השבת הזאת, שבת פרשת לך-לך, היא "שבת הציונות הדתית". קהילות דתיות לאומיות ברחבי הארץ מארחות רבנים ואנשי רוח מקהילות אחרות, ובמשך השבת מתקיימים רבי שיח ודיונים על דרכה והגדרתה העצמית של החיה הזו, שבארץ קוראים לה ציונות דתית, ובחו"ל אורתודוקסיה מודרנית. וגם אם זה לא בדיוק אותו דבר, הרי הבסיס המשותף הוא חיים דתיים ושמירת מצוות מתוך תחושה של שייכות ושותפות עם האליטה החילונית-מודרנית וערכיה.
לא במקרה נבחרה השבת הזאת, שבה קוראים בתורה את הציווי הראשון לאברהם: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בסיפור שמספר העם היהודי לעצמו על עצמו, הארץ היא ראשית הזהות שלו. אבי האומה מצטווה ללכת ממולדתו אל ארץ ישראל, וההליכה הזו היא שמולידה את העם היהודי. לכאורה גורם זהות מודרני, משותף ומחבר.
אלא שיותר ויותר נראה שהעניין הזה של הארץ כמוקד הזהות, הארץ כערך מרכזי, הפך להיות דווקא התהום המפרידה בין הציונות הדתית לבין האליטה הישראלית החילונית, גם זו שעדיין מגדירה את עצמה ציונית. בעיניה של זו, רעיון קדושת הארץ הוא רעיון נתעב, והדבקות ברגביה ובאבניה של הארץ, היא סוג של עבודת אלילים. על פי ההשקפה הזו, אהבת הארץ שטופחה וקודשה על ידי הציונות עד כדי "טוב למות בעד ארצנו", לא הייתה אלא פיגום כדי לבנות עליו את המדינה.
ובשעה שנולדה המדינה, מתה הארץ. במין אירוניה של ההיסטוריה, יצא כך שכלי הביטוי המרכזי להשקפה המקדשת את המדינה ומתעבת את הארץ, הוא עיתון ששמו "הארץ". ובאמת, נדמה לי שלא תמצא ב"הארץ" את המילה "הארץ". שר פלוני לא "חזר לארץ" אלא "שב לישראל". אפילו עולים חדשים לא עלו לארץ, אלא "היגרו לישראל", ובמקרה הכי טוב "עשו עלייה". ארץ ישראל איננה עוד. מדינת ישראל בלעה אותה, כמין אלמנה שחורה הטורפת את מי שהפרה אותה.
רמת גן ונווה דקלים
אילו הציונות הדתית נשארה בארץ ישראל. בניה רוקדים בהתלהבות על הרי טרשים קרחים, ונאחזים בציפורניים בשירי נעמי שמר, כדי לומר לעצמם שהארץ היא עדיין גורם מחבר, ש"בשורש" גם החילונים מרגישים בדיוק כמוהם בקשר לארץ. "יש לי אהבה", הם אומרים על גוש קטיף, "והיא תנצח". זה לא פסוק מהתנ"ך, זו שורה ישראלית חילונית, ולא במקרה.
הציונות הדתית עוד מאמינה שהיא יכולה בקצת מאמץ להתחבר מחדש אל האליטה הישנה, שהייתה פעם שותפה שלה לאהבת הארץ. היא קוראת ב"הארץ" שחברון היא עיר ערבית, ספחת, גיהינום שהלוואי וכבר נברח ממנו, אבל לא מאמינה שזה נכתב בכנות. היא חושבת שאלה רק ביטויים חריפים לצורך התנצחות פוליטית. הרי בה העיר חברון מעוררת תחושה של התרגשות ושל שייכות, הרי היא לב ליבה של ארץ ישראל.
מני מזוז אומר שהממשלה לא רשאית לגרש אזרח מביתו ברמת גן, אבל מנווה דקלים היא יכולה לגרש, כי נווה דקלים נמצא מחוץ לגבולות המדינה. והציוני הדתי שומע ולא מבין. בכל הכנות הוא לא מבין. הרי המדינה הוקמה בשביל הארץ, לא הארץ בשביל המדינה. הרי נווה דקלים הוא יישוב יהודי בארץ ישראל בדיוק כמו רמת גן. גם רמת גן לא הוקמה בשטח מדינת ישראל. מדוע מותר היה לנו להקים את רמת גן? משום שהיא בארץ ישראל, ארצו של העם היהודי. כך גם נווה דקלים.
