העיסוק בתשובה הולך ומעמיק מיום ליום. מחזה מרנין נגלה לעינינו ואנו הולכים ומתחזקים בהכרה שבכוחנו ובאחריותנו לשנות את המצב. מה אומר הדבר לגבינו? מעבר לדרישה שנצא להניח תפילין,להזמין אנשים לשבתות וכן הלאה. האם כבר יצאנו ידי חובת תיקוננו די הצורך? האם העובדה ש"דתיים" אנחנו ושייכים לדרך של אמת הינה מספקת? האם עשינו די על מנת להכין אישי תורה בעלי שיעור קומה שיהיו מסוגלים להתמודד עם שאלות הדור וחולשותיו? דורנו לוקה בליבו, מרכז החיים התערער וכשיש חולה לב, לא מעמידים מולו חובש, אלא רופא גדול.

כשה' שולח את אברהם אבינו לארץ ישראל הוא מבטיח לו "אעשך לגוי גדול", אומר המדרש: אמר רבי פנחס...אימתי עשה הקב"ה את אברהם לגוי גדול? כשיצאו ישראל ממצרים ובאו לסיני וקבלו את התורה והגיעו לארץ ישראל, הביט בהם משה אמר: הרי הם עשויים כשם שהבטיח הקב"ה לזקן שנאמר "ומי גוי גדול". הגדלות אינה תלויה במספר, אלא בנויה על שלשה ממדים: עם, תורה וארץ.

אילו הדברים שמבטיחים את היותנו נישאים על העולם, מביעים בחיינו את ה"גדלות", את מה שנעלה מן הכול. זוהי מהות חיינו ולשם כך נוצרנו וכשאנו שוכחים את זה אנו "כושלים בעווננו" ונסוגים לאחור. אחר שנים ארוכות של הקמת מוסדות שונים ומגוונים שברובם נותנים מענה לצרכים של בני הנוער הצעירים והבוגרים, הגיע העת לבסס את החזון השלם.

ישנם הסבורים שלהיות "ציוני דתי" פירושו של דבר לחיות בכל העולמות. להיות "דתי" וגם מעורה בחיי המדינה. הדרך הזו שאולי יש בה גרעין של אמת סובלת ממחלה עמוקה. היא מעמידה את התורה, "חמדה גנוזה" ,בעמדת התנצלות. היא יוצרת מעין חובה "מוסרית" להתאים את התורה לחיים המודרניים כדי שהללו חלילה לא יתנכרו ממנה לגמרי. ומה שבפועל קורה הוא תחת שתהיה התורה הגורם המכונן, הכח המעמיד של החיים כולם, הופכת התורה להיות מעין "תבלין" לחיים ,תוספת לוואי אסתטי.

מה הפלא שציבור בעלי התשובה אינו מוכן ללכת אחרינו? וכי אדם חילוני המוכן לוותר כמעט על כל חייו הקודמים ויסכים להתחבר לציבור מתנצל מבחינה יהדותית? בוודאי ילך למצוא לעצמו את המקור! וכמה הפסד יש בכך לאומה! הרי באופן פוטנציאלי יש בתוכנו באמת את סוד החיבור שבין העולמות. יש בכוחנו באמת לבנות חיי מדינה היונקים מן הקודש, אך עדיין לא הכשרנו את עצמנו כראוי, להיות מסוגלים לשאת את הדגל הזה בגאון ובשלמות.

ישיבה קטנה לאומית תעזור לחולל את המהפך הזה. למרות שרוב הנוער עדיין לא בשל לכך, אולם עשרה אחוז בוודאי שיש. אותם עשרה אחוז שיהיו מרוכזים בלימוד תורה, יהפכו עם השנים לאילו שנושאים את דגלה בגאון, אילו שמוסרים את נפשם עליה ולוחמים את מלחמתה. הם יהיו אלה שיקרינו על הנוער כולו שישנה דרך אחרת. שאינה מתכופפת באופן פנימי לתרבות המערב ופיתויו ושאינה מתנצלת על קיומה. תלמידי הישיבות הקטנות הלאומיות אינם מנותקים מן העם.

אדרבה, הם מחונכים חינוך עמוק להיות קשורים לכלל ישראל ודווקא מתוך כך הם נוטלים על עצמם את האחריות לגדול. הם לומדים כדי שיוכלו אחר כך לשאת על שכמם שליחות רוחנית ואין זה משנה אם דווקא בתפקיד תורני, בצבא או במשק.

אם בעולם יודעים שכדי לגדל מוזיקאים מחוננים, זקוקים להתרכזות ושקידה בנגינה, אין סיבה שלא נבין גם אנחנו את האמת הפשוטה הזו שכל גדולי ישראל עמדו מאחריה (עיין שו"ת משיב דבר סי' מ"ד) שעל מנת לגדל תלמידי חכמים, צריכים לתקופת התרכזות משמעותית ורק מתוך כך יצמחו הפירות הראויים. אין כאן "אליטיזם" ולא צל צילו. הישיבות הקטנות אינן מבקשות את העילויים או את בני הרבנים. כל מי שחשקה נפשו בתורה ללא הבדל מעמד,עדה או יחוס דלתות בית המדרש פתוחות לפניו.


המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.