זמן חלופי משמרות של האויב הוא הזמן להתקיף במלחמה.
מסופר בספר שופטים על גדעון שתקף את המדיינים ב"ראש האשמרת התיכנה", הפתיעם בזמן חלופי המשמרות ("אך הקם הקימו את השומרים") בעודם נבוכים.
מבחינה צבאית, זה הזמן לפעולה ישראלית שתביא לסיום מהיר את "מלחמת אוסלו" שאנו נתונים בה כבר ארבע שנים.
המחבלים פגיעים מאד עכשיו. זמן רב הם לא העזו להודות כי מנהיגם מת ולא היו יכולים לבחור לו יורש. ובזמן שהאויב מפולג ומסוכסך וראשיו רבים ביניהם על הירושה,אין מי שיתן פקודות ואין מי שיזרים כספים לפעולות הטרור, ואנשיו נלחמים אלה באלה. ההתקפה ישראלית יכולה למגר סופית את הרשות החבלנית.
בזמן מחלת ערפאת האחרונה, חשו המחבלים כי הם פגיעים והחלו לפתות אותנו להמנע מפעולה נגדם והשמיעו רמזים על "הודנה". הם ביקשו שקט עד שיתחזקו ויתעשתו, כמו שעשה ערפאת במהלך "מלחמת אוסלו", לאחר שאזרה הממשלה אומץ ואישרה פעולה צבאית מוצלחת נגדו, כל פעם שנחלש, מיד קמו חברי כנסת של מפלגת העבודה ובלעו את הפתיון בנפש חפצה, והציעו לקבור את גופת העכברוש בהר הבית "תמורת התחייבות להודנה".
המחבלים לא היו צריכים לחשוש. מבחינה מדינית הסיכוי קטן שממשלת ישראל הנוכחית תורה על פעולה כזאת. נראה כי מות ערפאת הביא על ממשלתנו חרדה גדולה, היא שוקלת שחרור מחבלים מן הכלא לנחם את ה"פלסטינים" המתאבלים.
פעולה צבאית, למיגור הרשות החבלנית, לא תוכל לבוא מן הממשלה הזאת מסיבות פנימיות וגם מסיבות מדיניות חוץ. כלפי פנים, עד עתה לא הודתה הממשלה כי אנו שרויים במלחמה והיא נתונה להשקפה "קונספציה" של עימות מוגבל. היא שולחת את חיילי צה"ל שיסכנו את חייהם בפעולות משטרתיות ללכידת חשודים. גם הרצון של שרון לצרף לממשלתו את שמעון פרס עיכב אותו מהכרזה על ה"פרטנר" של פרס, בהסכם אוסלו ובפרס נובל, כעל אויב.
ערפאת שב והכריז על מיליון שהידים בדרך לירושלים וממשלתנו התעקשה לשוב ולהתעלם מהכרזתו וחזרה פעמים אין ספור על הדרישה שהרשות החבלנית "תרסן את הטרור". זאת העמדת הפנים של פרס ושל משרד החוץ כאלו ה"טרוריסטים" הם גוף נפרד מהרשות ומהאוכלוסייה הערבית ביש"ע.
ושוב חוזר הניגון על מחוות ישראליות תמורת תקווה ל"ריסון הטרור".
וכלפי חוץ, תהליך הגסיסה של יאסר ערפאת עורר את אמצעי התקשורת בעולם למסע הערצה של הרוצח השפל. מותו של האמיר זאיד שליט קטאר, ונשיא איחוד נסיכויות המפרץ עתירות הנפט, כמעט לא הוזכר בחדשות הטלביזיה בעולם ולעומת זאת, נפתחו מהדורות החדשות בסקירה על מצב בריאותו של מי שנקרא הנשיא הפלסטיני.
