אם נגזרה הגזירה עדיף לצאת מקטיף ומנצרים, משא-נור ומחומש ללא כל הסכם. ואין כאן כל הפגנה או סימן של חולשה. יש רק רצון להוסיף מימד (בלי ראשי תיבות...) של חשיבה לעומק, של חשיבה אסטרטגית, לבחינת הבעיות האופפות אותנו זה מכבר, בעוצמות משתנות על פי חדשות משתנות של ראשי ממשלה כאלה או מחליפיהם.
ביסוד הדברים יש להדגיש שכל הסכם בין יהודים לערבים, שכלולה בו העברת כברת אדמה, ואפילו קמצוץ ממנה, מנכסי העם היהודי לזר כלשהו, הוא פגיעה בכל טיעון הלכתי, היסטורי, דתי או מוסרי שיש בפינו. ממילא, הוא גם פוגע בצורכי הביטחון או הכלכלה או יחסי החוץ, הנגזרים מהם, של המדינה הקטנה המיטלטלת בין זאבים, אם קרובים ואם אלו המתקרבים.
לא נעים וגם נורא. אבל אנו יכולים להשפיל מבט לפני בורא העולם כולו ולבכות על חולשתנו.
מותר לנו לאמר לאבינו שבשמיים: "אבאל'ה סליחה. נתת לנו מתנה יקרה אך אין בכוחנו להחזיק בה. חלשים אנו, בעוצמת השריר או ברוח המנשבת בו, ואתה אבא, הרי רואה את ליבנו. טול נא חזרה את הפקדון. שמור אצלך עוד את הגליל או חבל קטיף. וברצותך, אם בעוד יום או בעוד שנת אלפיים, תיתן לנו שוב. עוד ניסיון ואולי הפעם נצליח".- זה מותר.
מה שאסור הוא לחתום על ויתור. להשליך את הארץ ככלי שעשינו בו שימוש זמני, ועתה הוא מיותר. לסחור בחבלי מולדת ולהציעם לאחרים. תמורת כסף או "שלום", אפילו אם יהיה בלי מירכאות. אין לנו רשות. למעשה, אותם דברים שאמר ברל כצנלסון, תקפים ביתר שאת. כשעלתה האפשרות של ויתור על חבלי מולדת , אמר: "עלי לשאול את סבי, שכבר איננו בחיים, וכן עלי לקבל את רשותו של בני, שטרם נולד". כל הסכם חתום פירושו ויתור, על מה שאין בסמכותנו לוותר. מהבחינה שלנו, היהודית, הפנימית. אבל הגויים, העולם כולו, יסתמכו עליו לנצח, גם אחרי ביאת גואל צדק! ויתרתם, הם יאמרו. הנה המסמך החתום. ואנו , אנה נישא את בושתנו וחרפתנו. במו פינו קטענו את השלשלת.
קו המחשבה הזה, אמור לעמוד גם בבסיס ההתיחסות למשאל העם. בתור תרגיל טקטי, יתכן שיצליח. אני מאמין שעם ישראל חכם יותר מממשלתו ומההנהגה הפוליטית שלו. ועם זאת יש כאן אמירה מסוכנת ומשמעותית. אנו מפקיעים את סמכות התורה ואת קביעותיה באשר לנחלתו של עם ישראל, ומעבירים את ההכרעה אל העם. האם פתאום ההלכה נדחקת לתפקיד שחקן המשנה? מה זה שונה מהאפשרות להעביר למשאל העם שאלות נוספות? כמו האם על החייל לסרב פקודה גם אם "דגל שחור מתנופף מעליה"? בין אם זה פינוי ישוב יהודי או ערבי , הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, או פתיחת קזינו בתל אביב? ממתי אנו מוותרים על הסמכות ההלכתית בגלל נוחות רגעית? משאל עכשיו- ומה יהיה אחר כך? ואם המשאל יחליט שאסור למול ויש לאכול בשר וחלב יחדיו?
