הנוער היהודי שהחל ליישם את רעיונותיו של הרצל הלכה למעשה בתחילת המאה ה-20, סלד מהגישה היהודית הגלותית הפסיבית, לקח יוזמה ויזם את "שיבת ציון". הם יצרו רוח של בנייה, התיישבות ומאבק, רוח ששום כוח לא עמד בפניה. האבות המייסדים שילמו מחיר כבד, אך כך נבנתה הארץ ויושבה, יובשו הביצות, הוכרעו הערבים, וחזון העצמות היבשות ששמו תקומת מדינת ישראל התגשם לנגד עינינו.
אבות הציונות שקצו בפסיביות הגלותית בעטו חזק מדי. בדחותם בשאט נפש את הגישה הגלותית, דחו גם את המורשת, את היהדות ואת השורשים. הם עצמם גדלו בבתים דתיים ומסורתיים, ולמרות ששינו כיוון, היו טעונים במטען הערכים היהודי, וממנו, אולי אפילו מבלי דעת, שאבו את היסודות שהניעו את פעילותם. התוצאה של ההתרחקות הזו ניכרת רק אחרי 2-3 דורות, ופרי הבאושים מתגלה במלוא "תפארתו" בימינו.
משקיף זר אמר על הציונות שמבחנה יהיה בדור השלישי. עמוס, בנו של דוד בן גוריון האיש שהקים את המדינה, לא חיכה לדור השלישי. הוא עצמו כבר "כיכב" בפרשיית שחיתות. אותה רוח מופלאה שעקרה הרים והפכה עולמות הלכה ודעכה. מקובל לומר ש"מלחמת יום כיפור" יצרה שבר אדיר בנפשם של השכבות המובילות בעם. אך לא המלחמה שברה את הרוח. שבר זה הוא תוצאה של אובדן השורשים שהמלחמה רק חשפה. מאז, המצב רק החמיר. הסיאוב, השחיתות, והתבוסתנות בקרב ה"אליטות" הגיעו למימדי ענק.
בעבר הרחוק, כל מי שהגיע לגיל 13 בקיבוץ כפר גלעדי קיבל לבר המצווה את הכלים ההכרחיים להישרדות פיזית ורוחנית- אקדח ותנ"ך.
חוגי ה"אליטה" הישראלית השילו מעליהם בתהליך איטי אך קבוע את התנ"ך ואכן איבדו את יכולת ההישרדות הרוחנית שלהם. מכאן ועד הויתור על ה"אקדח", ששיאו הנוכחי מתבטא ב"תכנית ההתנתקות" המטורפת, הדרך קצרה ומתבקשת.
למי שניסה למצוא ניחום בימין הפרלמנטרי נכונו אכזבות בשרשרת. החל ממנחם בגין וכלה באביגדור ליברמן.
הצהרותיו של רובי ריבלין מצליחות להפתיע אותנו לא רק בגלל תוכנן המבטא אהבה ונאמנות לארץ, אלא בשל חריגותן בנוף המתנכר של המערכת הפוליטית הלאומית. הרקבון שסיים מזמן לעכל את הציונות השמאלית מתקדם היטב גם בקרב המחנה הלאומי. פרט אולי לריבלין, איש בליכוד אינו חולם לשמור על הארץ אם ימצא פרטנר ערבי שיבטיח הסכם כזה או אחר. על ה"מחנה הלאומי" עבר בדיוק אותו התהליך והתוצאה ניכרת.
בסופה של ההדרדרות נשארו כמעט רק הדתיים שלא השליכו את התנ"ך ולא איבדו את החוסן הנפשי. קו ברור מפריד בין ישובים מותקפים, הדתיים מתאכלסים וגדלים תחת אש והחילוניים מתרוקנים. אין כמו משפחת לבנת כדי להדגים את אותו תהליך. עזריאל ושולמית לבנת אנשי 'המשפחה הלוחמת' ולח"י, אנשי ארץ ישראל לוהטים עד היום. בנם נעם חזר בתשובה וגר באלון מורה. בתם לימור... הבה נחסוך מילים ונסתפק באנחה.
