על ירידתו של ערפאת למדור השמור בגיהנום למרצחי המונים אמר האלוף עמוס גלעד "כאשר ערפאת ייאסף אל אבותיו", בדיוק כפי שמופיע בפרשת השבוע,"לך לך", להבדיל, נאמר לאברם, "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". התקשורת גם ידעה לומר "הולך לעולמו" או "נפטר" ("כינוי כבוד למת"- מילון גור) ובקושי שמענו, ולו את המונח הנייטרלי - "מת". האם אצל עמוס גלעד היה גם היטלר "נאסף אל אבותיו", ובקול ישראל בן לאדן היה "הולך לעולמו"? פרעה והמן האם הם "נפטרו"?
גם בנימת דיבורם ובהבעת פניהם היו הקריינים והפרשנים רצינים וחגיגיים ולא ניתן לחוש, אפילו ברמז, שמדובר באוייב. הודחק והושתק אופיו הרצחני של האיש שהגנרל מונטיאנו, מראשי שירות הביון הרומני של צ'אוצ'סקו (ידידו הקרוב של ערפאת), אמר עליו:"בחיי לא ראיתי כל כך הרבה פיקחות, דם ותועבה שחברו יחד באדם אחד", וראש הביון הרומני, יון פאצ'פא, בספרו "אופקים אדומים" הוסיף: "הרגשתי צורך כפייתי להתקלח בכל פעם לאחר שערפאת נשק לי או לחצתי את ידו".
בתקשורת עסקו בדרכו של ערפאת כפוליטיקאי, אך מעט מאד על היות דרך זו זרועה אלפי ואולי רבבות גוויות. אף מילה על היותו אבי הטרור המדיני בתקופה המודרנית: רוצח הספורטאים במינכן, רוצח ילדי אביבים, רוצח אוטובוס כביש החוף, רוצחו של קלינגהופר שהושלך לים על כסא גלגלים, רוצח טבוחי בית הדסה, רוצח נוסעי "אל-על", רוצח אלפי נוצרים בלבנון, רוצחם של כ-1,500 קרבנות שלום-אוסלו, האיש שחולל את מלחמת 4 השנים האחרונות וקבע את כלליה - ריסוק איברים בשווקים, בבתי הקפה, באוטובוסים, האיש שבחתימתו אישר את הרציחות ומימן את המרצחים. לא רק דמנו על ידיו, הוא כולו טובל בו, ועפ"י התבטאויותיו שנרשמו והוקלטו - צמאונו, כיורשו של המופתי, בעל בריתו של היטלר, הוא לדם יהודי.
שפתנו, ראי תרבותנו, יודעת לבטא רגשות אנוש טבעיים כלפי רבי-טבחים ורשעי עולם: היטלר "ימח שמו"; אדריאנוס "שחיק עצמותיו"; טורקוומדה וחמלניצקי "שם רשעים ירקב". מה פשר הנכות הרגשית שדבקה באליטות שלנו, שאינן מסוגלות עוד לבטא כאב, זעם, בוז, תיעוב או נקם כלפי צוררים ומשנאים, מבקשי נפשנו ושופכי דמנו? כשעורו של אדם אינו מגיב עוד על דקירה, כשאיבר חולה אינו משדר עוד כאב, סימן שהחיים בסכנה. ומה, כאשר הנפש הלאומית אטומה והלב מאובן? מה זה, אם לא היחלשות רצון הקיום?
למרות שתוארו הרשמי הוא יו"ר (אש'ף או הרשות הפלסטינית), שופרותיה של ישראל התנדבו לכנותו "ראיס" - כלומר, ראש מדינה (איזו מדינה?!), וחוגי ראש הממשלה כבר רומזים על נכונות לקוברו באבו-דיס, כלומר בירושלים. את עצמות אייכמן שחקנו עד דק וזירינו בים התיכון. מה ארע לנו מאז? איך נשתנינו?
יש כתבים לענייני ערבים שבדיווחיהם שומרים היטב על לשונם, פן לא ישובו בחיים משליחותם הבאה במחוזות הטרור של ערפאת. האם צל הפחד (וזה הפירוש המילולי של "טרור"- פחד!) כבר נפל על כולנו?
אין מנוס מן המסקנה, שהנסיגה-בריחה מפני הטרור ("התנתקות" בשפה מכובסת) אינה רק טריטוריאלית. היחס לערפאת הגוסס, כפי שהוא מתבטא בתקשורת שלנו, חושף השלמה עם הלגיטימיות של הטרור כמכשיר מדיני. שימו לב ליחס הסלחני עד ידידותי שזוכה לו בתקשורת מרואן ברגותי, פושע ומרצח, שנדון לכמה מאסרי עולם. סימן, שרוח הטרור הולכת ומכניעה את מחשבותינו ואת רגשותינו ומשבשת גם את האוריינטציה המוסרית שלנו.
