שתי שביתות השבוע. האחת, בגין אלימות נגד מורים והשניה, למחרת, בגין איום באלימות וגירוש נגד מורים ונגד הורים עם ילדיהם והוריהם. ומעניין היה להיווכח שבעוד בראשונה השבתת תינוקות של בית רבן, עברה בשקט, בשנייה, היא הפכה למוקד של ויכוח ציבורי קשה.
הסיבה להשבתת מערכת החינוך כולה, בכל רחבי המדינה- בעילה של אלימות נגד מורים צריכה הייתה לגרום להרמת גבה או שתיים לפחות. שהרי מה קרה. כמה תלמידים בודדים, במקומות שונים, עברו את הגבול המותר והפעילו אלימות, אפילו קשה, על מוריהם. מקרים חמורים מאד. עם זאת, נותרות כמה שאלות:
הראשונה, באשר לצידוק שבשביתה. האמנם זה הפיתרון? האם יש פה משהו מאפיין שהשביתה תפתור? והאחרות: למה לתת פרס לאותו תלמיד אלים, שמחכך ידיו בהנאה על הצלחתו להשבית את כלל מערכת החינוך? הכיצד, בהתאם לעיקרון הזה, לא השביתו את כל הבנקים בעת פעולת ה"אופנובנק"? למה נהגי האוטובוסים לא שבתו, לאחר שכמה מהם פוצצו? למה כל יישובי החוף לא שבתו לאחר טביעת כל כך הרבה אנשים? ולמה הכבישים לא נחסמו, כמחאה על ריבוי תאונות הדרכים? מילא, לו היו מכנסים כינוסים ועוסקים בנושא האלימות. אבל סתם בטלה מאורגנת? חינוך לבהייה באוויר? אפשר לקום שעה מאוחר יותר?
והשאלה המציקה באמת, זו שאמורה להטריד גם את המורים והמחנכים: הכיצד תלמיד בכיתה י"א, שכבר מתחנך במערכת החינוך 11 שנה, עושה מעשים מעיין אלה? אם הוא חריג (אז מה מקום יש להשבתה?) ואם אינו חריג, אלא תוצר מאפיין, מה מקום יש למערכת החינוך בכלל? מוזר הוא שהמורים מפגינים נגד עצמם. מוחים על חוסר הצלחתם שלהם בחינוכם של התלמידים או בבניית מערכת התואמת את צורכיהם.
ויש עוד שביתה. ודווקא זו "מושכת" אליה המון אש. מובע כעס רב, ודווקא מהכיוון הפוליטי, על מה שמכונה השבתה פוליטית של מוסדות החינוך. מכיוון שנושא השביתה הוא מחאה על רצון הממשלה, הפוליטי, לגרש את תושבי קטיף ולהעביר את אדמות היהודים ששם לידי האויבים הערבים, וגם ליצור איום חיים על חייהם של תושבי ישראל כולם, אזרחים שלווים.
וזה מוזר. מערכת החינוך לא הושבתה בגין אלימות מאורגנת נגד אזרחי ישראל. לא ראינו שביתת מחאה, או סתם הזדהות, עם ילדי גנים בשדרות שנרצחו בדרכם לגן, יחד עם אמם. לא ראינו השבתה כשאוטובוס מלא ילדים, בדרכם לבית הספר, פוצץ במטען של רוצחים ערבים. מה שעשה אגרוף של נער טיפש, לא הצליחו לעשות רגליים שנקטעו או נשמות תמימות שנרצחו. וזה נקרא פוליטי?
מחאה של תלמידים נגד ממשלה הרוצה ליצור סיכון לחייהם של עוד הרבה תלמידים, לחשוף את כלל ילדי ישראל לרובים ולטילים של המחבלים אינו סיבה מספקת להשבתה של המערכת הרגילה כאקט של מחאה?
אנו טוענים שיש לחנך לערכים. אנו רוצים שהדור הבא יגדל על ברכי המוסר, המסורת וההיסטוריה היהודית. אז אסור לו למחות על הרצון לנטוש חבלי מולדת ולהעבירם לזרים, על אובדן המשמעות של מולדת, של קניין עם ישראל על ארצו, של מימוש הבטחת ה', של חתירה למדינה יהודית על פי התורה, כחזונם של נביאי ישראל , כפועל יוצא למעשיותם של הרצל ובן גוריון.
למה זה פוליטי כשנער יהודי רוצה לממש מוסר כלל אנושי? איזה חינוך טוב יותר אפשר לתת מללמד את ההיסטוריה של קהילת עזה, על יהודיה ויצירתה, מלהעלות על נס את מאמצי החלוצים שהפריחו את חולות גוש קטיף, על החזון האנושי של שותפות המוח והמרץ היהודי עם כוח האדם ברצועה ועם ההון הערבי, לשיפור איכות החיים של כלל התושבים. וגם של ערביי הארץ ומחנות הפליטים?
למעשה, עצם ההשתתפות במעשה המחאה הוא הצעד החינוכי. מה גם שהם עוד לומדים, במשך היום, על המהות הרוחנית, על הסיבות ועל העובדות ההיסטוריות. בעצם, ביום כזה אין שביתה. יש בית ספר מרוכז.
שביתה מול שביתה. שביתה של אוזלת יד מול זו של תקווה, שביתה על תוצאה עצובה מול שביתה בעד תקווה מפציעה. שביתה של זעקה לעזרה מול שביתה של אתגר ובקשה שלא להפריע ליצירה.
