מפרשות חיי שרה ותולדות אנו לומדים על דמותו של יצחק אבינו. על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ואמרו חכמים שכל אחד משלושת האבות העמיד עמוד אחד משלושת הדברים הללו.
אברהם - עמוד החסד, "חסד לאברהם". יצחק - עמוד העבודה, הדין, "פחד יצחק". ויעקב - עמוד האמת,זו התורה, כפי שנאמר "תתן אמת ליעקב". אמנם המהר"ל אומר שאברהם היה עמוד התורה, ויעקב היה עמוד החסד. מכל מקום כולי עלמא לא פליגי [כולם מודים] שיצחק הוא עמוד העבודה.
בשתי הפרשות אנו פוגשים בתפילתו של יצחק. בפרשת חיי שרה - "ויצא יצחק לשוח בשדה". חז"ל לומדים מכאן על תפילת המנחה. יצחק תיקן תפילת מנחה. ובפרשת תולדות אנו רואים שיצחק מתפלל - "ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו". חכמינו מסבירים מה פירוש המילה "ויעתר" - רבי יוחנן אמר: ששפך תפילות בשפע, בעשירות, התפלל והתפלל והתפלל והתפלל. "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'".
ריש לקיש אומר: המילה "ויעתר" ואחר כך המילה "ויעתר לו ה'" שתיהן הן מלשון "עתר". פרוש המילה עתר הוא כף המהפכת את התבואה. נעשה כאן נס מעל הטבע. רבקה היתה עקרה באופן שלא יכלה ללדת, לא היה לה רחם, והתפילה של יצחק עשתה מהפכה בטבע, ואף על פי שרבקה הייתה עקרה היא נתעברה וילדה.
חשבתי פעם שהדברים מתאימים לכל אמורא לפי עניינו. רבי יוחנן, שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, האריך ימים וישב בארץ ישראל, אמר שיש להתפלל הרבה. ריש לקיש הוא בעל תשובה, עושה מהפכות. גם להתהפך ממצב של ריחוק למצב של בעל תשובה, ובמיוחד להשתנות ממדרגה כל כך רחוקה למדרגה כל כך קרובה, ולהיות כל כך גדול בתורה - זהו נס, שינוי בטבע, מהפכה אמיתית. לקיחת כוחות נפש כל כך רחוקים והפיכתם להיות קרובים כל כך למקורם היא ממש עשיית נס. מי שיש לו כוחות כאלו יכול גם לעשות ניסים.
המהר"ל מסביר בכמה מקומות שהניסים הם התגברות של הרוח על הטבע. "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו - הים ראה וינוס" - הטבע מתבטל כלפי הקדושה. ומתי? כשמופיעה קדושה המנצחת את הטבע. כשישראל קדושים ומנצחים את הטבע שלהם, ומתקדשים ומתעלים - ממילא גם הטבע העולמי מתבטל כלפי הקדושה, משתנה ומתאים את עצמו כלפי הסדר הזה. אומרים חכמינו ז"ל: למה האימהות היו עקרות? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים. לתפילה יש ערך חשוב, היא ממשיכה שפע לעולם הזה ולעולמות העליונים כולם. כשאדם מתעלה בתפילתו - תפילתו פועלת, מתקנת, מרוממת, משפיעה, משלימה, עושה תיקונים בעולם. תפילתן של צדיקים פועלת פעולות גדולות מאוד ועל כן הקדוש ברוך הוא מתאווה לה.
למה אנחנו מתפללים?
אם כן, יצחק אבינו הוא עמוד התפילה, עמוד העבודה. עיקר העבודה היא עבודת הקרבנות, ואומרים חז"ל ש"תפילות כנגד קרבנות תיקנום". הדעה האחרת, המשלימה את הראשונה, אומרת ש"תפילות אבות תיקנום" - אברהם תיקן תפילת שחרית, "וישכם אברהם בבקר", יצחק תיקן תפילת מנחה, "וילך יצחק לשוח בשדה", ויעקב תיקן תפילת ערבית, "ויפגע במקום וילן שם".
