חכמים קבעו את הפרק הראשון של ספר מלכים כהפטרת פרשת "חיי שרה". הסיבה הראשונה הניראת לעין היא החפיפה בין הביטויים "זקן בא בימים". בפרשתנו נאמר "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כ"ד א) ובספר מלכים נאמר "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א א'). [ביטוי זה מופיע בתנ"ך רק פעם נוספת בהקשר ליהושע בן נון (יהושע י"ג א וכ"ג א)].

הפרשיה הפותחת את ספר מלכים מעוררת שאלות ותמיהות ובמבט ראשון אפילו הרגשה של אי נוחות. וזה לשון הכתוב:

(א) "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו".

(ב) "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סכנת ושכבה בחיקך וחם לאדני המלך".

(ג) "ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית ויבאו אתה למלך".

(ד) "והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה".

(ה) "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו".

(ו) "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית וגם הוא טוב תאר מאד ואתו ילדה אחרי אבשלום".

לכאורה, נראה שהעניינים בארמונו של דוד המלך - נעים זמירות ישראל, אורחנו לסוכה ביום הושענא רבה, התנהלו כמו שהתנהלו מאות שנים מאוחר יותר בארמונו של אחשורוש. בשני המקרים, לכאורה, העבדים היועצים הם המנהלים את הענייניים ו"מכרזים" דומים מתפרסמים בשתי הממלכות.

עוד יש לברר האם ההתנשאות של אדניה קשורה להצעת העבדים או שהיא רק תוצאה של חולשתו של דוד, כביכול?

על פי המבואר בהמשך הפרק העבדים הנזכרים בפסוק ב' הינם אנשים רמי מעלה ששווים ומקבילים לבני המלך (עיין פסוקים ט' ומ"ז). מה להם ולהצעה מסוג שכזה?

יתכן והיה כאן ויכוח עקרוני בין דוד ויועציו-שריו הבכירים ביותר. דוד שנשבע לבת שבע כי שלמה בנה ימלוך אחריו (פסוקים י"ז ול') נתקל בהתנגדות חזקה של ראשי השרים ובראשם יואב בן צרויה ואביתר כהן גדול. שניהם טענו שלא יתכן שהבן של דוד ובת שבע ישב על כס המלכות ובכך ינציח את החטא ואת הדרך הבלתי רצויה בה נוצר הקשר ביניהם. מה עוד שיש מועמד אחר שהוא כליל המעלות והוא אדניהו. המלכות מגיעה לאדניהו כי:

1. הוא בכור הבכורות ועל פי הסדר הוא המועמד הנכון "ואתו ילדה אחרי אבשלום" (עיין שמואל ב' ג' ב'-ה').

2. האישיות שלו מושלמת ומעשיו הם ללא דופי ולכן "לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" (עיין ב"פרי צדיק" על פרשתנו).

3. מראהו החיצוני שבוודאי מראה גם על יופי פנימי מוכיח על התאמתו לתפקיד "וגם הוא טוב תאר מאד".

4. כל אחיו בני המלך מסכימים עם מועמדותו (פסוק ט').

5. כל עם ישראל מאוחד מאחרי בחירתו "ועלי שמו כל ישראל פניהם למלך"(מלכים א ב' ט"ו).

לעומת כל הטענות הללו טען דוד כי המלכת שלמה משמעותה הנצחת החזרה בתשובה, כך יקים הוא "עולה של תשובה". עבדיו=שריו החליטו להעמידו באור המגוחך של הצעתם וכך להכריז קבל עם ועדה כי אי אפשר לסמוך על שיקול דעתו של דוד.

לכן במודע או שלא במודע הם משתמשים בביטויים יחידניים הלקוחים ממשל כבשת הרש. "ותהי לו סכנת ושכבה בחיקך" המקביל ל: "ובחיקו תשכב ותהי לו כבת" (שמואל ב י"ב ג). אי תגובתו של דוד איננה מהווה הסכמה להצעה אלא ניצול ההזדמנות שהם אינם לידו, לעמוד שוב בניסיון ולעשות "תשובת המשקל". הכתוב מכריז פעמיים על צדקתו של דוד. בפעם הראשונה בשימוש בביטוי המשווה את דוד לאברהם אבינו " והמלך דוד זקן בא בימים" ובפעם השניה בעדות מפי עליון "והמלך לא ידעה".

אם כך נוכל לסכם ולומר כי פרשיית הפתיחה של ספר מלכים מודיעה קבל עם ועדה כי תשובתו של דוד נתקבלה והוא אכן הרביעי מבין נושאי המרכבה יחד עם שלשת האבות.


הרב יוסף כרמל הוא ראש כולל "ארץ חמדה".