר טויב מעשה לינץ'. הבימאי הוזמן לדיון על סרטו, וכמעט נשללה ממנו הזכות להעלות עדויות, שיתמכו בטענותיו. יושרו של פרופ' נסים קלדרון, שהנחה את הכנס והאומץ של טויב לעמוד על דעתו טרפו את קלפיו של מזכיר העמותה והציגוהו ככלי ריק וכתלמיד נאמן של אדוננו ומורנו החבר ז'דאנוב.
הכוחות העלומים הללו איימו על חייו של בימאי הסרט ואיימו על טל בשן, כתבת "ידיעות אחרונות", כשהכינה כתבה לגיליון יום הכיפורים של עיתונה על המהומה, שיצר סרטו של טויב במחצית השנייה של תשס"ד.
באותו הקשר קראתי בתדהמה את דבריו של פרופ' שלמה אבינרי ("ידיעות אחרונות", 3 באוקטובר 2004), כי יש להניח למלחמה לשקוע. בין השאר, כיוון שגיבוריה אינם יכולים להשיב לטענות נגדם. גולדה מאיר, משה דיין, דוד אלעזר וחיים בר-לב שכבר אינם עמנו.
מביך לקרוא דיעה כזו מפרי עטו של מי שהתפרסם במחקריו על מחשבה מדינית מהמאה התשע-עשרה. האם זו הבעיה? האם מדובר במשפט? או שמא מדובר במחדל מהחמורים בתולדות המדינה, שטרם תוקן, ואנחנו ממשיכים לשלם מחירים גבוהים על קלקוליו.
מדינת ישראל לא עמדה על סף חורבן ב"מלחמת יום הכיפורים". הסורים והמצרים התכוונו לבצע רק מחטף עמוק במערב סיני, שיסתיים בהתערבות המעצמות להסדר הסכסוך במזרח התיכון. הנהגתנו המדינית והצבאי המיטה עלינו אסון במלחמה זו.
העלית, שפרופ' אבינרי הנו חלק ממנה, אינה מעוניינת שתיפתח אי-פעם תיבת פנדורה של "מלחמת יום הכיפורים". יותר מדי שלדים ורוחות רפאים מוסתרים בה, וטיפול "בלתי אחראי" יכול ליצור תקדים מסוכן.
רבותינו הורו לנו כי יש סייג לאבל והוא מסתיים, למעשה, בשנה למות אהובינו. ביום הכיפורים תשל"ד איבדו דורות שלמים של ישראלים את משוש חייהם. רבים מאיתנו סובלים מהלם קרב לאטנטי ובני משפחותינו סובלים עימנו. הנהגתנו כמעט שאיבדה מדינה ואיבדה את מעט ההישגים המבצעיים במלחמה. עד היום אנחנו אבלים-נוכחים, המשלמים מחיר מדיני ומחיר אישי על כישלוננו במלחמה. לדאבוני, טרם פרענו את מלוא השטר. לכן, ידידי אורי הנהי אינו מסתיים, הוא יעצים, לדאבוננו.
המאמר התפרסם כתגובה למאמרו של אורי אליצור.
אביתר בן-צדף ערך את כתב-העת הצבאי "מערכות". במלחמת יום הכיפורים היה לוחם בגדוד חרמ"ש ברמת הגולן, וסייר עמוקות וארוכות לתוך סוריה באדיבות חברת התיירות הממשלתית זחל"ם טורס. אחרי המלחמה החזיר את המוצבים 116, 117 במרכז הגולן ואת מוצב החרמון הסורי לידי הסורים במסגרת הסכמי ההפרדה. חבר בפורום האזרחי לתחקור קרבות.
סוף מעשה במחשבה תחילה, ובקיץ 1967 עשתה הנהגתנו את הטעות החמורה והחליטה להכין את צבאנו למלחמה הקודמת. אז הובסנו ב"מלחמת ההתשה" וגם הוספנו חטא על פשע. מחד גיסא התגאינו על הישגים, שלא היו ב"מלחמת ששת הימים" ומאידך גיסא לא חקרנו אותה כלל.