נוכח זאת אין לצפות שהכנסת היא שתעצור את מזימת העקירה, אלא, אנחנו לבד. הכוחות העומדים היום לרשות נאמני הארץ אינם מבוטלים. נוכחות המונית ובלתי אלימה של 150,000 איש שיגיעו לשטח ביום פקודה, ישכבו תחת גלגלי המשאיות ויהיו מוכנים לשלם את המחיר, היא בהישג יד והיא תמנע את ביצוע הפשע מבית מדרשו של הריקבון.
אבות הציונות שקצו בפסיביות הגלותית בעטו חזק מדי. בדחותם בשאט נפש את הגישה הגלותית, דחו גם את המורשת, את היהדות ואת השורשים. הם עצמם גדלו בבתים דתיים ומסורתיים, ולמרות ששינו כיוון, היו טעונים במטען הערכים היהודי, וממנו, אולי אפילו מבלי דעת, שאבו את היסודות שהניעו את פעילותם. התוצאה של ההתרחקות הזו ניכרת רק אחרי 2-3 דורות, ופרי הבאושים מתגלה במלוא "תפארתו" בימינו.
משקיף זר אמר על הציונות שמבחנה יהיה בדור השלישי. עמוס, בנו של דוד בן גוריון האיש שהקים את המדינה, לא חיכה לדור השלישי. הוא עצמו כבר "כיכב" בפרשיית שחיתות. אותה רוח מופלאה שעקרה הרים והפכה עולמות הלכה ודעכה. מקובל לומר ש"מלחמת יום כיפור" יצרה שבר אדיר בנפשם של השכבות המובילות בעם. אך לא המלחמה שברה את הרוח. שבר זה הוא תוצאה של אובדן השורשים שהמלחמה רק חשפה. מאז, המצב רק החמיר. הסיאוב, השחיתות, והתבוסתנות בקרב ה"אליטות" הגיעו למימדי ענק.
בעבר הרחוק, כל מי שהגיע לגיל 13 בקיבוץ כפר גלעדי קיבל לבר המצווה את הכלים ההכרחיים להישרדות פיזית ורוחנית- אקדח ותנ"ך.
חוגי ה"אליטה" הישראלית השילו מעליהם בתהליך איטי אך קבוע את התנ"ך ואכן איבדו את יכולת ההישרדות הרוחנית שלהם. מכאן ועד הויתור על ה"אקדח", ששיאו הנוכחי מתבטא ב"תכנית ההתנתקות" המטורפת, הדרך קצרה ומתבקשת.
למי שניסה למצוא ניחום בימין הפרלמנטרי נכונו אכזבות בשרשרת. החל ממנחם בגין וכלה באביגדור ליברמן.
הצהרותיו של רובי ריבלין מצליחות להפתיע אותנו לא רק בגלל תוכנן המבטא אהבה ונאמנות לארץ, אלא בשל חריגותן בנוף המתנכר של המערכת הפוליטית הלאומית. הרקבון שסיים מזמן לעכל את הציונות השמאלית מתקדם היטב גם בקרב המחנה הלאומי. פרט אולי לריבלין, איש בליכוד אינו חולם לשמור על הארץ אם ימצא פרטנר ערבי שיבטיח הסכם כזה או אחר. על ה"מחנה הלאומי" עבר בדיוק אותו התהליך והתוצאה ניכרת.
בסופה של ההדרדרות נשארו כמעט רק הדתיים שלא השליכו את התנ"ך ולא איבדו את החוסן הנפשי. קו ברור מפריד בין ישובים מותקפים, הדתיים מתאכלסים וגדלים תחת אש והחילוניים מתרוקנים. אין כמו משפחת לבנת כדי להדגים את אותו תהליך. עזריאל ושולמית לבנת אנשי 'המשפחה הלוחמת' ולח"י, אנשי ארץ ישראל לוהטים עד היום. בנם נעם חזר בתשובה וגר באלון מורה. בתם לימור... הבה נחסוך מילים ונסתפק באנחה.
נוכח זאת אין לצפות שהכנסת היא שתעצור את מזימת העקירה, אלא, אנחנו לבד. הכוחות העומדים היום לרשות נאמני הארץ אינם מבוטלים. נוכחות המונית ובלתי אלימה של 150,000 איש שיגיעו לשטח ביום פקודה, ישכבו תחת גלגלי המשאיות ויהיו מוכנים לשלם את המחיר, היא בהישג יד והיא תמנע את ביצוע הפשע מבית מדרשו של הריקבון.