הנשיא הצרפתי עזב בבהלה את בריסל, לפני ארוחה שהייתה לכבודו של ראש ממשלת עירק, אבל מצא זמן לבקר את ערפאת בבית החולים בפריס. ראש ממשלת בריטניה הכריז כי יבקש מן הנשיא בוש תמורה על התמיכה בו וההשתתפות במלחמה בעירק. ומה התמורה? לא החזרת ההוצאות של בריטניה על חייל המשלח בעירק, לא הקלות במיסים שהטילה אמריקה על יבוא הפלדה מאירופה ומבריטניה, ולא שום דרישה אחרת לעזרה כלכלית לבריטניה. הדרישה של בלייר הייתה לזרז את "תהליך השלום במזרח התיכון". לדברי בליר, "הסבל של הפלסטינים ואי הצדק שנעשה להם" הם הסיבה "המונחת בשורש השנאה של הערבים למערב". בלייר מבקש להקריב את ישראל בתירוץ של זכייה באהדת הערבים.
הבריטים מנעו את הצלת היהודים, שביקשו לברוח מן השואה, בתירוץ של דאגה לזכויות הערבים והוסיפו במשך חמישים השנים האחרונות לפעול נגד ישראל. אחרי כל פעם שהערבים תקפו אותנו במלחמה והצלחנו להדוף אותם עם קורבנות רבים, דרשו אמריקה ובריטניה מישראל הפסקת אש לפני הכרעת האויב וגם נסיגה ומתן פרס לתוקפן.
הערבים לא הכירו להם תודה מעולם. ארצות הברית הצילה את ערפאת בבירות והוא הוסיף לשלהב המונים נגדם. אבל הלקח לא נלמד, וגדול מאד הפיתוי להקריב את ישראל גם מתוך אנטישמיות מודעת ותת מודעת, וגם בגלל הנכונות של ממשלתנו למלא את תפקיד ה"שעיר לעזאזל" בנפש חפצה. בלייר מעמיד את הרצון להקים מדינה ערבית בלב ארץ ישראל בראש סולם העדיפויות של ארצו.
איך הגענו למצב כזה שאנו מוכנים להשתתף במשחק המבחיל של האירופיים החולקים כבוד לערפאת יותר מן הכבוד לשליטי עירק וקטאר אך ורק כי הרג יהודים לאלפים? כביכול ממשלתנו מהלכת על קצות אצבעותיה כדי שלא לפגוע במנוחת חולה חשוב ויקר.
התשובה תלויה בהסכם אוסלו. לפני אותו הסכם מחפיר היה ערפאת משוקץ ומנודה בעיני אמריקה על התנגדותו למלחמת המפרץ הראשונה ובעיני הכויתים והסעודים ומדינות המפרץ על תמיכתו בצדאם והאיום על הכנסות הנפט שלהן. היה בגלות בתוניסיה וזרם הכספים אליו יבש.
הסכם אוסלו הפך אותו לראש מדינה ולחתן פרס נובל לשלום. ואחרי שהכרנו בזכותו למדינה בתנאים מסוימים אין לעולם סבלנות עבורנו. מדוע אנו מתעקשים על תנאים למסור את מה ששייך לערבים ולא לנו? ראש ממשלת ישראל יצר את המשוואה על המדשאה בבית הלבן "הרגתם בנו והרגנו בכם" 'עייפנו במלחמה". אין הבדל בין התוקפן המבקש להשמידנו ובינינו המגינים על חיינו.
הממשלה הנבוכה וחסרת הכוח העמידה בלחצים בין לאומיים והורתה על ריסון פעולות נגד המחבלים בזמן מחלת ערפאת לא לפגוע בערבים בזמן יגונם ו"כאבם". הכאב הזה לא עצר אותם משליחת מחבלים לרצח אזרחים יהודים בשוק הכרמל בתל אביב.
איך יתכן כי ממשלת ישראל שוקלת לשחרר מחבלים כמחווה של פיוס ומשתתפת באבלם של הערבים ביש"ע על מות ערפאת. אבלם אינו על שליט שהיטיב עמהם, כי ערפאת היה רודן מושחת שהזיק להם. האבל הוא כי אבד להם אדם שהרבה לרצח יהודים לאלפים. היחס של ממשלת ישראל להלויה הוא הודאה רשמית כי רצח יהודים אינו פשע.