לדיעה הראשונה, התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד, שהיו קרבן עולה. בקרבן העולה הכל קרב לה', אין לכהנים חלק בו כלל. זאת אומרת שבעצם גם התפילות הן כולן לה'. עניינה של התפילה אינו בקשה שהאדם מבקש מרבונו של עולם שייטיב עמו וימלא את בקשותיו החומריות או הרוחניות, אלא עניינה לעבוד את ה'. ולכאורה יש להבין, אמנם יש בתפילות גם שבחים, אבל הרי יש גם בקשות.
תפילת שמונה עשרה מורכבת מברכות שעניינן בקשות, הן גשמיות כגון פרנסה ורפואה, והן רוחניות כגון דעת, בניין ירושלים, גאולה וקיבוץ גלויות, הן פרטיות והן ציבוריות. ולעומת זאת הקרבנות עניינן אחד להקריב לה'. אומר בעל נפש החיים, שגם הבקשות שאנו מבקשים הן בעצם לא בקשות עבורנו, אלא אנו צריכים לבקש את תיקון העולמות העליונים. זה בכלל לא נכון לבקש. כשיש לאדם צרה זו בעצם רפואה, שהרי "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה ה' - לטובה]. אם אדם מרגיש לא טוב, חולה בגופו, רבונו של עולם גרם שיהיה חולה לטובתו, מפני שהוא צריך תיקון ורפואתו היא המחלה.
משל למה הדבר דומה? לאדם שהולך לרופא והרופא נותן לו תרופות מרות וקשות. האם הוא יבקש מהרופא שיפסיק לתת לו אותן מפני שהן מרות וקשות? ודאי שלא. הוא יבקש ממנו להמשיך לטפל בו כדי להיות בריא, אפילו אם זה דורש טיפולים מכאיבים. הוא בא לרופא לקבל את הטיפול הזה מפני שהוא מרפא. וכל מה שהקדוש ברוך הוא מביא על האדם זה לטובה.
אם חסר למישהו פרנסה - זה לטובה, לריפוי. אם חסרה לו בריאות - זה לטובה. הכל לטובה. אם כן איך יכול אדם לבקש מרבונו של עולם שלא יתן לו את הרפואות הללו ולהגיד "רפאנו", או "תן לנו פרנסה", והרי בעצם הוא יזיק לעצמו, שכן הוא ימנע מעצמו את הרפואה, את התיקון שנתן לו רבונו של עולם. על כן אומר בעל נפש החיים, שבאמת התפילה צריכה להיות מכוונת למטרה אחרת. כשעם ישראל נמצא בצרה זה חילול שמו יתברך.
"באמור אליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו" - יאמרו: תראו, אלו הם עם ה', וכביכול הקדוש ברוך הוא לא יכול לשמור על בניו. זהו חילול השם. לכן, כשמתפללים על גאולה, צריך להתפלל על סילוק חילול השם שיש בגלות. כלומר, יש להתפלל בשביל כבוד ה' שיתגלה בעולם, כי כשכלל ישראל סובל כביכול מתחלל שמו של ה'. והתפילה היא שיתגדל כבודו בעולם ויתעלה, להמשיך שפע גדול כדי ששמו יתברך וישתבח ויתגדל וכבודו ימלא את העולם.
כך גם לגבי הבקשות הפרטיות, כאשר אדם מתפלל על עצמו או על חברו, שכן כשאדם סובל מה שכינה אומרת? "קלני מראשי, קלני מזרועי". השכינה סובלת יחד איתו. על כל צרה שיש בעולם יש צער גם בשמים, צערה של השכינה. ועל צערה של השכינה צריך להתפלל. כך צריכה להיות כוונת התפילה. ואז התפילה היא באמת כמו קרבנות, שעל ידם האדם רק עובד את ה'. האדם מתפלל כביכול בשביל ה'. אמנם נכון שעילוי שמו יתברך לא יתכן אלא על ידי שיסתלק הצער גם למטה, כי כל עוד שיש צער למטה יש גם צער למעלה, וממילא מהתפילה נמשכת גם רפואה לעולם, אך זה נמשך מתוך התיקון השורשי, מתוך סילוק צער השכינה. זהו עניינה של התפילה. "חנה מתפללת על ה'" כביכול, מתפללת על כבודו יתברך שיתעלה בעולם.