רק מי שאינו דוחה עוד דחייה מחלטת, מיידית ורפלקטיבית, את המתועב שבחטאים רצח שיטתי של תינוקות וילדים, רק מי שתגובתו על כל אלה כבר נעשתה מרוחקת, קרה, מתונה, מסווגת ויחסית, כשל מתבונן זר מן הצד, רק הוא מסוגל לומר על רוצח המונים "הלך לעולמו" או "נאסף אל אבותיו".
גם בנימת דיבורם ובהבעת פניהם היו הקריינים והפרשנים רצינים וחגיגיים ולא ניתן לחוש, אפילו ברמז, שמדובר באוייב. הודחק והושתק אופיו הרצחני של האיש שהגנרל מונטיאנו, מראשי שירות הביון הרומני של צ'אוצ'סקו (ידידו הקרוב של ערפאת), אמר עליו:"בחיי לא ראיתי כל כך הרבה פיקחות, דם ותועבה שחברו יחד באדם אחד", וראש הביון הרומני, יון פאצ'פא, בספרו "אופקים אדומים" הוסיף: "הרגשתי צורך כפייתי להתקלח בכל פעם לאחר שערפאת נשק לי או לחצתי את ידו".
בתקשורת עסקו בדרכו של ערפאת כפוליטיקאי, אך מעט מאד על היות דרך זו זרועה אלפי ואולי רבבות גוויות. אף מילה על היותו אבי הטרור המדיני בתקופה המודרנית: רוצח הספורטאים במינכן, רוצח ילדי אביבים, רוצח אוטובוס כביש החוף, רוצחו של קלינגהופר שהושלך לים על כסא גלגלים, רוצח טבוחי בית הדסה, רוצח נוסעי "אל-על", רוצח אלפי נוצרים בלבנון, רוצחם של כ-1,500 קרבנות שלום-אוסלו, האיש שחולל את מלחמת 4 השנים האחרונות וקבע את כלליה - ריסוק איברים בשווקים, בבתי הקפה, באוטובוסים, האיש שבחתימתו אישר את הרציחות ומימן את המרצחים. לא רק דמנו על ידיו, הוא כולו טובל בו, ועפ"י התבטאויותיו שנרשמו והוקלטו - צמאונו, כיורשו של המופתי, בעל בריתו של היטלר, הוא לדם יהודי.
שפתנו, ראי תרבותנו, יודעת לבטא רגשות אנוש טבעיים כלפי רבי-טבחים ורשעי עולם: היטלר "ימח שמו"; אדריאנוס "שחיק עצמותיו"; טורקוומדה וחמלניצקי "שם רשעים ירקב". מה פשר הנכות הרגשית שדבקה באליטות שלנו, שאינן מסוגלות עוד לבטא כאב, זעם, בוז, תיעוב או נקם כלפי צוררים ומשנאים, מבקשי נפשנו ושופכי דמנו? כשעורו של אדם אינו מגיב עוד על דקירה, כשאיבר חולה אינו משדר עוד כאב, סימן שהחיים בסכנה. ומה, כאשר הנפש הלאומית אטומה והלב מאובן? מה זה, אם לא היחלשות רצון הקיום?
למרות שתוארו הרשמי הוא יו"ר (אש'ף או הרשות הפלסטינית), שופרותיה של ישראל התנדבו לכנותו "ראיס" - כלומר, ראש מדינה (איזו מדינה?!), וחוגי ראש הממשלה כבר רומזים על נכונות לקוברו באבו-דיס, כלומר בירושלים. את עצמות אייכמן שחקנו עד דק וזירינו בים התיכון. מה ארע לנו מאז? איך נשתנינו?
יש כתבים לענייני ערבים שבדיווחיהם שומרים היטב על לשונם, פן לא ישובו בחיים משליחותם הבאה במחוזות הטרור של ערפאת. האם צל הפחד (וזה הפירוש המילולי של "טרור"- פחד!) כבר נפל על כולנו?
אין מנוס מן המסקנה, שהנסיגה-בריחה מפני הטרור ("התנתקות" בשפה מכובסת) אינה רק טריטוריאלית. היחס לערפאת הגוסס, כפי שהוא מתבטא בתקשורת שלנו, חושף השלמה עם הלגיטימיות של הטרור כמכשיר מדיני. שימו לב ליחס הסלחני עד ידידותי שזוכה לו בתקשורת מרואן ברגותי, פושע ומרצח, שנדון לכמה מאסרי עולם. סימן, שרוח הטרור הולכת ומכניעה את מחשבותינו ואת רגשותינו ומשבשת גם את האוריינטציה המוסרית שלנו.
רק מי שאינו דוחה עוד דחייה מחלטת, מיידית ורפלקטיבית, את המתועב שבחטאים רצח שיטתי של תינוקות וילדים, רק מי שתגובתו על כל אלה כבר נעשתה מרוחקת, קרה, מתונה, מסווגת ויחסית, כשל מתבונן זר מן הצד, רק הוא מסוגל לומר על רוצח המונים "הלך לעולמו" או "נאסף אל אבותיו".