מתברר כי לא רק ידי הממשלה כבולות באזיקים אמריקניים, גם פיה חסום בזמם ואין היא מעיזה להשמיע קול מחאה על הפסטיבל של ערפאת באמצעי התקשורת העולמית. משרד החוץ לא פרסם ולו מילה אחת על התועבות של ערפאת במשך כל ימי חייו. ולא הזכיר לאזרחים בעולם, הסובלים היום מחרדה מפני הטרור בשדות התעופה וברחובות הערים, מי ייצא לארופה ולאמריקה את חטיפת המטוסים ואת המחבלים המתאבדים.
קבורת ערפאת במוקטעה ובניית מסגד שם תמנע את כניסת צה"ל למוקטעה, והיא תתמלא במחבלים נמלטים ובמצבורי נשק וצבאנו לא יוכל להכנס לשם כשם שאין ממשלת ישראל מעיזה להתערב בנעשה בהר הבית והרס העתיקות שם. המבצר הבריטי הקדום יהפוך למוזיאון לתפארת הטרור נגד יהודים ולמרכז להקמת מדינה ערבית בלב ארץ ישראל.
חבר הקבינט אמר כי לא הייתה לממשלה ברירה אלא לקבל את התכתיב האמריקני. הממשלה אינה יכולה להתנגד לתכתיב כאשר אינה מבינה בעצמה את הסכנות של תכתיב זה, וכאשר היא שותפת מלאה בבניין המדינה הערבית עבור המחבלים של ערפאת.
בעיני בריטניה ואירופה והאו"ם ומשרד החוץ האמריקני הכל מוכן לעקידתנו והעלאתנו על המזבח. הכל בשם השלום כמובן ובשם המלחמה בטרור, הטרור שאנו, בעצם קיומנו, אשמים בו. סליחה שאנו נושמים עדיין. ובדיוק במצב זה עלינו לפעול. אמריקה מפציצה את פלוג'ה , נצטרף אליה במלחמה בטרור בעזה. נכה באויב המפוצל לפני שיתארגנו ראשי המחבלים ויתאחדו לפעולה מדינית וחבלנית נגדנו. נפעל סוף, סוף, לסיים את "מלחמת אוסלו" ולהביא שלום ובטחון לישראל כפי שהבטיח אריאל שרון במערכת הבחירות.
המחבר חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
מסופר בספר שופטים על גדעון שתקף את המדיינים ב"ראש האשמרת התיכנה", הפתיעם בזמן חלופי המשמרות ("אך הקם הקימו את השומרים") בעודם נבוכים.
מבחינה צבאית, זה הזמן לפעולה ישראלית שתביא לסיום מהיר את "מלחמת אוסלו" שאנו נתונים בה כבר ארבע שנים.
המחבלים פגיעים מאד עכשיו. זמן רב הם לא העזו להודות כי מנהיגם מת ולא היו יכולים לבחור לו יורש. ובזמן שהאויב מפולג ומסוכסך וראשיו רבים ביניהם על הירושה,אין מי שיתן פקודות ואין מי שיזרים כספים לפעולות הטרור, ואנשיו נלחמים אלה באלה. ההתקפה ישראלית יכולה למגר סופית את הרשות החבלנית.
בזמן מחלת ערפאת האחרונה, חשו המחבלים כי הם פגיעים והחלו לפתות אותנו להמנע מפעולה נגדם והשמיעו רמזים על "הודנה". הם ביקשו שקט עד שיתחזקו ויתעשתו, כמו שעשה ערפאת במהלך "מלחמת אוסלו", לאחר שאזרה הממשלה אומץ ואישרה פעולה צבאית מוצלחת נגדו, כל פעם שנחלש, מיד קמו חברי כנסת של מפלגת העבודה ובלעו את הפתיון בנפש חפצה, והציעו לקבור את גופת העכברוש בהר הבית "תמורת התחייבות להודנה".
המחבלים לא היו צריכים לחשוש. מבחינה מדינית הסיכוי קטן שממשלת ישראל הנוכחית תורה על פעולה כזאת. נראה כי מות ערפאת הביא על ממשלתנו חרדה גדולה, היא שוקלת שחרור מחבלים מן הכלא לנחם את ה"פלסטינים" המתאבלים.
