לא נעים להודות כמה נעים היה לראות, ביום שני, את אריאל שרון מובס. לא נעים להודות איזו תחושת הקלה מילאה את הלב כאשר התברר שהנה, בכל זאת, למרות הביטחון העצמי האינסופי, למרות הווירטואוזיות, למרות עומרי, לא לעולם חוסן ולא לעולם אטימות.
זה לא רק יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון, שמה שקרה שלשום בערב במליאת הכנסת מסמן, אולי, את תחילת הצלתם מגזירת החורבן. מעבר לוויכוח בעד ונגד בריחה מרצועת עזה ומצפון השומרון, מעבר לתוכנית ההתנתקות עצמה, היה משהו מדכא ומעיק בעצם התנהלותו של שרון בשנה האחרונה.
גם מי שאינם מתנגדים לעקירת יישובים היו יכולים להרגיש שראש הממשלה הזה מפגין זלזול מוגזם כלפי מוסדות מפלגתו, כלפי זולתו הפוליטי וכלפי האינטליגנציה. הוא לא הפר את כללי הדמוקרטיה, אבל צחק לדמוקרטיה בפרצוף. לא פיטר את כל חברי הממשלה, אבל הפך אותם לחסרי משמעות. הוא לבדו החליט, הוא לבדו קבע, הוא לבדו ידע מה טוב למדינה, הוא לבדו תכנן את הלוח זמנים ונערך לביצוע עד שפתאום קמה הכנסת, ואמרה לו: לא.
כה כבדה הייתה המועקה, שבמהלך השנה האחרונה נדמה היה לפעמים שכלום לא יעזור וכלום לא יעצור את "הבולדוזר" הנחוש הבא עלינו לנתקנו והנה באה ההצבעה על נאומו ובלמה אותו, ולו לרגע פוליטי אחד.
גם אם כעבור הרגע הזה הוא יתאושש, משהו בשריון של שרון נסדק שלשום. גם אם יצליח לשוב ולרכוב למשך זמן מה על ספין-ממשלת-אחדות או על ספין אחר, טוב שנאמני הליכוד (הנקראים משום מה "מורדי הליכוד") הוכיחו לעצמם ביום שני שהם אינם מפחדים מפניו. וגם אם אנשי העבודה הצביעו נגדו רק כדי שתבוסתו בהצבעה תכריח אותו לצרפם לממשלתו, המספרים 44:53 בוודאי לימדו אותו לקח מר.
מרוב התנשאות הוא הגיע אל פתיחת מושב החורף של הכנסת מבלי להיערך לאפשרות שלא כולם ירקדו לפי חלילו שנסתם. מרוב אטימות הוא לא הביא בחשבון שהשותפה הקואליציונית היחידה שעדיין נאמנה לו היא מפלגתו החבוטה של יוסף לפיד, עוד מנותק מתנשא שניסה ולא הצליח לשדל את "העבודה" להצביע בעד. ולא נעים להודות, אבל היה נעים לראות כמה הופתע. כמה לא ציפה. כמה נפקחו עיניו פתאום לראות שיש עוד מלבדו.
חובה ללמד זכות: האיש לא סתם כוחני, אלא באמת ובתמים בטוח שרק הוא יודע מה טוב להמונים הנבערים. הוא ולא מתפקדי הליכוד, הוא ולא ועידת הליכוד, הוא ולא "הימין הקיצוני", הוא ולא שרף. לא התנשאות-לשמה ולא התנתקות-לשמה מזינות אותו, אלא הוודאות כי מבין כל הפוליטיקאים הנוכחיים, רק הוא ראוי לקבוע את עתיד המדינה. חובה ללמד עליו זכות, אבל חובה גם להודות לו על תרומתו החשובה למדינה ולהיפרד כידידים. אולי ביום שני, בכנסת, התהליך הזה התחיל.
זה לא רק יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון, שמה שקרה שלשום בערב במליאת הכנסת מסמן, אולי, את תחילת הצלתם מגזירת החורבן. מעבר לוויכוח בעד ונגד בריחה מרצועת עזה ומצפון השומרון, מעבר לתוכנית ההתנתקות עצמה, היה משהו מדכא ומעיק בעצם התנהלותו של שרון בשנה האחרונה.
גם מי שאינם מתנגדים לעקירת יישובים היו יכולים להרגיש שראש הממשלה הזה מפגין זלזול מוגזם כלפי מוסדות מפלגתו, כלפי זולתו הפוליטי וכלפי האינטליגנציה. הוא לא הפר את כללי הדמוקרטיה, אבל צחק לדמוקרטיה בפרצוף. לא פיטר את כל חברי הממשלה, אבל הפך אותם לחסרי משמעות. הוא לבדו החליט, הוא לבדו קבע, הוא לבדו ידע מה טוב למדינה, הוא לבדו תכנן את הלוח זמנים ונערך לביצוע עד שפתאום קמה הכנסת, ואמרה לו: לא.
כה כבדה הייתה המועקה, שבמהלך השנה האחרונה נדמה היה לפעמים שכלום לא יעזור וכלום לא יעצור את "הבולדוזר" הנחוש הבא עלינו לנתקנו והנה באה ההצבעה על נאומו ובלמה אותו, ולו לרגע פוליטי אחד.
גם אם כעבור הרגע הזה הוא יתאושש, משהו בשריון של שרון נסדק שלשום. גם אם יצליח לשוב ולרכוב למשך זמן מה על ספין-ממשלת-אחדות או על ספין אחר, טוב שנאמני הליכוד (הנקראים משום מה "מורדי הליכוד") הוכיחו לעצמם ביום שני שהם אינם מפחדים מפניו. וגם אם אנשי העבודה הצביעו נגדו רק כדי שתבוסתו בהצבעה תכריח אותו לצרפם לממשלתו, המספרים 44:53 בוודאי לימדו אותו לקח מר.
מרוב התנשאות הוא הגיע אל פתיחת מושב החורף של הכנסת מבלי להיערך לאפשרות שלא כולם ירקדו לפי חלילו שנסתם. מרוב אטימות הוא לא הביא בחשבון שהשותפה הקואליציונית היחידה שעדיין נאמנה לו היא מפלגתו החבוטה של יוסף לפיד, עוד מנותק מתנשא שניסה ולא הצליח לשדל את "העבודה" להצביע בעד. ולא נעים להודות, אבל היה נעים לראות כמה הופתע. כמה לא ציפה. כמה נפקחו עיניו פתאום לראות שיש עוד מלבדו.
חובה ללמד זכות: האיש לא סתם כוחני, אלא באמת ובתמים בטוח שרק הוא יודע מה טוב להמונים הנבערים. הוא ולא מתפקדי הליכוד, הוא ולא ועידת הליכוד, הוא ולא "הימין הקיצוני", הוא ולא שרף. לא התנשאות-לשמה ולא התנתקות-לשמה מזינות אותו, אלא הוודאות כי מבין כל הפוליטיקאים הנוכחיים, רק הוא ראוי לקבוע את עתיד המדינה. חובה ללמד עליו זכות, אבל חובה גם להודות לו על תרומתו החשובה למדינה ולהיפרד כידידים. אולי ביום שני, בכנסת, התהליך הזה התחיל.