חוזרים למאה הקודמת
הציוני הדתי יודע שאולי לא יהיה מנוס מלחלק את הארץ בינינו לבין הפלשתינים, אבל הוא שואל את עצמו איך אפשר לעשות את זה לפי קווים ששורטטו ב-1949, כאשר הארץ השתנתה מאז לבלי היכר? איזה שכל יש בזה, ואיזה צדק? איזה הגיון יש ברצון להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור עד אמצע המאה הקודמת? להחריב את גוש קטיף זה בדיוק כמו להחריב את רמת גן. כאן וגם כאן ארץ ישראל.
ואילו ההיגיון המני מזוזי אומר שתמיד נחזור ל-1949, כי זה הרגע הקובע, שבו המדינה נולדה והארץ מתה. אל תשיר לו על ארץ ישראל הישנה, היפהפייה והנשכחת, ואל תדחוף לו בכוח את "יש בי אהבה והיא תנצח". אין בו שום אהבה לגוש קטיף, הוא שונא אותו. מלכתחילה כל העניין הזה של הארץ והתנ"ך וקיבוץ גלויות, היה בו קצת גיחוך והרבה עוול. אבל היינו צריכים את זה כדי להקים את המדינה.
עכשיו יש לנו מדינה ותפסיקו עם הארץ. האליטה הזו מרבה להתלות במגילת העצמאות, אבל דווקא משם ראיה הפוכה. מגילת העצמאות פותחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ומסתיימת במילים "מדינת ישראל". זה הסדר הנכון: ארץ ישראל, העם היהודי, מדינת ישראל. ארץ ישראל והעם היהודי הם החתן והכלה. מדינת ישראל היא החתונה. בלעדיהם היא בעצם כלום.
אי אפשר לגשר על התהום הזו, שבין אוהבי הארץ לבין סוגדי המדינה. הציונות הדתית מתקשה לעכל את זה, אבל היא לא תוכל עוד להתחבר אל האליטה החילונית. היא יכולה רק להיות אליטה אלטרנטיבית, וזה תפקיד חדש לגמרי בשבילה, והרבה יותר קשה.
לא במקרה נבחרה השבת הזאת, שבה קוראים בתורה את הציווי הראשון לאברהם: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בסיפור שמספר העם היהודי לעצמו על עצמו, הארץ היא ראשית הזהות שלו. אבי האומה מצטווה ללכת ממולדתו אל ארץ ישראל, וההליכה הזו היא שמולידה את העם היהודי. לכאורה גורם זהות מודרני, משותף ומחבר.
אלא שיותר ויותר נראה שהעניין הזה של הארץ כמוקד הזהות, הארץ כערך מרכזי, הפך להיות דווקא התהום המפרידה בין הציונות הדתית לבין האליטה הישראלית החילונית, גם זו שעדיין מגדירה את עצמה ציונית. בעיניה של זו, רעיון קדושת הארץ הוא רעיון נתעב, והדבקות ברגביה ובאבניה של הארץ, היא סוג של עבודת אלילים. על פי ההשקפה הזו, אהבת הארץ שטופחה וקודשה על ידי הציונות עד כדי "טוב למות בעד ארצנו", לא הייתה אלא פיגום כדי לבנות עליו את המדינה.
ובשעה שנולדה המדינה, מתה הארץ. במין אירוניה של ההיסטוריה, יצא כך שכלי הביטוי המרכזי להשקפה המקדשת את המדינה ומתעבת את הארץ, הוא עיתון ששמו "הארץ". ובאמת, נדמה לי שלא תמצא ב"הארץ" את המילה "הארץ". שר פלוני לא "חזר לארץ" אלא "שב לישראל". אפילו עולים חדשים לא עלו לארץ, אלא "היגרו לישראל", ובמקרה הכי טוב "עשו עלייה". ארץ ישראל איננה עוד. מדינת ישראל בלעה אותה, כמין אלמנה שחורה הטורפת את מי שהפרה אותה.