פעולה צבאית, למיגור הרשות החבלנית, לא תוכל לבוא מן הממשלה הזאת מסיבות פנימיות וגם מסיבות מדיניות חוץ. כלפי פנים, עד עתה לא הודתה הממשלה כי אנו שרויים במלחמה והיא נתונה להשקפה "קונספציה" של עימות מוגבל. היא שולחת את חיילי צה"ל שיסכנו את חייהם בפעולות משטרתיות ללכידת חשודים. גם הרצון של שרון לצרף לממשלתו את שמעון פרס עיכב אותו מהכרזה על ה"פרטנר" של פרס, בהסכם אוסלו ובפרס נובל, כעל אויב.
ערפאת שב והכריז על מיליון שהידים בדרך לירושלים וממשלתנו התעקשה לשוב ולהתעלם מהכרזתו וחזרה פעמים אין ספור על הדרישה שהרשות החבלנית "תרסן את הטרור". זאת העמדת הפנים של פרס ושל משרד החוץ כאלו ה"טרוריסטים" הם גוף נפרד מהרשות ומהאוכלוסייה הערבית ביש"ע.
ושוב חוזר הניגון על מחוות ישראליות תמורת תקווה ל"ריסון הטרור".
וכלפי חוץ, תהליך הגסיסה של יאסר ערפאת עורר את אמצעי התקשורת בעולם למסע הערצה של הרוצח השפל. מותו של האמיר זאיד שליט קטאר, ונשיא איחוד נסיכויות המפרץ עתירות הנפט, כמעט לא הוזכר בחדשות הטלביזיה בעולם ולעומת זאת, נפתחו מהדורות החדשות בסקירה על מצב בריאותו של מי שנקרא הנשיא הפלסטיני.
הנשיא הצרפתי עזב בבהלה את בריסל, לפני ארוחה שהייתה לכבודו של ראש ממשלת עירק, אבל מצא זמן לבקר את ערפאת בבית החולים בפריס. ראש ממשלת בריטניה הכריז כי יבקש מן הנשיא בוש תמורה על התמיכה בו וההשתתפות במלחמה בעירק. ומה התמורה? לא החזרת ההוצאות של בריטניה על חייל המשלח בעירק, לא הקלות במיסים שהטילה אמריקה על יבוא הפלדה מאירופה ומבריטניה, ולא שום דרישה אחרת לעזרה כלכלית לבריטניה. הדרישה של בלייר הייתה לזרז את "תהליך השלום במזרח התיכון". לדברי בליר, "הסבל של הפלסטינים ואי הצדק שנעשה להם" הם הסיבה "המונחת בשורש השנאה של הערבים למערב". בלייר מבקש להקריב את ישראל בתירוץ של זכייה באהדת הערבים.
הבריטים מנעו את הצלת היהודים, שביקשו לברוח מן השואה, בתירוץ של דאגה לזכויות הערבים והוסיפו במשך חמישים השנים האחרונות לפעול נגד ישראל. אחרי כל פעם שהערבים תקפו אותנו במלחמה והצלחנו להדוף אותם עם קורבנות רבים, דרשו אמריקה ובריטניה מישראל הפסקת אש לפני הכרעת האויב וגם נסיגה ומתן פרס לתוקפן.
הערבים לא הכירו להם תודה מעולם. ארצות הברית הצילה את ערפאת בבירות והוא הוסיף לשלהב המונים נגדם. אבל הלקח לא נלמד, וגדול מאד הפיתוי להקריב את ישראל גם מתוך אנטישמיות מודעת ותת מודעת, וגם בגלל הנכונות של ממשלתנו למלא את תפקיד ה"שעיר לעזאזל" בנפש חפצה. בלייר מעמיד את הרצון להקים מדינה ערבית בלב ארץ ישראל בראש סולם העדיפויות של ארצו.
איך הגענו למצב כזה שאנו מוכנים להשתתף במשחק המבחיל של האירופיים החולקים כבוד לערפאת יותר מן הכבוד לשליטי עירק וקטאר אך ורק כי הרג יהודים לאלפים? כביכול ממשלתנו מהלכת על קצות אצבעותיה כדי שלא לפגוע במנוחת חולה חשוב ויקר.