ומאחר שלמשאל יש שתי תוצאות אפשריות, מה יקרה אם עם ישראל יצביע בעד טרנספר של יהודים מאלי סיני ועצמונה? איך נעמוד לפני ההיסטוריה היהודית כשאנו, במו ידינו, גרמנו ליהודים להצביע נגד תורתם שלהם? ציבור אחראי כשלנו, שאינו מפחד מדרך ארוכה, מוכן לאבד חלק מעצמו ומאישיותו, כדי להמנע מטלטולי דרך קשים, אך חולפים? האם אנחנו רוצים במו ידינו ליצור אפשרות של הטלת דופי בארץ על ידי אחינו היהודים? מה שונה זה מחטא העגל בו מאסו עשרה, מבין 12 מנהיגים, בארץ חמדה? הם אמנם נענשו וכל העם הותיר את פגריו במדבר, אבל ברור שלמעשה גם נענשו כלב ויהושע. בטרם זכו לנחמה שבכניסה לארץ, נדדו במדבר, התמודדו בקשיים, וליוו למנוחת עולמים את כל חבריהם ובני דורם.
איננו יודעים תמיד מה ה' דורש מאיתנו, מה כוונותיו ומה הוא צופן לנו בעוד דקה או בעוד עשור. אבל אנו בוטחים בו והולכים לאור תורתו. גם אם חשך עלינו העולם, אנו שקטים בנפשנו פנימה, בגלל הידיעה מי החשיך אותו. והרי חסדו לא יסור מאיתנו. ורואה הדורות הוא הרואה מסוף העולם ועד סופו. וכי עצם תקומת ישראל, עוצמתה הרוחנית ונכסיה החומריים אינם בגדר נס במציאות הסובבת? וכי מה בין יהודי קטיף המוקפים במעגל שנאה דמוגרפי, לבין מדינת ישראל כולה, המסובבת סביבה ים עויין ערבי ומוסלמי. תרצו, חבל קטיף הוא הדוגמית למצב המדינה. מיניאטורה מייצגת. ודינה כדין המדינה כולה.
רצינו מאד ב"מר בטחון", במקום לבחור ב"מר עקרון". העדפנו איש ביצוע חסר שורשים על איש רוח היודע מנין באנו ולאן אנו הולכים. למדנו, שוב, בדרך הקשה שזו טעות. יש לשנות את הגישה.
נילחם , איפוא, בכלים שבידינו. התורה וההלכה, ההיסטוריה והמוסר האנושי. אלו ינצחו כל כלי משחית, כל עוצמה טכנולוגית או אנושית. ובעזרת צור ישראל, ינצח עם ישראל גם במערכה הזו.
ביסוד הדברים יש להדגיש שכל הסכם בין יהודים לערבים, שכלולה בו העברת כברת אדמה, ואפילו קמצוץ ממנה, מנכסי העם היהודי לזר כלשהו, הוא פגיעה בכל טיעון הלכתי, היסטורי, דתי או מוסרי שיש בפינו. ממילא, הוא גם פוגע בצורכי הביטחון או הכלכלה או יחסי החוץ, הנגזרים מהם, של המדינה הקטנה המיטלטלת בין זאבים, אם קרובים ואם אלו המתקרבים.
לא נעים וגם נורא. אבל אנו יכולים להשפיל מבט לפני בורא העולם כולו ולבכות על חולשתנו.
מותר לנו לאמר לאבינו שבשמיים: "אבאל'ה סליחה. נתת לנו מתנה יקרה אך אין בכוחנו להחזיק בה. חלשים אנו, בעוצמת השריר או ברוח המנשבת בו, ואתה אבא, הרי רואה את ליבנו. טול נא חזרה את הפקדון. שמור אצלך עוד את הגליל או חבל קטיף. וברצותך, אם בעוד יום או בעוד שנת אלפיים, תיתן לנו שוב. עוד ניסיון ואולי הפעם נצליח".- זה מותר.
מה שאסור הוא לחתום על ויתור. להשליך את הארץ ככלי שעשינו בו שימוש זמני, ועתה הוא מיותר. לסחור בחבלי מולדת ולהציעם לאחרים. תמורת כסף או "שלום", אפילו אם יהיה בלי מירכאות. אין לנו רשות. למעשה, אותם דברים שאמר ברל כצנלסון, תקפים ביתר שאת. כשעלתה האפשרות של ויתור על חבלי מולדת , אמר: "עלי לשאול את סבי, שכבר איננו בחיים, וכן עלי לקבל את רשותו של בני, שטרם נולד". כל הסכם חתום פירושו ויתור, על מה שאין בסמכותנו לוותר. מהבחינה שלנו, היהודית, הפנימית. אבל הגויים, העולם כולו, יסתמכו עליו לנצח, גם אחרי ביאת גואל צדק! ויתרתם, הם יאמרו. הנה המסמך החתום. ואנו , אנה נישא את בושתנו וחרפתנו. במו פינו קטענו את השלשלת.