צה"ל הגיע בתשרי תשל"ד בלתי מוכן לחלוטין ללחימה במצרים ובסורים למרות שכל מרכיבי התכנית המצרית-סורית היו ידועים היטב לצה"ל. הצבא גדל בשנים שאחרי "מלחמת ששת הימים", אך נבנה למלחמה הקודמת. לא היו בו די מרכיבי חי"ר, לא היו לו יחידות נ"ט, לא היו בו די יחידות הנדסה ולא היו בו די יחידות תותחנים אלא היה גשר הגלילים, שהיה כמעט חזות הכל.
כל זה נבנה מתוך הבנה, כי חיל האוויר יעשה את כל העבודה, והטנקים ישלימוה. אלא שהמצרים והסורים, כבר ב"מלחמת ההתשה", הוכיחו, שניתן לעצור את המטוסים ואת הטנקים הישראליים. והם עשו זאת שנית.
מפקדים לא-ראויים
ב"מלחמת יום הכיפורים" היו לנו מפקדים לא-ראויים בכל הרמות מהרמטכ"ל ומטה. הם נכשלו בקרבות מרגע פריצתם, ורק גבורת חייליהם הותירה אותנו עם תבוסה קשה ולא אנושה. מפקדים דיווחו שקר על ניצחונות, על תנועות ועל כיבושים. ועל דיווחיהם בנו מפקדים בכירים והתקשורת תל-תלים של מגדלים פורחים באוויר (עיינו בערך "כמעט חציית התעלה בשמונה באוקטובר").
אורי אליצור מלין על הנהי. אני מלין על האיחור בנהי. הכיצד הופקרו הצנחנים (הסדירים של 890 והמילואים של שונרי) לדמם למוות במישורי ההריגה של החווה הסינית? כיצד חולקו צל"שים ועיטורים למפקדים ולחיילים (ולא רק בגדוד 890) על לא עוול בכפם? כיצד קודמו כל אבירי הכישלון בדרגה? מה קרה לכל השקרנים? מה יהיה דינם של צל"שים ועיטורים, שהושגו במרמה?
המורסה של "מלחמת יום הכיפורים" טרם נפתחה. בצעירותי למדתי בעזרת אנשי הרפואה של חטיבת "גולני", על כף ידי הימנית, כי מורסה שאינה מטופלת הופכת לנמק. זו האימה, המניעה כמה אנשים, לוחמים וחוקרים (ואני ביניהם) להקדיש, זה יותר מחצי שנה, את זמננו החופשי ללא כל תמורה, לחקר עצמאי של המערכה על החווה הסינית.
בעקבות ממצאינו החליט ראש מחלקת ההיסטוריה במטכ"ל לחקור את הקרבות הללו. שימו לב כתבו סיפורי-עם, חילקו עיטורים, קידמו מפקדים על מעשיהם בקרב ולימדו מורשת-קרב מבלי לחוקרו כלל. רק עתה, כשגיבורי הקרב (אז נערים בני 19-21), שמפקדיהם הפקירו אותם למוות בחווה הסינית, כבר בני יותר מחמישים שנה, מואיל צבאנו להתפנות לבדוק מה אירע שם.
תלמידי ז'דאנוב בפעולה
ואל ייקל הדבר בעיניכם. כוחות רבים פועלים נגד החקירה. יותר מדי קריירות נבנו על הרוח הגבית, שנשבה מסיפורי הכזב על הקרבות בחווה הסינית. יותר מדי בכירים והרבה יחידות מפוארות מעורבים בזה.
ביום הזיכרון תשס"ד היה אמור להיות סרט על המערכה בחווה הסינית ("החווה הסינית רשומון" של ניר טויב) להיות מוצג בערוץ 2. גורמים כביכול עלומי-שם הפעילו מערכת עצומה של לחצים על ערוץ 2לבל יוקרן הסרט כי, כביכול, המשפחות השכולות עלולות להיפגע. כשהסרט הוקרן לבסוף, במוצאי יום הכיפורים הוסיפו לו דיון מוקלט, שבו המנחה מנע ממבקריו של יצחק מרדכי, המג"ד דאז ואלוף שלושת הפיקודים, להביע בחופשית את דעתם על תפקודו. "משחק מכור" היה שם המשחק.