התשובה תלויה בהסכם אוסלו. לפני אותו הסכם מחפיר היה ערפאת משוקץ ומנודה בעיני אמריקה על התנגדותו למלחמת המפרץ הראשונה ובעיני הכויתים והסעודים ומדינות המפרץ על תמיכתו בצדאם והאיום על הכנסות הנפט שלהן. היה בגלות בתוניסיה וזרם הכספים אליו יבש.
הסכם אוסלו הפך אותו לראש מדינה ולחתן פרס נובל לשלום. ואחרי שהכרנו בזכותו למדינה בתנאים מסוימים אין לעולם סבלנות עבורנו. מדוע אנו מתעקשים על תנאים למסור את מה ששייך לערבים ולא לנו? ראש ממשלת ישראל יצר את המשוואה על המדשאה בבית הלבן "הרגתם בנו והרגנו בכם" 'עייפנו במלחמה". אין הבדל בין התוקפן המבקש להשמידנו ובינינו המגינים על חיינו.
הממשלה הנבוכה וחסרת הכוח העמידה בלחצים בין לאומיים והורתה על ריסון פעולות נגד המחבלים בזמן מחלת ערפאת לא לפגוע בערבים בזמן יגונם ו"כאבם". הכאב הזה לא עצר אותם משליחת מחבלים לרצח אזרחים יהודים בשוק הכרמל בתל אביב.
איך יתכן כי ממשלת ישראל שוקלת לשחרר מחבלים כמחווה של פיוס ומשתתפת באבלם של הערבים ביש"ע על מות ערפאת. אבלם אינו על שליט שהיטיב עמהם, כי ערפאת היה רודן מושחת שהזיק להם. האבל הוא כי אבד להם אדם שהרבה לרצח יהודים לאלפים. היחס של ממשלת ישראל להלויה הוא הודאה רשמית כי רצח יהודים אינו פשע.
מתברר כי לא רק ידי הממשלה כבולות באזיקים אמריקניים, גם פיה חסום בזמם ואין היא מעיזה להשמיע קול מחאה על הפסטיבל של ערפאת באמצעי התקשורת העולמית. משרד החוץ לא פרסם ולו מילה אחת על התועבות של ערפאת במשך כל ימי חייו. ולא הזכיר לאזרחים בעולם, הסובלים היום מחרדה מפני הטרור בשדות התעופה וברחובות הערים, מי ייצא לארופה ולאמריקה את חטיפת המטוסים ואת המחבלים המתאבדים.
קבורת ערפאת במוקטעה ובניית מסגד שם תמנע את כניסת צה"ל למוקטעה, והיא תתמלא במחבלים נמלטים ובמצבורי נשק וצבאנו לא יוכל להכנס לשם כשם שאין ממשלת ישראל מעיזה להתערב בנעשה בהר הבית והרס העתיקות שם. המבצר הבריטי הקדום יהפוך למוזיאון לתפארת הטרור נגד יהודים ולמרכז להקמת מדינה ערבית בלב ארץ ישראל.
חבר הקבינט אמר כי לא הייתה לממשלה ברירה אלא לקבל את התכתיב האמריקני. הממשלה אינה יכולה להתנגד לתכתיב כאשר אינה מבינה בעצמה את הסכנות של תכתיב זה, וכאשר היא שותפת מלאה בבניין המדינה הערבית עבור המחבלים של ערפאת.
בעיני בריטניה ואירופה והאו"ם ומשרד החוץ האמריקני הכל מוכן לעקידתנו והעלאתנו על המזבח. הכל בשם השלום כמובן ובשם המלחמה בטרור, הטרור שאנו, בעצם קיומנו, אשמים בו. סליחה שאנו נושמים עדיין. ובדיוק במצב זה עלינו לפעול. אמריקה מפציצה את פלוג'ה , נצטרף אליה במלחמה בטרור בעזה. נכה באויב המפוצל לפני שיתארגנו ראשי המחבלים ויתאחדו לפעולה מדינית וחבלנית נגדנו. נפעל סוף, סוף, לסיים את "מלחמת אוסלו" ולהביא שלום ובטחון לישראל כפי שהבטיח אריאל שרון במערכת הבחירות.
המחבר חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.