"אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח". התורה קוראת לנח "איש צדיק". צריך להבין את ההגדרה הזו. מהו צדיק? מדוע נקרא נח "איש צדיק"? הפסוק אומר, "צדיק יסוד עולם". צדיק הוא היסוד, הוא המקיים את העולם.
נח היה איש כזה, שבצדקותו קיים את העולם. על כל הדור שלו נגזר שימחק, אבל הוא היה צדיק וקיים ומקיים, צדיק במובן הזה שהוא יסוד, שאחר כך כל העולם כולו נמשך ממנו. יסוד יכול להיות מלמטה ויכול להיות מלמעלה, משפיע. יוסף גם כן נקרא צדיק, הוא גם היה עמוד ויסוד. צדיק הוא בעצם מכוון את העולם, הוא ממשיך כוחות לקיומו של העולם. וממילא הוא מושל במציאות, שכן הוא הגורם לקיומה. במובן זה יוסף גם כן היה מושל, זן ומכלכל את כל ארץ מצרים. לולא יוסף, היה הרעב גורם שמצרים תכלה, ואולי אף כל העולם כולו.
כיצד הצדיק הוא יסוד עולם? הוא מתנהג במעשי צדק, מעשים נכונים, שיש להם זכות קיום. כל כולו ומהותו צדקות ועשיית מעשים ברי קיימא. זה מקיים את המציאות. הוא ממשיך את השפע העליון האלקי אל המציאות. לכן נח נקרא צדיק.
חז"ל מביאים שני פירושים למילה "בדורותיו": יש דורשים לשבח, שאפילו בדורותיו, שהיו דורות של רשעים וקשה היה להיות צדיק, בכל זאת עמד נח נגד הזרם והיה צדיק, קל וחומר אם היה בדור של צדיקים. ויש הדורשים לגנאי - באופן יחסי לדורו הוא היה נחשב צדיק, אבל אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב צדיק.
אך יש גם פירוש שלישי למילה "בדורותיו". אפשר להבין שהכוונה היא לדור שהוא חי בו, אך אפשר להבין שהכוונה היא לדורות שהוא יוצר . "אלה תולדות נח", זה כל עניינו של נח, שיש לו תולדות. לכל הדור שלו לא היו תולדות, הוא נפסק. מכאן ואילך כל הדורות הם של נח, כולם נקראים בני נח, וכבר לא בני אדם. הוא הגורם לשלמותם של כל הדורות. כלומר, יש לנח מדרגה מיוחדת במינה, תפקיד מיוחד במינו, לקיים את כל הדורות כולם. על הלימוד הזה יש לשאול, הרי על בני דור הפלגה נאמר "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ".
אומר הזוהר, מוטב היה לאדם הראשון שלא יוזכר בפסוק הזה. כיון שהם חטאו, הוזכר שהם מתנהגים כאדם הראשון, שאף הוא חטא וגרם בכך מיתה לכל הדורות. כעת חוזרים צאצאיו וחוטאים כמו בני האדם הידוע, אדם הראשון. "בן חכם ישמח אב". כשהבן מתנהג בחכמה כולם אומרים שאבא שלו מאוד מוצלח, ולהיפך - כשהבן לא מתנהג יפה אומרים שזה מתחיל מהאבא. ההתנהגות של המשך הדורות גורמת ליחס אל האב. ובאופן כללי כולם נקראים "בני נח".
כוחם של צדיקים
אני רוצה להתבונן כאן בדברי הרב בהתייחסו לגדר של ה"צדיק", באורות הקודש, מוסר הקודש עמ' מב: "היכולת האלהית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבוא להמידה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם". כלומר, אצל רבונו של עולם היכולת שווה לרצון, כל מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות, אין לו מגבלות. היכולת האנושית אינה כך. יש הרבה דברים שהאדם רוצה לעשות ואין בכוחו לבצע. אומר לנו הרב, שהיכולת האנושית שואפת ויעודה להגיע למדה האלקית הזאת שהיא תהיה תלויה בחפץ האדם, כפי שאומר הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם". קיויתי שתגיעו למדרגה כזו, כביכול, להיות כאלקים.
"ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אמר ויקם לך". כלומר, יש אנשים שמגיעים למידה הזו, של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כפי שאומר הפסוק באיוב " ותגזר אמר ויקם". "זוהי מידת הצדיקים. ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו". ככל שאדם נהיה יותר צדיק, כך הוא מתדמה יותר ליוצרו, וכך חפצו יכול יותר ויותר להתקיים והיכולת מתגברת בהתאם לחפצו, לפי צדקו של האדם. "יוצר כל באומר", אומר והדברים מתקיימים לפי דבריו.
"ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו". כלומר, בעצם יכול להיות שהנקודה של הצדקות שיש בכל אדם, היא מאוד גנוזה וכמוסה, אך היא עיקר עניינו של האדם, "שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא". כלומר, בכל אדם מישראל יש עצם לוז.
זה קשור קצת למקום שלנו [בית אל הנקראת לוז]. עצם לוז היא עצם שמתקיימת על ידי אכילת סעודת מוצאי שבת. בעצם העצם הזו קיימת בכל אדם מישראל, ואינה מתבטלת אף לאחר החיים. כל הגוף מתבטל והופך לעפר, ועצם זו נשארת. וזהו הגרעין שממנו אחר כך יקום האדם לתחייה. כלומר, באדם מישראל יש יסוד נצחי. והיסוד הזה הוא היסוד האלקי שבו, היסוד הצדקותי שבו, הלוז שבו. ככל שהלוז הזה יהיה יותר מרכזי באדם והכוח של הצדקות הזו יתגבר, כך גם יכולתו תלך ותגבר, ואמירתו תפעל בעולם. זהו עניינו של הצדיק. הוא יסוד עולם. הצדיקות מקיימת את העולם.
ממשיך הרב, "וכפי ההתנערות של היסוד הרצוני במדת הצדק, להיות כלול במהות הצדקות, ככה היא הופעת הפעולה הרצונית בגבורתה, בהשיגה מדת תחית המתים, שבאו אליה כל מנחלי תורה שבעל פה, [כפי שאומרת הגמרא בסנהדרין דף עז - ] זוטרא דאית בכו [הקטן שבכם] מחיה מתים". אפילו הקטן שבחכמי תורה שבעל פה - יש בו כח להחיות מתים. הכל תלוי במידה שהיסוד הרצוני בא לידי מימוש בפועל. כשאדם לוקח את הרצון הפנימי החיובי הטוב שבו ומממש אותו - הרצון הזה הולך ומתגבר, הולך ומתעצם והופך לכוח שיכול לפעול פעולות בעולם. זהו צדיק יסוד עולם.
"ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ". הצדיקים יורשים ארץ, הם מנהלים את העולם, הם שולטים כביכול ומכוונים את העולם. זה היה נח, איש האדמה, ששלט באדמה, בכל המציאות שבזכותו קיימת ועומדת.
אם כן, עמדנו על מידת הצדקות, והזכרנו שבדברי הרב על מנחילי התורה שבעל פה ישנה התכונה הזו של צדקות, שיש בהם כח של "ותגזור אמר ויקם לך", עד כדי כך ש"זוטרא דאית בכו מחיה מתים".
נח היה איש כזה, שבצדקותו קיים את העולם. על כל הדור שלו נגזר שימחק, אבל הוא היה צדיק וקיים ומקיים, צדיק במובן הזה שהוא יסוד, שאחר כך כל העולם כולו נמשך ממנו. יסוד יכול להיות מלמטה ויכול להיות מלמעלה, משפיע. יוסף גם כן נקרא צדיק, הוא גם היה עמוד ויסוד. צדיק הוא בעצם מכוון את העולם, הוא ממשיך כוחות לקיומו של העולם. וממילא הוא מושל במציאות, שכן הוא הגורם לקיומה. במובן זה יוסף גם כן היה מושל, זן ומכלכל את כל ארץ מצרים. לולא יוסף, היה הרעב גורם שמצרים תכלה, ואולי אף כל העולם כולו.
כיצד הצדיק הוא יסוד עולם? הוא מתנהג במעשי צדק, מעשים נכונים, שיש להם זכות קיום. כל כולו ומהותו צדקות ועשיית מעשים ברי קיימא. זה מקיים את המציאות. הוא ממשיך את השפע העליון האלקי אל המציאות. לכן נח נקרא צדיק.
חז"ל מביאים שני פירושים למילה "בדורותיו": יש דורשים לשבח, שאפילו בדורותיו, שהיו דורות של רשעים וקשה היה להיות צדיק, בכל זאת עמד נח נגד הזרם והיה צדיק, קל וחומר אם היה בדור של צדיקים. ויש הדורשים לגנאי - באופן יחסי לדורו הוא היה נחשב צדיק, אבל אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב צדיק.
אך יש גם פירוש שלישי למילה "בדורותיו". אפשר להבין שהכוונה היא לדור שהוא חי בו, אך אפשר להבין שהכוונה היא לדורות שהוא יוצר . "אלה תולדות נח", זה כל עניינו של נח, שיש לו תולדות. לכל הדור שלו לא היו תולדות, הוא נפסק. מכאן ואילך כל הדורות הם של נח, כולם נקראים בני נח, וכבר לא בני אדם. הוא הגורם לשלמותם של כל הדורות. כלומר, יש לנח מדרגה מיוחדת במינה, תפקיד מיוחד במינו, לקיים את כל הדורות כולם. על הלימוד הזה יש לשאול, הרי על בני דור הפלגה נאמר "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ".