אמנם נכון, גם כשאדם מתפלל באופן הפשוט ומבקש מרבונו של עולם דעת, תורה, רפואה, פרנסה - יש בזה כבוד שמים, מכיוון שבכל פנייה שאדם פונה אל הקדוש ברוך הוא, הוא מבטא בזה שהכל ממנו יתברך, הוא פונה אל מי שיכול לתת. אם הוא מבקש מרבונו של עולם דעת, זאת אומרת שרבונו של עולם הוא מקור החכמה. הוא מבקש רפואה - רבונו של עולם הוא המרפא.
הוא מבקש פרנסה - רבונו של עולם הוא המפרנס. פירושו של דבר, שהכל תלוי בו יתברך. כלומר, עצם עניינה של התפילה מבטא את הביטול של העולם, של האדם, כלפי מקורו, כלפי רבונו של עולם. עניינה של התפילה לגלות שה' אלקינו ה' אחד, ואין עוד מלבדו, והכל תלוי רק בו. כמובן, יש מדרגות במעלתה של התפילה.
אם אדם לא מתפלל רק על עצמו, אלא כל תפילתו היא לשם ה', לשם כבודו יתברך, אזי התפילה מקבלת את העומק הפנימי שלה ועושה את התיקונים היותר גדולים. התיקונים היותר גדולים גם משפיעים על תיקונו של עולם. כמובן, לא בגלל זה צריך להתפלל בצורה השלימה יותר, שאם כן, שוב האדם מתפלל בשביל עצמו, אלא האדם צריך לבטל את רצונו לרצון ה'. זה עניינו של האדם וזו עניינה של התפילה.
אברהם - עמוד החסד, "חסד לאברהם". יצחק - עמוד העבודה, הדין, "פחד יצחק". ויעקב - עמוד האמת,זו התורה, כפי שנאמר "תתן אמת ליעקב". אמנם המהר"ל אומר שאברהם היה עמוד התורה, ויעקב היה עמוד החסד. מכל מקום כולי עלמא לא פליגי [כולם מודים] שיצחק הוא עמוד העבודה.
בשתי הפרשות אנו פוגשים בתפילתו של יצחק. בפרשת חיי שרה - "ויצא יצחק לשוח בשדה". חז"ל לומדים מכאן על תפילת המנחה. יצחק תיקן תפילת מנחה. ובפרשת תולדות אנו רואים שיצחק מתפלל - "ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו". חכמינו מסבירים מה פירוש המילה "ויעתר" - רבי יוחנן אמר: ששפך תפילות בשפע, בעשירות, התפלל והתפלל והתפלל והתפלל. "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'".
ריש לקיש אומר: המילה "ויעתר" ואחר כך המילה "ויעתר לו ה'" שתיהן הן מלשון "עתר". פרוש המילה עתר הוא כף המהפכת את התבואה. נעשה כאן נס מעל הטבע. רבקה היתה עקרה באופן שלא יכלה ללדת, לא היה לה רחם, והתפילה של יצחק עשתה מהפכה בטבע, ואף על פי שרבקה הייתה עקרה היא נתעברה וילדה.
חשבתי פעם שהדברים מתאימים לכל אמורא לפי עניינו. רבי יוחנן, שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, האריך ימים וישב בארץ ישראל, אמר שיש להתפלל הרבה. ריש לקיש הוא בעל תשובה, עושה מהפכות. גם להתהפך ממצב של ריחוק למצב של בעל תשובה, ובמיוחד להשתנות ממדרגה כל כך רחוקה למדרגה כל כך קרובה, ולהיות כל כך גדול בתורה - זהו נס, שינוי בטבע, מהפכה אמיתית. לקיחת כוחות נפש כל כך רחוקים והפיכתם להיות קרובים כל כך למקורם היא ממש עשיית נס. מי שיש לו כוחות כאלו יכול גם לעשות ניסים.