רמת גן ונווה דקלים
אילו הציונות הדתית נשארה בארץ ישראל. בניה רוקדים בהתלהבות על הרי טרשים קרחים, ונאחזים בציפורניים בשירי נעמי שמר, כדי לומר לעצמם שהארץ היא עדיין גורם מחבר, ש"בשורש" גם החילונים מרגישים בדיוק כמוהם בקשר לארץ. "יש לי אהבה", הם אומרים על גוש קטיף, "והיא תנצח". זה לא פסוק מהתנ"ך, זו שורה ישראלית חילונית, ולא במקרה.
הציונות הדתית עוד מאמינה שהיא יכולה בקצת מאמץ להתחבר מחדש אל האליטה הישנה, שהייתה פעם שותפה שלה לאהבת הארץ. היא קוראת ב"הארץ" שחברון היא עיר ערבית, ספחת, גיהינום שהלוואי וכבר נברח ממנו, אבל לא מאמינה שזה נכתב בכנות. היא חושבת שאלה רק ביטויים חריפים לצורך התנצחות פוליטית. הרי בה העיר חברון מעוררת תחושה של התרגשות ושל שייכות, הרי היא לב ליבה של ארץ ישראל.
מני מזוז אומר שהממשלה לא רשאית לגרש אזרח מביתו ברמת גן, אבל מנווה דקלים היא יכולה לגרש, כי נווה דקלים נמצא מחוץ לגבולות המדינה. והציוני הדתי שומע ולא מבין. בכל הכנות הוא לא מבין. הרי המדינה הוקמה בשביל הארץ, לא הארץ בשביל המדינה. הרי נווה דקלים הוא יישוב יהודי בארץ ישראל בדיוק כמו רמת גן. גם רמת גן לא הוקמה בשטח מדינת ישראל. מדוע מותר היה לנו להקים את רמת גן? משום שהיא בארץ ישראל, ארצו של העם היהודי. כך גם נווה דקלים.
חוזרים למאה הקודמת
הציוני הדתי יודע שאולי לא יהיה מנוס מלחלק את הארץ בינינו לבין הפלשתינים, אבל הוא שואל את עצמו איך אפשר לעשות את זה לפי קווים ששורטטו ב-1949, כאשר הארץ השתנתה מאז לבלי היכר? איזה שכל יש בזה, ואיזה צדק? איזה הגיון יש ברצון להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור עד אמצע המאה הקודמת? להחריב את גוש קטיף זה בדיוק כמו להחריב את רמת גן. כאן וגם כאן ארץ ישראל.
ואילו ההיגיון המני מזוזי אומר שתמיד נחזור ל-1949, כי זה הרגע הקובע, שבו המדינה נולדה והארץ מתה. אל תשיר לו על ארץ ישראל הישנה, היפהפייה והנשכחת, ואל תדחוף לו בכוח את "יש בי אהבה והיא תנצח". אין בו שום אהבה לגוש קטיף, הוא שונא אותו. מלכתחילה כל העניין הזה של הארץ והתנ"ך וקיבוץ גלויות, היה בו קצת גיחוך והרבה עוול. אבל היינו צריכים את זה כדי להקים את המדינה.
עכשיו יש לנו מדינה ותפסיקו עם הארץ. האליטה הזו מרבה להתלות במגילת העצמאות, אבל דווקא משם ראיה הפוכה. מגילת העצמאות פותחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ומסתיימת במילים "מדינת ישראל". זה הסדר הנכון: ארץ ישראל, העם היהודי, מדינת ישראל. ארץ ישראל והעם היהודי הם החתן והכלה. מדינת ישראל היא החתונה. בלעדיהם היא בעצם כלום.
אי אפשר לגשר על התהום הזו, שבין אוהבי הארץ לבין סוגדי המדינה. הציונות הדתית מתקשה לעכל את זה, אבל היא לא תוכל עוד להתחבר אל האליטה החילונית. היא יכולה רק להיות אליטה אלטרנטיבית, וזה תפקיד חדש לגמרי בשבילה, והרבה יותר קשה.