הגדילה לעשות העמותה להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל-אביב, שניסתה לעשות בניר טויב מעשה לינץ'. הבימאי הוזמן לדיון על סרטו, וכמעט נשללה ממנו הזכות להעלות עדויות, שיתמכו בטענותיו. יושרו של פרופ' נסים קלדרון, שהנחה את הכנס והאומץ של טויב לעמוד על דעתו טרפו את קלפיו של מזכיר העמותה והציגוהו ככלי ריק וכתלמיד נאמן של אדוננו ומורנו החבר ז'דאנוב.
הכוחות העלומים הללו איימו על חייו של בימאי הסרט ואיימו על טל בשן, כתבת "ידיעות אחרונות", כשהכינה כתבה לגיליון יום הכיפורים של עיתונה על המהומה, שיצר סרטו של טויב במחצית השנייה של תשס"ד.
באותו הקשר קראתי בתדהמה את דבריו של פרופ' שלמה אבינרי ("ידיעות אחרונות", 3 באוקטובר 2004), כי יש להניח למלחמה לשקוע. בין השאר, כיוון שגיבוריה אינם יכולים להשיב לטענות נגדם. גולדה מאיר, משה דיין, דוד אלעזר וחיים בר-לב שכבר אינם עמנו.
מביך לקרוא דיעה כזו מפרי עטו של מי שהתפרסם במחקריו על מחשבה מדינית מהמאה התשע-עשרה. האם זו הבעיה? האם מדובר במשפט? או שמא מדובר במחדל מהחמורים בתולדות המדינה, שטרם תוקן, ואנחנו ממשיכים לשלם מחירים גבוהים על קלקוליו.
מדינת ישראל לא עמדה על סף חורבן ב"מלחמת יום הכיפורים". הסורים והמצרים התכוונו לבצע רק מחטף עמוק במערב סיני, שיסתיים בהתערבות המעצמות להסדר הסכסוך במזרח התיכון. הנהגתנו המדינית והצבאי המיטה עלינו אסון במלחמה זו.
העלית, שפרופ' אבינרי הנו חלק ממנה, אינה מעוניינת שתיפתח אי-פעם תיבת פנדורה של "מלחמת יום הכיפורים". יותר מדי שלדים ורוחות רפאים מוסתרים בה, וטיפול "בלתי אחראי" יכול ליצור תקדים מסוכן.
רבותינו הורו לנו כי יש סייג לאבל והוא מסתיים, למעשה, בשנה למות אהובינו. ביום הכיפורים תשל"ד איבדו דורות שלמים של ישראלים את משוש חייהם. רבים מאיתנו סובלים מהלם קרב לאטנטי ובני משפחותינו סובלים עימנו. הנהגתנו כמעט שאיבדה מדינה ואיבדה את מעט ההישגים המבצעיים במלחמה. עד היום אנחנו אבלים-נוכחים, המשלמים מחיר מדיני ומחיר אישי על כישלוננו במלחמה. לדאבוני, טרם פרענו את מלוא השטר. לכן, ידידי אורי הנהי אינו מסתיים, הוא יעצים, לדאבוננו.
המאמר התפרסם כתגובה למאמרו של אורי אליצור.
אביתר בן-צדף ערך את כתב-העת הצבאי "מערכות". במלחמת יום הכיפורים היה לוחם בגדוד חרמ"ש ברמת הגולן, וסייר עמוקות וארוכות לתוך סוריה באדיבות חברת התיירות הממשלתית זחל"ם טורס. אחרי המלחמה החזיר את המוצבים 116, 117 במרכז הגולן ואת מוצב החרמון הסורי לידי הסורים במסגרת הסכמי ההפרדה. חבר בפורום האזרחי לתחקור קרבות.