המהר"ל מסביר בכמה מקומות שהניסים הם התגברות של הרוח על הטבע. "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו - הים ראה וינוס" - הטבע מתבטל כלפי הקדושה. ומתי? כשמופיעה קדושה המנצחת את הטבע. כשישראל קדושים ומנצחים את הטבע שלהם, ומתקדשים ומתעלים - ממילא גם הטבע העולמי מתבטל כלפי הקדושה, משתנה ומתאים את עצמו כלפי הסדר הזה. אומרים חכמינו ז"ל: למה האימהות היו עקרות? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים. לתפילה יש ערך חשוב, היא ממשיכה שפע לעולם הזה ולעולמות העליונים כולם. כשאדם מתעלה בתפילתו - תפילתו פועלת, מתקנת, מרוממת, משפיעה, משלימה, עושה תיקונים בעולם. תפילתן של צדיקים פועלת פעולות גדולות מאוד ועל כן הקדוש ברוך הוא מתאווה לה.
למה אנחנו מתפללים?
אם כן, יצחק אבינו הוא עמוד התפילה, עמוד העבודה. עיקר העבודה היא עבודת הקרבנות, ואומרים חז"ל ש"תפילות כנגד קרבנות תיקנום". הדעה האחרת, המשלימה את הראשונה, אומרת ש"תפילות אבות תיקנום" - אברהם תיקן תפילת שחרית, "וישכם אברהם בבקר", יצחק תיקן תפילת מנחה, "וילך יצחק לשוח בשדה", ויעקב תיקן תפילת ערבית, "ויפגע במקום וילן שם".
לדיעה הראשונה, התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד, שהיו קרבן עולה. בקרבן העולה הכל קרב לה', אין לכהנים חלק בו כלל. זאת אומרת שבעצם גם התפילות הן כולן לה'. עניינה של התפילה אינו בקשה שהאדם מבקש מרבונו של עולם שייטיב עמו וימלא את בקשותיו החומריות או הרוחניות, אלא עניינה לעבוד את ה'. ולכאורה יש להבין, אמנם יש בתפילות גם שבחים, אבל הרי יש גם בקשות.
תפילת שמונה עשרה מורכבת מברכות שעניינן בקשות, הן גשמיות כגון פרנסה ורפואה, והן רוחניות כגון דעת, בניין ירושלים, גאולה וקיבוץ גלויות, הן פרטיות והן ציבוריות. ולעומת זאת הקרבנות עניינן אחד להקריב לה'. אומר בעל נפש החיים, שגם הבקשות שאנו מבקשים הן בעצם לא בקשות עבורנו, אלא אנו צריכים לבקש את תיקון העולמות העליונים. זה בכלל לא נכון לבקש. כשיש לאדם צרה זו בעצם רפואה, שהרי "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה ה' - לטובה]. אם אדם מרגיש לא טוב, חולה בגופו, רבונו של עולם גרם שיהיה חולה לטובתו, מפני שהוא צריך תיקון ורפואתו היא המחלה.
משל למה הדבר דומה? לאדם שהולך לרופא והרופא נותן לו תרופות מרות וקשות. האם הוא יבקש מהרופא שיפסיק לתת לו אותן מפני שהן מרות וקשות? ודאי שלא. הוא יבקש ממנו להמשיך לטפל בו כדי להיות בריא, אפילו אם זה דורש טיפולים מכאיבים. הוא בא לרופא לקבל את הטיפול הזה מפני שהוא מרפא. וכל מה שהקדוש ברוך הוא מביא על האדם זה לטובה.