שביתה של חוסר אונים, מול שביתה של עוצמה ונחישות. שביתה של עצלות מול השבתה של פעילות ובנייה. ואולי יש קשר בין השתיים. אולי אובדן החזון הוא שמוביל גם לאיבוד השליטה על היצרים.
הסיבה להשבתת מערכת החינוך כולה, בכל רחבי המדינה- בעילה של אלימות נגד מורים צריכה הייתה לגרום להרמת גבה או שתיים לפחות. שהרי מה קרה. כמה תלמידים בודדים, במקומות שונים, עברו את הגבול המותר והפעילו אלימות, אפילו קשה, על מוריהם. מקרים חמורים מאד. עם זאת, נותרות כמה שאלות:
הראשונה, באשר לצידוק שבשביתה. האמנם זה הפיתרון? האם יש פה משהו מאפיין שהשביתה תפתור? והאחרות: למה לתת פרס לאותו תלמיד אלים, שמחכך ידיו בהנאה על הצלחתו להשבית את כלל מערכת החינוך? הכיצד, בהתאם לעיקרון הזה, לא השביתו את כל הבנקים בעת פעולת ה"אופנובנק"? למה נהגי האוטובוסים לא שבתו, לאחר שכמה מהם פוצצו? למה כל יישובי החוף לא שבתו לאחר טביעת כל כך הרבה אנשים? ולמה הכבישים לא נחסמו, כמחאה על ריבוי תאונות הדרכים? מילא, לו היו מכנסים כינוסים ועוסקים בנושא האלימות. אבל סתם בטלה מאורגנת? חינוך לבהייה באוויר? אפשר לקום שעה מאוחר יותר?
והשאלה המציקה באמת, זו שאמורה להטריד גם את המורים והמחנכים: הכיצד תלמיד בכיתה י"א, שכבר מתחנך במערכת החינוך 11 שנה, עושה מעשים מעיין אלה? אם הוא חריג (אז מה מקום יש להשבתה?) ואם אינו חריג, אלא תוצר מאפיין, מה מקום יש למערכת החינוך בכלל? מוזר הוא שהמורים מפגינים נגד עצמם. מוחים על חוסר הצלחתם שלהם בחינוכם של התלמידים או בבניית מערכת התואמת את צורכיהם.
ויש עוד שביתה. ודווקא זו "מושכת" אליה המון אש. מובע כעס רב, ודווקא מהכיוון הפוליטי, על מה שמכונה השבתה פוליטית של מוסדות החינוך. מכיוון שנושא השביתה הוא מחאה על רצון הממשלה, הפוליטי, לגרש את תושבי קטיף ולהעביר את אדמות היהודים ששם לידי האויבים הערבים, וגם ליצור איום חיים על חייהם של תושבי ישראל כולם, אזרחים שלווים.
וזה מוזר. מערכת החינוך לא הושבתה בגין אלימות מאורגנת נגד אזרחי ישראל. לא ראינו שביתת מחאה, או סתם הזדהות, עם ילדי גנים בשדרות שנרצחו בדרכם לגן, יחד עם אמם. לא ראינו השבתה כשאוטובוס מלא ילדים, בדרכם לבית הספר, פוצץ במטען של רוצחים ערבים. מה שעשה אגרוף של נער טיפש, לא הצליחו לעשות רגליים שנקטעו או נשמות תמימות שנרצחו. וזה נקרא פוליטי?
מחאה של תלמידים נגד ממשלה הרוצה ליצור סיכון לחייהם של עוד הרבה תלמידים, לחשוף את כלל ילדי ישראל לרובים ולטילים של המחבלים אינו סיבה מספקת להשבתה של המערכת הרגילה כאקט של מחאה?
אנו טוענים שיש לחנך לערכים. אנו רוצים שהדור הבא יגדל על ברכי המוסר, המסורת וההיסטוריה היהודית. אז אסור לו למחות על הרצון לנטוש חבלי מולדת ולהעבירם לזרים, על אובדן המשמעות של מולדת, של קניין עם ישראל על ארצו, של מימוש הבטחת ה', של חתירה למדינה יהודית על פי התורה, כחזונם של נביאי ישראל , כפועל יוצא למעשיותם של הרצל ובן גוריון.
למה זה פוליטי כשנער יהודי רוצה לממש מוסר כלל אנושי? איזה חינוך טוב יותר אפשר לתת מללמד את ההיסטוריה של קהילת עזה, על יהודיה ויצירתה, מלהעלות על נס את מאמצי החלוצים שהפריחו את חולות גוש קטיף, על החזון האנושי של שותפות המוח והמרץ היהודי עם כוח האדם ברצועה ועם ההון הערבי, לשיפור איכות החיים של כלל התושבים. וגם של ערביי הארץ ומחנות הפליטים?
למעשה, עצם ההשתתפות במעשה המחאה הוא הצעד החינוכי. מה גם שהם עוד לומדים, במשך היום, על המהות הרוחנית, על הסיבות ועל העובדות ההיסטוריות. בעצם, ביום כזה אין שביתה. יש בית ספר מרוכז.
שביתה מול שביתה. שביתה של אוזלת יד מול זו של תקווה, שביתה על תוצאה עצובה מול שביתה בעד תקווה מפציעה. שביתה של זעקה לעזרה מול שביתה של אתגר ובקשה שלא להפריע ליצירה.
שביתה של חוסר אונים, מול שביתה של עוצמה ונחישות. שביתה של עצלות מול השבתה של פעילות ובנייה. ואולי יש קשר בין השתיים. אולי אובדן החזון הוא שמוביל גם לאיבוד השליטה על היצרים.