אומר הזוהר, מוטב היה לאדם הראשון שלא יוזכר בפסוק הזה. כיון שהם חטאו, הוזכר שהם מתנהגים כאדם הראשון, שאף הוא חטא וגרם בכך מיתה לכל הדורות. כעת חוזרים צאצאיו וחוטאים כמו בני האדם הידוע, אדם הראשון. "בן חכם ישמח אב". כשהבן מתנהג בחכמה כולם אומרים שאבא שלו מאוד מוצלח, ולהיפך - כשהבן לא מתנהג יפה אומרים שזה מתחיל מהאבא. ההתנהגות של המשך הדורות גורמת ליחס אל האב. ובאופן כללי כולם נקראים "בני נח".
כוחם של צדיקים
אני רוצה להתבונן כאן בדברי הרב בהתייחסו לגדר של ה"צדיק", באורות הקודש, מוסר הקודש עמ' מב: "היכולת האלהית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבוא להמידה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם". כלומר, אצל רבונו של עולם היכולת שווה לרצון, כל מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות, אין לו מגבלות. היכולת האנושית אינה כך. יש הרבה דברים שהאדם רוצה לעשות ואין בכוחו לבצע. אומר לנו הרב, שהיכולת האנושית שואפת ויעודה להגיע למדה האלקית הזאת שהיא תהיה תלויה בחפץ האדם, כפי שאומר הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם". קיויתי שתגיעו למדרגה כזו, כביכול, להיות כאלקים.
"ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אמר ויקם לך". כלומר, יש אנשים שמגיעים למידה הזו, של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כפי שאומר הפסוק באיוב " ותגזר אמר ויקם". "זוהי מידת הצדיקים. ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו". ככל שאדם נהיה יותר צדיק, כך הוא מתדמה יותר ליוצרו, וכך חפצו יכול יותר ויותר להתקיים והיכולת מתגברת בהתאם לחפצו, לפי צדקו של האדם. "יוצר כל באומר", אומר והדברים מתקיימים לפי דבריו.
"ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו". כלומר, בעצם יכול להיות שהנקודה של הצדקות שיש בכל אדם, היא מאוד גנוזה וכמוסה, אך היא עיקר עניינו של האדם, "שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא". כלומר, בכל אדם מישראל יש עצם לוז.
זה קשור קצת למקום שלנו [בית אל הנקראת לוז]. עצם לוז היא עצם שמתקיימת על ידי אכילת סעודת מוצאי שבת. בעצם העצם הזו קיימת בכל אדם מישראל, ואינה מתבטלת אף לאחר החיים. כל הגוף מתבטל והופך לעפר, ועצם זו נשארת. וזהו הגרעין שממנו אחר כך יקום האדם לתחייה. כלומר, באדם מישראל יש יסוד נצחי. והיסוד הזה הוא היסוד האלקי שבו, היסוד הצדקותי שבו, הלוז שבו. ככל שהלוז הזה יהיה יותר מרכזי באדם והכוח של הצדקות הזו יתגבר, כך גם יכולתו תלך ותגבר, ואמירתו תפעל בעולם. זהו עניינו של הצדיק. הוא יסוד עולם. הצדיקות מקיימת את העולם.
ממשיך הרב, "וכפי ההתנערות של היסוד הרצוני במדת הצדק, להיות כלול במהות הצדקות, ככה היא הופעת הפעולה הרצונית בגבורתה, בהשיגה מדת תחית המתים, שבאו אליה כל מנחלי תורה שבעל פה, [כפי שאומרת הגמרא בסנהדרין דף עז - ] זוטרא דאית בכו [הקטן שבכם] מחיה מתים". אפילו הקטן שבחכמי תורה שבעל פה - יש בו כח להחיות מתים. הכל תלוי במידה שהיסוד הרצוני בא לידי מימוש בפועל. כשאדם לוקח את הרצון הפנימי החיובי הטוב שבו ומממש אותו - הרצון הזה הולך ומתגבר, הולך ומתעצם והופך לכוח שיכול לפעול פעולות בעולם. זהו צדיק יסוד עולם.
"ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ". הצדיקים יורשים ארץ, הם מנהלים את העולם, הם שולטים כביכול ומכוונים את העולם. זה היה נח, איש האדמה, ששלט באדמה, בכל המציאות שבזכותו קיימת ועומדת.
אם כן, עמדנו על מידת הצדקות, והזכרנו שבדברי הרב על מנחילי התורה שבעל פה ישנה התכונה הזו של צדקות, שיש בהם כח של "ותגזור אמר ויקם לך", עד כדי כך ש"זוטרא דאית בכו מחיה מתים".