אם חסר למישהו פרנסה - זה לטובה, לריפוי. אם חסרה לו בריאות - זה לטובה. הכל לטובה. אם כן איך יכול אדם לבקש מרבונו של עולם שלא יתן לו את הרפואות הללו ולהגיד "רפאנו", או "תן לנו פרנסה", והרי בעצם הוא יזיק לעצמו, שכן הוא ימנע מעצמו את הרפואה, את התיקון שנתן לו רבונו של עולם. על כן אומר בעל נפש החיים, שבאמת התפילה צריכה להיות מכוונת למטרה אחרת. כשעם ישראל נמצא בצרה זה חילול שמו יתברך.
"באמור אליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו" - יאמרו: תראו, אלו הם עם ה', וכביכול הקדוש ברוך הוא לא יכול לשמור על בניו. זהו חילול השם. לכן, כשמתפללים על גאולה, צריך להתפלל על סילוק חילול השם שיש בגלות. כלומר, יש להתפלל בשביל כבוד ה' שיתגלה בעולם, כי כשכלל ישראל סובל כביכול מתחלל שמו של ה'. והתפילה היא שיתגדל כבודו בעולם ויתעלה, להמשיך שפע גדול כדי ששמו יתברך וישתבח ויתגדל וכבודו ימלא את העולם.
כך גם לגבי הבקשות הפרטיות, כאשר אדם מתפלל על עצמו או על חברו, שכן כשאדם סובל מה שכינה אומרת? "קלני מראשי, קלני מזרועי". השכינה סובלת יחד איתו. על כל צרה שיש בעולם יש צער גם בשמים, צערה של השכינה. ועל צערה של השכינה צריך להתפלל. כך צריכה להיות כוונת התפילה. ואז התפילה היא באמת כמו קרבנות, שעל ידם האדם רק עובד את ה'. האדם מתפלל כביכול בשביל ה'. אמנם נכון שעילוי שמו יתברך לא יתכן אלא על ידי שיסתלק הצער גם למטה, כי כל עוד שיש צער למטה יש גם צער למעלה, וממילא מהתפילה נמשכת גם רפואה לעולם, אך זה נמשך מתוך התיקון השורשי, מתוך סילוק צער השכינה. זהו עניינה של התפילה. "חנה מתפללת על ה'" כביכול, מתפללת על כבודו יתברך שיתעלה בעולם.
אמנם נכון, גם כשאדם מתפלל באופן הפשוט ומבקש מרבונו של עולם דעת, תורה, רפואה, פרנסה - יש בזה כבוד שמים, מכיוון שבכל פנייה שאדם פונה אל הקדוש ברוך הוא, הוא מבטא בזה שהכל ממנו יתברך, הוא פונה אל מי שיכול לתת. אם הוא מבקש מרבונו של עולם דעת, זאת אומרת שרבונו של עולם הוא מקור החכמה. הוא מבקש רפואה - רבונו של עולם הוא המרפא.
הוא מבקש פרנסה - רבונו של עולם הוא המפרנס. פירושו של דבר, שהכל תלוי בו יתברך. כלומר, עצם עניינה של התפילה מבטא את הביטול של העולם, של האדם, כלפי מקורו, כלפי רבונו של עולם. עניינה של התפילה לגלות שה' אלקינו ה' אחד, ואין עוד מלבדו, והכל תלוי רק בו. כמובן, יש מדרגות במעלתה של התפילה.
אם אדם לא מתפלל רק על עצמו, אלא כל תפילתו היא לשם ה', לשם כבודו יתברך, אזי התפילה מקבלת את העומק הפנימי שלה ועושה את התיקונים היותר גדולים. התיקונים היותר גדולים גם משפיעים על תיקונו של עולם. כמובן, לא בגלל זה צריך להתפלל בצורה השלימה יותר, שאם כן, שוב האדם מתפלל בשביל עצמו, אלא האדם צריך לבטל את רצונו לרצון ה'. זה עניינו של האדם וזו עניינה של התפילה.