קו המחשבה הזה, אמור לעמוד גם בבסיס ההתיחסות למשאל העם. בתור תרגיל טקטי, יתכן שיצליח. אני מאמין שעם ישראל חכם יותר מממשלתו ומההנהגה הפוליטית שלו. ועם זאת יש כאן אמירה מסוכנת ומשמעותית. אנו מפקיעים את סמכות התורה ואת קביעותיה באשר לנחלתו של עם ישראל, ומעבירים את ההכרעה אל העם. האם פתאום ההלכה נדחקת לתפקיד שחקן המשנה? מה זה שונה מהאפשרות להעביר למשאל העם שאלות נוספות? כמו האם על החייל לסרב פקודה גם אם "דגל שחור מתנופף מעליה"? בין אם זה פינוי ישוב יהודי או ערבי , הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, או פתיחת קזינו בתל אביב? ממתי אנו מוותרים על הסמכות ההלכתית בגלל נוחות רגעית? משאל עכשיו- ומה יהיה אחר כך? ואם המשאל יחליט שאסור למול ויש לאכול בשר וחלב יחדיו?
ומאחר שלמשאל יש שתי תוצאות אפשריות, מה יקרה אם עם ישראל יצביע בעד טרנספר של יהודים מאלי סיני ועצמונה? איך נעמוד לפני ההיסטוריה היהודית כשאנו, במו ידינו, גרמנו ליהודים להצביע נגד תורתם שלהם? ציבור אחראי כשלנו, שאינו מפחד מדרך ארוכה, מוכן לאבד חלק מעצמו ומאישיותו, כדי להמנע מטלטולי דרך קשים, אך חולפים? האם אנחנו רוצים במו ידינו ליצור אפשרות של הטלת דופי בארץ על ידי אחינו היהודים? מה שונה זה מחטא העגל בו מאסו עשרה, מבין 12 מנהיגים, בארץ חמדה? הם אמנם נענשו וכל העם הותיר את פגריו במדבר, אבל ברור שלמעשה גם נענשו כלב ויהושע. בטרם זכו לנחמה שבכניסה לארץ, נדדו במדבר, התמודדו בקשיים, וליוו למנוחת עולמים את כל חבריהם ובני דורם.
איננו יודעים תמיד מה ה' דורש מאיתנו, מה כוונותיו ומה הוא צופן לנו בעוד דקה או בעוד עשור. אבל אנו בוטחים בו והולכים לאור תורתו. גם אם חשך עלינו העולם, אנו שקטים בנפשנו פנימה, בגלל הידיעה מי החשיך אותו. והרי חסדו לא יסור מאיתנו. ורואה הדורות הוא הרואה מסוף העולם ועד סופו. וכי עצם תקומת ישראל, עוצמתה הרוחנית ונכסיה החומריים אינם בגדר נס במציאות הסובבת? וכי מה בין יהודי קטיף המוקפים במעגל שנאה דמוגרפי, לבין מדינת ישראל כולה, המסובבת סביבה ים עויין ערבי ומוסלמי. תרצו, חבל קטיף הוא הדוגמית למצב המדינה. מיניאטורה מייצגת. ודינה כדין המדינה כולה.
רצינו מאד ב"מר בטחון", במקום לבחור ב"מר עקרון". העדפנו איש ביצוע חסר שורשים על איש רוח היודע מנין באנו ולאן אנו הולכים. למדנו, שוב, בדרך הקשה שזו טעות. יש לשנות את הגישה.
נילחם , איפוא, בכלים שבידינו. התורה וההלכה, ההיסטוריה והמוסר האנושי. אלו ינצחו כל כלי משחית, כל עוצמה טכנולוגית או אנושית. ובעזרת צור ישראל, ינצח עם ישראל גם במערכה הזו.